מצווה לירות בתוך הנגמ"ש


פסטיבל הסרטים הדוקומנטרי, Cinéma du Réel , שהיה בשבוע שעבר במרכז פומפידו ומספר אולמות סביבו, הקדיש רטרוספקטיבה בת שבע הקרנות ליוצר לבנוני בשם Akram Zaatri.
את אחת ההקרנות, של סרט בשם "היום הזה", הלכתי לראות.

את היום הזה, לא אשכח. זה היה בקלות הסרט הרע ביותר שראיתי בימי חיי, וראיתי הרבה סרטים רעים בחיי. אוסף של קטעים דבוקים יחדיו שגם רצפת חדר העריכה היא מקום טוב מדי בשבילם. זבל מוחלט. נשארתי כדרכי (הטיפשית) באולם עד סוף ההקרנה, גם כי אני בפרינציפ לא יוצא באמצע (בניגוד לרוב הקהל שהיה אתי באולם) וגם כי תהיתי מה עוד הוא ידביק שם אחד לשני. הקהל הצרפתי, זה שנשאר באולם, אפילו לא מחה כפיים, מחזה מאד נדיר פה.

נשארתי גם כי במחצית הגיבוב הזה, הוא התחיל לדבר על ישראל, להקריא מכתבים של פעילת זכויות אדם אירופית מהשטחים הכבושים, להציג את אריק שרון כשטן עליה אדמות, ועוד מכל הבא ליד. בקיצור – כל מה שנדרש כנראה בכדי לקבל יחס אוהד, ורטרוספקטיבה בפסטיבל יוקרתי, אצל הקהל האירופי, שלחלוטין לא מפגין יחס ביקורתי כלפי קולנוע ואמנות של עמים מדוכאים (subaltern הוא המונח המקובל כמדומני).

כשהביקוש עולה בהרבה על ההיצע, זה ממש לא לטובתם של אותם עמים. מקרה לדוגמה: מפגש של שעתיים, באולם מלא וגדוש, על הקולנוע הפלסטיני שבו במאי פלסטיני בשם raed andoni הציג קטע קצר מסרט שהוא עובד עליו כרגע, התראיין וענה לשאלות הקהל. הבמאי עשה רושם של אדם אינטליגנטי ורגיש, ולא נגרר להתלהמות כנגד ישראל שאליה ניסו שאלות מהקהל לקחת אותו. יתכן שהסרט יהיה טוב, אבל כשהבמאי יודע שהקהל האירופי ינהר בהתלהבות לסרטו, לא משנה מה, זה לא ממש מדרבן אותו להשתדל להוציא משהו טוב תחת ידיו.

לא הלכתי למפגש דנן מתוך סוג של אפליה מתקנת, לא מתוך רגשי אשמה (שיש לי, אני מודה) על הכיבוש אלא מתוך רצון לנצל את ההזדמנות של השהות פה בפריז להיחשף לדברים שבישראל לא הייתי נחשף אליהם. כמו המפגש הזה, הסרט הלבנוני ההוא, ושלושה סרטים על עירק שהוקרנו פה באטליה של אמן עירקי אחד.

זה שהקהל האירופי רוצה לצרוך את תוצרי התרבות של אותם עמים בלי להפעיל כלפיהם את אותם קריטריונים של איכות שהוא מפעיל על הקולנוע והאמנות שלו עצמו, האפליה הכביכול מתקנת הזו, אי הרצון כביכול "לירות בתוך הנגמ"ש", היא בעצם אסטרטגיה של דיכוי. כשמציבים רף נמוך באופן עקבי למישהו, ולא ממש מתמרצים אותו להתאמץ יותר מדי, זו הצבעה של חוסר אמון ביכולותיו, וזו נבואה שמגשימה את עצמה.

בדיוק (טוב, בערך…) כמו ביקורת על מסעדות טבעוניות. אדם צריך אומץ לבקר מסעדה טבעונית, קל וחומר אם הוא טבעוני. ראשית, כי יש כל כך מעט, ואתה נורא רוצה שיהיו לך אופציות לאכול בחוץ לפעמים, ושנית, כי יש סגירת שורות אוטומטית, וריאקציה חזקה משורות הטבעונים כאשר מישהו אומר משהו פחות מאקסטטי על מסעדה טבעונית. אז אם אני אומר למשל (ואני אומר) ש"זכאים" בתל אביב היא מסעדה פלצנית וחפיפניקית, והאוכל ב"אנדו" החיפאי פשוט אפור, אני מסתכן שיאשימו אותי שאני "יורה בתוך הנגמ"ש".

אז אני אומר שדווקא מצווה לירות בתוך הנגמ"ש. כי למישהו מבפנים, למישהו שאכפת לו ממשהו, דווקא עליו מוטלת החובה למתוח ביקורת. כי מחוץ לנגמ"ש, פשוט לא אכפת להם. וההתעלמות גרועה פי שבע מביקורת שבאה ממקום אכפתי.

עוד דוגמה: כאשר אורי וולטמן העז למתוח לא מזמן ביקורת פייסבוקית על מוחמד ברכה ולגלות מה מקור התמיכה כביכול בחיזבללה של חד"ש (דרך של ההנהגה הקודמת לנגח ולסבך את ההנהגה הנוכחית) היו ששיבחו אותו על האומץ והיו רבים שנזפו בו על "הירי בתוך הנגמ"ש" הקומוניסטי. בסופו של דבר, הוא הסיר את הפוסט, לאכזבתי. מה שקורה בנגמ"ש צריך להשאר בנגמ"ש?

שזה כבר נושא משיק אך לא זהה. האם ביקורת צריכה להמתח רק בחוגים סגורים? כך שקרניסטים לא יהיו חשופים לביקורת על האוכל האפרפר של מסעדת טבעונית, כדי לא לספק להם תחמושת?

במקרה של שוברים שתיקה, זו הרי הטענה שמטיחים בהם, שהם מפיצים את העדויות גם מחוץ לישראל. אבל ברור לי שבמקרה זה, מה שקורה בנגמ"ש חייב להראות גם מחוץ לנגמ"ש / מדינת ישראל. ראשית, כי היריות הן כבר מזמן לא מטאפוריות בלבד. שנית, כי הם לא מחדשים משהו למישהו בתוך הנגמ"ש. בתוך הנגמ"ש עדויות שוברים שתיקה הן לא ממש "יריות", ובצה"ל לא צריכים את שוברים שתיקה בכדי לדעת מה קורה בשטחים, כי מה שקורה שם, קורה בהנחיה מפורשת (שדוגמה לה ענת קם חשפה וכדי להשתיק אותה הכניסו אותה לכלא), או הנחיה מרומזת, או פסקי הלכה של רבנים או סתם עצימת עין ממעללי חיילים אוהדי ברוך מרזל והרב כהנא (ורוב חיילי הנח"ל החרדי, אני מתרשם, הם כאלה)

שלישית – כי רק הבושה, "מה יגידו בעולם", יכולה אולי לרסן קצת את ההתבהמות והתגזענות של רוב אזרחי מדינת ישראל אחרי 50 שנות כיבוש. בעצם, גם זה חסר סיכוי, כי הביקורת מבחוץ, מסביר לאזרחים ראש ממשלת ישראל, היא לא עניינית, היא נובעת מאנטישמיות.

 

 

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “מצווה לירות בתוך הנגמ"ש

  1. קנאי שמאל כופים עלינו מלחמה. זה פלילי
    |
    לדעתי, כל פעילות שמחלישה את האיתנות האסטרטגית של המדינה (למשל, חרם כלכלי שפוגע בהכנסות המדינה ממסים ובתקציב הבטחון) מדרבנת את האויב לנצל את החולשה ולעשות פעולות איבה, מקטנות ועד גדולות. לפיכך, פעילות פוליטית למען חרם כלכלי וכיו"ב היא בגדר גרימת מלחמה.
    חוק העונשין ס' 98 אוסר על אדם פרטי לעשות "בכוונה להביא לידי פעולה צבאית נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי להביא לכך [לפעולה צבאית] ".
    ^
    אני מחבר איסור פלילי זה לשני דברים: א. "כלל הצפיות" בפלילים, לענין "כוונה": "רואים אדם כמתכוון לתוצאות הצפויות של מעשיו", ב. ההנחה המקובלת במסגרת האמנה החברתית שקימת ביסוד המשטר הדמוקרטי מניחה שהחלטותיו של השלטון הנבחר הן ההחלטות אשר לכל צרך מעשי רואים אותן כבעלות הסכוי הנמוך ביותר להיות שגויות, לרבות בשאלה מה ימנע מלחמה, לפיכך נסיון לסכלן הוא נסיון לגרום מלחמה.
    מחבור דברים אלה יוצא, לעניות דעתי, שפעילות כנ"ל היא בגדר עברת "בגידה" כבס' 98 (בנפרד מבגידה ע"י סיוע לאויב כבס' 99).
    |
    השמאל הקיצוני טוען שפעילותם נגד כלכלת ישראל לגיטימית כמו הפעילות שנעשתה בזמן האפרטהייד לפגיעה בדרום-אפריקה. זה לא נכון. בדרום-אפריקה פעילות כזאת לא היתה יכולה לגרום מלחמה. יחי ההבדל (ונחיה).

    • שמחה, זה הייתה אתה?

      ולגופו של עניין: הכיבוש לא מחליש את מדינת ישראל? לא מונע ממנה השגת שלום בר קיימא עם כל שכנותיה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s