מוגולים

האימפריה המוגולית שלטה על דרום אסיה מהמאות ה 16 ועד ה 19. שליטי הממלכה המפוארת הזו הקימו שורת מבנים מדהימה שאליהם נחשפתי במספר ביקורים בחלק האימפריה הנמצא בהודו של היום. הדוגמה המוכרת ביותר, והמפוארת ביותר בהודו הוא הטאג' מאהל באגרה. אבל יש עוד לא מעט.

עם הזמן הבנתי שהמקום לראות את הארכיטקטורה הזו הוא איראן, מקומות כמו איספהן ושיראז, אלא שבשנים שקדמו למהפכה האיסלאמית שם עוד לא התחלתי לטייל בעולם וגם בעתיד נראה לי שזה די בטוח שלא הולך לקרות, לא בימי חיי, גם לא עם דרכון זר. ועדיין, האלגוריתם של פייסבוק יודע על העדפותי וכל הזמן מזין את הפיד שלי בתמונות מקבוצות פייסבוק שאליהן ממש לא נרשמתי, המראות לי אתרים מופלאים באיראן (וגם תימן). התחלתי לחשוד שמשמרות המהפיכה מנסים לפתות אנשים לבקר באיראן כדי שאפשר אולי יהיה לקחת אותם כבני ערובה ולסחור בהם תמורת הסרת סנקציות או טובות הנאה מדיניות אחרות.

זכרתי שמייסד שושלת המוגולים, באבור, הגיע מאוזבקיסטן של היום, וסביר שהסגנון ששושלת זו הביאה להודו, מקורה משם. וכשבדקתי גיליתי שאכן כך. כמובן שמקומות עם שמות אגדיים מסיפורי דרך המשי כגון סמרקנד ובוכרה היו מוכרים לי, אבל כשהתחלתי לבדוק יותר הבנתי שאוזבקיסטן זה המקום בו עלי להיות, וב 1996 כבר כמעט שהיינו בדרך לשם, בהרכב משפחתי מלא. אלא שמעסיקי באותה תקופה סיכל תוכניות אלה ושלח אותנו לשנה וחצי בעניני עבודה בארה"ב, הצעה שלא הייתי יכול לסרב לה, במיוחד שזה השתלב בצורה מושלמת עם שנת השבתון של זוגתי.

זה לקח עוד עשור, אבל ב 2006 סוף סוף טסנו לטאשקנט, לנו שם לילה והמשכנו בטיסת המשך בתוך המדינה (המאד גדולה הזו) אל Urgench ומשם במונית אל Khiva אשר במערב המדינה. המקום הזה, עיר קטנה במדבר היא כולה בונבוניירה של אדריכלות מוסלמית מהמדרגה הגבוהה ביותר, בדיוק סוג המקום עליו פינטזתי. זה גם המקום ממנו יוצאים אנשים לראות את האסון האקולוגי שהיה פעם ימת אראל, אגם ענק שכמעט ונעלם אחרי שמי הנהרות המובילים אליו הוטו לטובת גידול כותנה בכמויות מפלצתיות, כי זה מה שפסקה תוכנית החומש הסהרורית של ברית המועצות.

ויתרנו על ביקור באגם המיובש, בצפיה בספינות העומדות 150 ק"מ מקו המים, וגם בביקור בעיר הנידחת Nukus (לביקור הבא), המקום אליו הוגלו כל יצירות האמנות המשובחות שלא היו לטעמו של סטאלין וכיום עיר הבירה של הרפובליקה האוטונומית Karakalpakstan, חלק מאוזבקיסטן. תחת זאת שכרנו מכונית עם נהג שתסיע אותנו דרך מדבר Karakalpakstan, כשבע שעות, עם עצירות בכמה טירות אבן חול שנשמרו בזכות הצחיחות המוחלטת של מדבר זה למשל Ichan Kala, ועם כמה חציות של נהר האמו-דריה' האדיר לשעבר, אל בוכרה.

בוכרה

בוכרה, עיר גדולה יחסית, עדיין מכילה מרכז היסטורי עם לא מעט מבנים מפוארים, מצופים בקרמיקה מגוונת, ובה גם שווקים יפים בהם בולטת נוכחות המוכרים הקוריאנים, מיעוט שהוגלה מחלקי סיביר הגובלים בצפון קוריאה אל אוזבקיסטן וקירגיזסטן בידי הפרנואיד סטאלין. היינו בה יומיים.

מבוגרה המשכנו לסמרקנד, שגם היא לא אכזבה, ולקינוח לקחנו שוב רכב עם נהג שיוביל אותנו בעמק פרגאנה היפיפה, מובלעת ירוקה בין קירגיזסטן וטג'יקיסטן, במקומות כמו Margilan, תחנה על דרך המשי הידועה בסחורות המשי שלה כבר מהמאה העשירית. בדרך אל עמק פרגנה, במעבר ההרים אותו חוצים כדי לרדת לעמק אפשר לראות את רכס הרי הטיאן-שאן בטגיקיסטן, שאליהם אני מקווה גם להגיע.

סמרקנד

אחרי שבועיים באוזבקיסטן סיימנו ביום ביקור בעיר הבירה, טאשקנט, לא המקום לבוא אליו לארכיטקטורה איסלמית, אבל עיר מעניינת בכל זאת (ויש קרמיקה אוזבקית נהדרת בדיוטי-פרי בשדה). משם אשתי ובני הצעיר חזרו בטיסה ארצה בעוד אני ובני הבכור (הי גיא) המשכנו הלאה לעוד שבוע בסין. בבייגין הייתה קבוצת מחקר של חברת אינטל שהייתי מעוניין לעניין את אנשיה להצטרף לפעילות מחקר שרציתי לקדם, אבל בניגוד למה שעושים נוכלים המתחזים לשרים כמו סילמן ורגב, אינטל מימנה לי רק את הטיסות בקטע שבין טאשקנט ובייגין ואת השהות שם. בני טס על חשבוננו, אבל כן נהנה מלינה בחדר המלון ששולם עבורי. אני בסדר עם זה.

זה היה ביקורי הראשון, ועד כה גם האחרון בסין. היינו שם ששה ימים, מתוכם באחד הימים הסיעו אותנו מארחי הסינים אל קטע החומה הסינית הקרוב לעיר, וגם יצא לי קצת לראות מעט מהעיר האסורה ועוד כמה אטרקציות אחרות. השאיר לי טעם לעוד. גם המפגש עם החוקרים שם היה פרודוקטיבי ולקחתי משם לא מעט רעיונות, אף כי אני לא זוכר אם היה שיתוף פעולה בהמשך.

בני ראה הרבה יותר ממני מהעיר, וגם הצליח להפגש עם א.נשים צעירות שחשקו בשיפור השפה האנגלית (וכנראה גם בו) ואף הזמינו אותנו לטקס תה באחד המקומות. היינו יחד גם בשוק הלילה, שם הוא הדגים שאין דבר אוכל שהוא לא מוכן לטעום…. הוא היה שמח להשאר, אבל תאריך הגיוס שלו לצה"ל היה יום אחרי הנחיתה חזרה בארץ, שאותה כמעט והחמצנו. בבוקר הטיסה גיליתי בחדר במלון שהטיסה לא בשעה שזכרתי אלא בעוד שעתיים. בזמן זה עוד לא ארזנו ושדה התעופה ממש רחוק מהעיר. לקח 5 דקות לארוז ולצאת, תפסנו מונית לפני המלון והבטחנו לו בונוס אם יגיע תוך 50 דקות לשדה. את השדה עברנו בדהרה (הסינים מאד יעילים), הטיסה אולי גם התעכבה קצת, אבל הגענו! (טיסות בקו הזה היו אז רק פעמיים בשבוע, אם לא היינו בטיסה הזו, בני היה נחשב עריק.)

מאז הביקור הנ"ל באוזבקיסטן הייתי בעוד "סטן" אחד, קירגיזסטן, ארץ מאד יפה גם היא, משהו אחר לגמרי מאוזבקיסטן, הרבה יותר הררית, כמעט בלי ארכיטקטורה. עדיין, אוזבקיסטן, כיעד נחשק, מנצחת – אם הייתי צריך לבחור רק סטן אחד, זה זה.

#81#		06-04-06	07-04-06	Khiva,
		08-04-06		karakalpacastan
		09-04-06	12-04-06	Buchara
		13-04-06	14-04-06	Samarkand
		15-04-06	17-04-06	Fergana
		18-04-06		Tashkent
		19-04-06	25-04-06	Beijing, Great wall w guy

אופני הנצח רודפות אחריך

אי אפשר להמלט מ Ai Weiwei. רכוב על אופני הנצח שלו. הוא ישיג אותך בכל מקום אליו תלך.

אצלי, זה התחיל בברלין, ב Martin-Gropius-Bau, לשם הלכנו לראות תערוכת ענק שלו. כשאתה רואה את היקף הפרויקטים של Ai Weiwei, אתה מתרשם שהוא לבדו אחראי לכמחצית ממספר המועסקים בסין. ולא זו בלבד, אלא שמועסקים אלו שלו הם בעלי מקצוע מעולים שבמעולים.

כמו למשל אותם חמישה טון ברזל בניין ש Ai Weiwei שלח את עוזריו לחלץ מהריסות בתי ספר שנהרסו ברעידת אדמה. כמחצית מהם הוא נתן לבעלי מלאכה לישר בדיוק למצב המקורי. למה? ככה, כעבודת אמנות. מה שהוצג בברלין היו עותקים מדהימים משיש של מספר ברזלים שכאלה.
הצילום לא עושה עם העבודה צדק.

יש לא מעט עבודות מדהימות בתערוכה הזו, אבל את עיני הצופים לוכדת קודם כל הנברשת העצומה התלויה מתקרת המבנה ויורדת אל חלל הכניסה, שלוש קומות למטה. נברשת העשויה כולה מחלקי המתכת של מאות זוגות אופניים, כולם מתוצרת חברת Forever ("אופני הנצח") הסינית, מרותכים זה לזה ביד אומן. Show-off טכנולוגי של ממש.

אין גבול למספר נקודות המבט המעניינות שיש בעבודה הזו, שהיא יפה להדאיב, מאד "סינית" – בסין אחוז רוכבי האופניים הגדול בעולם, יותר מהולנד אפילו, ומבוצעת לעילא.

העבודה הזו פחות ביקורתית מעבודות אחרות בתערוכה, כמו למשל בתמונה מטה, שחזור התא שבו היה עצור 81 יום ללא משפט, כששני שומרים עומדים לידו יום ולילה, גם בשרותים ומצלמות מתעדות כל תנועה.

מזעזע?  מאות העצירים "המנהליים" הכלואים אצלנו ללא משפט, חלקם כבר עשר שנים, היו מוכנים להתחלף אתו בכל רגע.

Ai Weiwei הפך לאמנות את היכולת להפוך דיכוי לאמנות. לדוגמה – מצלמות האבטחה הצופות על נברשת אופני הנצח, העתק שיש לבן של מצלמות האבטחה שכולנו מכירים והתרגלנו כבר לא לראות ולא לזכור. גם את העתקי השיש של המצלמות באולם הכניסה, איש לא רואה, אלא אם הוא אובססיבי כמוני, ומתעקש לחפש ולראות כל מה שרשום בקטלוג.

מצד אחד, המעורבות הפוליטית של Ai Weiwei היא מודל ראוי לחיקוי ואפילו להערצה. הלוואי שיותר אמנים במקומותינו היו מעזים להיות כה ביקורתיים במופגן. היחידי אצלנו שאולי מתקרב בהעזתו ל Ai Weiwei הוא דוד ריב, לו יש תערוכת יחיד (מצויינת) כרגע במוזיאון תל אביב, מה שמראה שאולי, בשלב זה לפחות, אפשר עדיין להיות בישראל אמן בעל דעה בלי להיפגע.
או שאולי רוב האמנים לא מפחדים אלא פשוט לא אכפת להם.

מצד שני, הכוח הנשפך מהתערוכה היה גם מרשים אך גם קצת מטריד בעודפות שלו. אבל כשהגעתי כמה שבועות אחרי כן לוונציה, כבר הרגשתי שאין מקום בו Ai Weiwei לא נמצא. מיד כשהגעתי, כבר בשייט מתחנת הרכבת לגני הביאנלה, לא יכולתי לפספס בחצר של Palazzo Franchetti, על גדת ה Grand canal מיד אחרי גשר האקדמיה, את המיצב עצום המימדים של  אופני Forever.

מסתבר שהמיצבים האלו, המכילים את אופני הנצח, מופיעים בעולם בכל פעם בתצורה אחרת, ובחלק מהמקומות גם בו זמנית, כמו למשל המיצבים שבברלין, וונציה, ובו זמנית גם בטורונטו,  קנדה. הנה למשל סרט על הקמת המיצב בטורונטו.

מצאתי ברשת לא מעט אתרים בהם הוקמו צורות שונות של המיצב, בזמנים שונים, כמו למשל זו שבלונדון.

לאן שלא תלכו,  Ai Weiwei כבר החנה שם את אופני הנצח שלו. ואז חזרתי ארצה, הלכתי למוזיאון תל אביב, ומה מצאתי שם?

כמו ההנפקה הגדולה ביותר אי פעם, של החנות המקוונת עלי באבא, העבודות של  Ai Weiwei גם הן המחשה לכך שהסינים לקחו את השיטה הקפיטליסטית צעד אחד גדול הלאה. מתוך 100 האמנים המוכרים ביותר בעולם (בכסף), 47 הם סינים? וזו רק התחלת הדרך.