על נהר המלמלטה


כקילומטר מגדת נהר המלמלטה, בחבל טורקנה אשר בקניה, שוכן הכפר קפוטיר.

תושבי הכפר הם משבט הטורקנה. רוב בני השבט הם "פסטורליסטים", רועי צאן היושבים בכפרי קבע. אך תת קבוצה אחת ספציפית של השבט החלה לעסוק בחקלאות כבר לפני כמה עשרות שנים, ועוד לפני כן הם טיפחו כוורות והיה להם אורח חיים חקלאי למחצה.

תושבי הכפר קפוטיר לאו דווקא נמנים על תת הקבוצה ההיא, רובם עדיין רועי צאן.

אך בערך בשנת 2005 התאגדו כמה מהם, חפרו כמה תעלות הטיה מהנהר הצידה  והחלו לעבד חלקות אדמה במישור הסחף הפורה שבין כפרם והנהר.

הקבוצה הראשונה כללה כ 50 משפחות, ואט אט הם גדלו במספרם והגיעו ל 250 משפחות, המעבדות חלקות של בערך 7 דונם למשפחה. הם מגדלים בעיקר תירס, דלועים ומעט ירקות. רוב התוצרת היא לצריכה עצמית. מיעוטה נמכר בעיירות בסביבה, אך יש להם בעיה אמתית להביא את התוצרת לשווקים בגלל מצב הכביש ומיעוט כלי הרכב העוברים שם.

החלקות מעובדות בשיטות מסורתיות. התעלות נחסמות ונפתחות כדי להביא מים אל חלקות אחרות בכל פעם. ומתוך התעלות מושקות החלקות בעזרת דליים. מי נהר המלמלטה עשירים מאד בסחף, והסחף המגיע עם מי ההשקיה מספק להם דישון וקרקע פוריה. יש להם יבולים יפים, ולראיה – אין הם מקבלים שום סיוע במזון משום ארגון. תופעה לא נפוצה בקניה.

עם הזמן ראו שאר בני הכפר כי טוב, ושלש שנים אחרי הקבוצה הראשונה, התגבשה עוד קבוצה, והחלה לעבד גם היא חלקות על גדת הנהר צפונה מחלקות הקבוצה הראשונה, באותן השיטות. קבוצה זו מונהגת על ידי הכומר המקומי, כומר של כנסיית African Inland Church, זה עם הכובע בתמונה מעלה.

שתי הקבוצות לא מאד משתפות פעולה בידע, שיווק ורכישה משותפת. אך הם כן שיתפו פעולה בגיוס תרומה מממשלת ארה"ב כדי "לעבור לשלב הבא" שהוא  – מערכת השקיה מודרנית. לשם כך הקימו CBO  או Community Based Organization שפנה לממשלת ארה"ב והשיג סיוע של כ 10 מיליון דולר. לא ברור לי למה נועד הסכום בדיוק, כנראה שלא כולו למערכת ההשקיה, אבל כסף יש. והרבה – בקנה מידה מקומי.

חלק מהכסף הולך למימון התכנון של מערכת ההשקיה. לשם כך שכר ה CBO את שרותי חברת ADCL שמנהל מ. מהנדס מים ישראלי הפועל באפריקה כבר כ 26 שנה. לחקלאות הישראלית יצא שם באפריקה ולחברה של מ. המוניטין הזה לא מזיק. ה CBO בפירוש רוצה "טכנולוגיה ישראלית". ומבחינתם, זה אומר השקיה בטיפטוף.

וזה מה שחשבנו שאכן נעשה כאשר נסענו לשם לבצע סקר לפני תכנון מערכת ההשקיה. אך די מהר, כשאך ראינו את צבע המים הזורמים בנהר, היה ברור שלא יהיה פשוט לעשות מערכת השקיה בטפטוף.  הטפטפות לא יכולות לתפקד במים כה עכורים, והסחף יסתום אותן תוך דקות. יש אמנם שיטות לנקות את המים מסחף אך לכך נדרשת תשתית הרבה יותר יקרה ומסובכת לתפעול.

אבל פה המקום לשאול – למה בעצם רוצים תושבי הכפר לשנות את השיטות בהם הם עושים חקלאות?  השיטות הקיימות יותר ממספקות את צרכי האוכל שלהם עצמם. אם המטרה היא לגדל למכירה, כדי שיוכלו לקנות דברים אחרים בכסף ממכירת התוצרת, אז אולי לא מערכת השקיה היא מה שהם צריכים, אלא כביש. או לפחות משאית או שתיים היכולות להתמודד עם מצב דרכי העפר ולהוביל את התוצרת 6-7 שעות לעיר הסמוכה הגדולה שם יוכלו לקבל מחירים סבירים לתוצרת שלהם.

כך לפחות קיבלתי את הרושם מסדרת ראיונות שניהלנו עם מנהיגי שתי הקבוצות, והאיכרים עצמם. נכון ששמענו מספר גרסאות לא לגמרי זהות לגבי מידת המיומנות שלהם בניהול עסק חקלאי, בשימוש בחמרי הדברה ודישון ובשיווק, אך בשורה התחתונה – מאד קשה להם לעשות רווח סביר ממכירת עודפי תוצרת חקלאית. הם מקבלים מחירים נמוכים, וחלק מהתוצרת מתקלקל בדרך או לא מצליח להימכר בשווקים המקומיים שבאזור הקרוב.

הועלו כל מיני רעיונות, כמו גידול צמחי תבלין והטסתם לניירובי ממשטח נחיתה ליד הכפר, ומשם לאירופה. איכשהו, לראות איפה הם נמצאים כיום, ולדמיין את התרחיש הזה נראה לי קפיצת מדרגה לא ממש ראלית. הנהר העובר לידם רדוד מכדי להוביל עליו משהו. אולי מכירה למחנות הפליטים הסודנים בצפון חבל טורקנה יכולה להיות אופציה. אולי מישהו שיחשוב מחוץ לקופסה יכול למצוא פתרון.

אז אם התשתיות סביב לא מאפשרות לתושבי הכפר למכור את עודפי תוצרתם כדי לקנות את מה שהיום לא חסר להם, למה להם בעצם מערכת השקיה מודרנית?

התכנון הוא למערכת השקיה על ידי ממטרות שתופעל על ידי משאבות. המשאבות יופעלו על סולר, אותו הם יצטרכו לרכוש ולהוביל ממרחק גדול. יש אמנם סכר הידרואלקטרי כ 30 ק"מ משם, ואפשר היה לסלול משם קו מתח אל הכפר, אך זה לא נראה לי שהולך לקרות.

אבל יש עוד קושי – התכנון הוא להשקות בממטרות רק עשירית מהשטח המושקה היום בתעלות. כדי להוציא את אותה התוצרת מעשירית השטח, יש צורך בעיבוד אינטנסיבי בהרבה מזה הנהוג בידם היום. וזה אומר לא רק השקיה, אלא גם משטר דישון והדברה אינטנסיבי, מחזורי עיבוד יותר מרובים הדורשים "זרעי פלא" שאותם יש לקנות מחברות זרעים וכמובן רכישת סולר ותשלום למישהו שיפעיל ויתחזק את המשאבות.

זה אומר שחוץ מידע די משמעותי שכרגע אין להם, אבל נניח שהם יוכלו לרכוש, הם צריכים גם להרוויח כסף. כסף לסולר, דשנים, חומרי הדברה, זרעים ועוד – הרבה יותר מאשר כיום. כסף שכדי שיהיה להם הם יהיו חייבים למכור ברווח תוצרת חקלאית בשווקים רחוקים. וזו בעיה לוגיסטית קשה מאד.

הם יצטרכו להוציא מעשירית השטח המושקה לא רק את מה שהם מוציאים היום, לתצרוכת עצמית, אלא גם עודפים ניכרים למכירה. כלומר – יותר מפי עשר מהתפוקה ליחידת שטח שיש להם היום.

אני מודאג בשבילם. לא בטוח שהכסף הרב שקיבלו כתרומה אכן ישפר את חייהם. שהם  לא יכנסו לסחרור של הוצאות, יעבדו הרבה יותר קשה כדי לממן את ההוצאות המתחייבות מחקלאות "מודרנית", אך לא יישאר להם ביד יותר בסופו של היום. אולי פחות.

יתכן שמצב חלק מהם כן ישתפר. עסקני ה CBO שהם לא תושבי הכפר אלא מורים ואנשים קצת יותר משכילים יצאו כנראה נשכרים. כמו שהדברים קורים בקניה, וכנראה באפריקה בכלל, חלק נכבד מכספי הסיוע ידבק לדופן הצינורות המוליכים אותם אל הנזקקים. והארגונים התורמים יוכלו גם הם להרגיש טוב עם עצמם.

מצד שני, אם הם לא יכנסו לחובות גדולים מדי, תמיד יש להם אופציה לחזור לשיטות הנקוטות בידם היום. אני שומע שבחלקים של הודו, בעיקר בפונג'ב זה כבר קורה. אנשים מואסים בשעבוד לחברות כמו מונסנטו, וחוזרים לגידול פחות אינטנסיבי, אפילו אורגני. ולפי מה שאני שומע, מצבם החומרי השתפר, לא הורע.

ויש גם את הלקחים שאפשר ללמוד ממצרים. לאחר שהוקם הסכר הגבוה באסואן, הפסיקו מי הנילוס לשאת את הסחף המפרה והמיטיב שהנהר אסף כל הדרך מאוגנדה, אתיופיה וסודן. היום הוא שוקע וממלא את אגם נאצר.  היבולים בחלקות לאורך הנהר שהושקו בעזרת תעלות והצפות עונתיות, צנחו לרצפה. חקלאי מצרים נאלצו להתחיל לדשן דישון כימי, ומצבם הכלכלי התדרדר פלאים. מצרים הפכה מיצואנית של מזון ליבואנית של מזון. וכנזק משני, חופי ישראל הולכים ומאבדים אט אט את החול הלבן שמקורו בסחף הנילוס וכבר לא מתחדש.

אני ממש מקווה  שה"קידמה" לא תסיג את תושבי קפוטיר לאחור. הם אנשים חרוצים ובעלי יוזמה שאני מאד מעריך ומוקיר. אני מקווה שיהיה להם שיקול הדעת לברור ממה שמציעים להם רק מה שאכן מתאים לנסיבות חייהם ולמקום בו הם חיים, ולא לאמץ בצורה עיוורת כל מה שהמערב מוכר להם.

הכפר נמצא כאן:

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “על נהר המלמלטה

  1. פינגבק: הסכר על נהר Turkwel | דרכי עצים

  2. פינגבק: צלקות טקסיות | דרכי עצים

  3. קודם כל, נתחיל בכך שאפריקה סוף סוף מתחילה להתפתח עצמאית.
    עכשיו בוא נחשוב על משהו מעט שונה, למה שהם ירצו לייצא את המזון שהם מייצרים.
    ברגע שמשפחה באפריקה אוכלת מתוצרת שהיא עצמה מכינה, לעבוד את האדמה, לרעות צאן, לחיות כמו בני אדם, לא לגווע ברעב ולא למות מצמא, האם הם באמת צריכים להתעשר יותר מזה? החיים הפשוטים זה כל מה שהם מכירים, טוב להם איתם, למה לשנות על מנת שהתוצרת שלהם תהיה מעט טובה יותר, כל עוד האוכל מספק אותם, והם לא רעבים, מה הם יצטרכו כבר לקנות לילדים, פלייסטיישן?
    כרגע הם חיים בכבוד, עובדים למחייתם, וכולם מאושרים.

  4. פינגבק: תעשיית החמלה | דרכי עצים

  5. פינגבק: קניה ונורווגיה 2 | דרכי עצים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s