ילדים בדרכים


הצצה בויקיפדיה אישרה לי את מה שזכרתי. קטע כביש 2, כביש החוף מחדרה צפונה ועד חיפה, נפתח רק ב 1969, מה ששאומר שנכון זכרתי, ואכן בשנתיים הראשונות בהן נסעתי מחיפה לבקר את אמי, תחילה ברמת גן ואחרי כן בתל אביב, הנסיעה הייתה מאאאאד ארוכה. האוטבוס לתל אביב שיצא מתחנת אגד הישנה ברחוב יפו (לא "הישנה" שנבנתה אחרי כן בבת גלים וגם היא ננטשה) נסע עד חדרה בכביש 4, עצר לעצירת מנוחה בתחנת הדלק שליד בנימינה, שם היו כלובים ובהם קופים לבדר את קהל הנוסעים שירד מהאוטובוס להתרעננות, נכנס לאסוף נוסעים במלון דן קיסריה, והמשיך לתחנה המרכזית בתל אביב, שאז טרם כונתה "הישנה".

זו הייתה נסיעה ממש ארוכה והאוטובוסים נסעו אז הרבה יותר לאט מאשר היום (אבל אני מניח שהיו פחות פקקים). הייתי בן 13 כאשר התחלתי לנסוע בקו זה, אני לא זוכר אם אחת לחודש או אחת לשבועיים, לבקר את אמי, על פי הסדרי המשמורת שנקבעו כאשר הורי התגרשו שמונה שנים קודם. אחותי, הצעירה ממני בשנתיים, עשתה את אותו המסלול בכיוון ההפוך, מבית אמי בתל אביב לביקור אצל אבינו בחיפה, מן הסתם באותה התדירות. והיא הייתה רק בת 11 בשנת 1967, כשאמי עזבה את חיפה.

בסטנדרטים של היום, זה די ספרטני. ילדה בת 11 יוצאת מבית הספר לאחר גמר הלימודים ביום שישי בצהריים, תחילה נוסעת באוטובוס ואחרי כן ברכבת לחיפה. נסיעה ארוכה כאמור. ובמוצאי שבת עושה את הדרך חזרה באוטובוס. ואני, הולך ברגל מבית הספר בחיפה, (בקריית אליעזר בשנה הראשונה לנסיעות האלה) לתחנה המרכזית, וחוזר במוצאי שבת. בצד החיפאי של הנסיעות האלה, אחותי לפחות זוכרת שאבי הסיע אותה במוצאי שבת לתחנה המרכזית. בצלע התל אביבית של המסע, הסתמכנו שנינו על אוטובוסים.

לפני המעבר של אמי מחיפה, בילינו הרבה פחות בדרכים – למרות שתדירות הביקורים הייתה גבוהה יותר. אחת לשבועיים ביליתי סוף שבוע אצל אמי ואחת לשבועיים באה אחותי לסוף שבוע אצל אבי. כך שבכל סוף שבוע היינו יחד, אני ואחותי. וגם נפגשנו למיטב זכרוני בימי שלישי, פעם פה ופעם שם, אף שאחותי זוכרת שבימי שלישי הייתה מבקרת את סבי וסבתי שגרו באמצע הדרך פחות או יותר בין בית אמי בכרמל ובית אבי בקרית אליעזר. יתכן שגם אני הייתי שם. אבל בכל מקרה, גם בחיפה, נסענו המון בתחבורה ציבורית, לבד, וגם חצינו לא מעט כבישים. אני מגיל שבע לערך, אחותי אפילו מגיל צעיר יותר.

אין ספק שגירושין מסבכים את החיים, וכשיש ילדים, מסבכים אותם הרבה יותר, גם לילדים. וכשההורים לא גרים באותה העיר, הברירה היא בין בילוי זמן לא מבוטל בדרכים לבין נתק מאחד ההורים. אני מניח שקראתי לא מעט ספרים, באותן נסיעות ארוכות באוטובוסים. קראתי המון בילדותי.

2 מחשבות על “ילדים בדרכים

  1. יש משהו מאוד מיוחד בפוסט הזה. לכאורה דיווח יבשושי על לוחות זמנים ונתיבים, אבל בפועל, בין השורות, יש סיפור עם הרבה עצב, והכותרת מוסיפה לזה.
    שולחת חיבוקים לילדים ההם שבדרכים.

להשארת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s