חיים בפחד

במהלך שמונת החודשים בהם  הסתתרו בני משפחתי בביתם אשר בכפר, מספטמבר 1944 עד אפריל 1945, הם חוו לא מעט "התרגשויות" שהכריחו אותם לחפש מקומות מפלט חליפיים. וזה עוד לפני המעבר שלהם לבית האלמנה קרוטובה.

עמדו לרשותם מספר מקומות חלופיים שהכין עבורם סטפן, האיכר שממנו שכרו את הבית: תקרה כפולה במתבן שעמד סמוך לביתם, תעלה חפורה ביער הסמוך, חלל בין חבילות קש במתבן אחר, ובונקר חפור ומקורה של כ 2X2 מ מעבר לכביש מביתו של סטפן. לאלו עברו כאשר בנו של סטפן, יאן שהיה כבן 14, גילה סיורים באזור של חיילי צבא ולאסוב, חיילים רוסיים ששיתפו פעולה עם הגרמנים.

את יאן פגשתי  לפני מספר שנים – והוא כבר בשנות השבעים לחייו. הוא זכר את כל אותה תקופה כהרפתקה אחת גדולה. אך בני משפחתי, אחרי ששמעו מיד ראשונה מה קורה באושוויץ, היו מן הסתם פחות משועשעים.

לשכב שעות בתוך תקרה כפולה של מתבן, שישה אנשים בחלל שגובהו 40 ס"מ, בלי יכולת לזוז ובלי יכולת אפילו להשתין, כאשר חיילים מסיירים למטה היה צריך להיות חוויה טראומטית. הייתי במקום והצצתי לתוך החלל שעדיין נמצא שם, ויכולתי לדמיין היטב את הסיטואציה.

גם המסתור בתוך ערימות הקש היה פחות מאידאלי עקב מנהגם המגונה של המחפשים לדקור את ערימות הקש בכידוניהם. וגם התעלה הפתוחה ביער נטתה להתמלא בשלג בחורף. והבונקר החפור היה מאד קרוב לכביש, והיה קשה להגיע אליו בלי להיראות.

וכך, בליל חורף מושלג אחד, כאשר הגיעה שמועה שלמחרת הולכת להתבצע סריקה יסודית ב Kopanica  (מקבץ של 4-5 חוות) שבה גרו, החליטו משפחת סבי לחפש מחסה ב Kopanica אחרת. ולמרות מחאות סבתי, תבוסתנית ידועה, יצאו לדרך כל ששת המסתתרים, מבוססים בשלג עמוק, אל ביתו של איכר בשם Bachrach במרחק של כ 5 קילומטרים משם.

אבי מתאר בצורה ממש חיה את אותו הלילה, שנחרט היטב בזיכרונו, גם 66 שנים אחרי. בית האיכר כולו היה חלל אחד של כ 40 מטרים רבועים שכלל את המטבח, מקום לינת כל בני הבית ונול ענק שעליו ארגו בדי פשתן מהפשתן אותו הם גידלו. למרות זאת, כאשר הופיעו בני משפחתי מלווים ביאן, לא דחה אותם האיכר Bachrach. הוא פרש להם קש על הרצפה ליד הנול, ושם שכבו כל השישה לישון.

ואז התפרץ כל המתח שנאגר בלילה המתוח הזה. אחד התחיל לצחוק, והאחרים בעקבותיו, והצחוק התגלגל והתגלגל ללא אפשרות לעצור, למרות נזיפות סבתי. הם שכבו על הקש ליד הנול, באותו החלל עם משפחת האיכר, ופשוט התגלגלו מצחוק. והאיכר מתבונן בהם בתימהון. והם צוחקים.

ושם שהו יומיים, עד שנרגעו הרוחות. אך מארחם לא נעלב מהתפוצצות הצחוק. הוא היה אולי איכר פשוט, אך כנראה קלט את הסיטואציה, והבין שהצחוק לא על חשבונו. למחרת, הראה להם שגם לו יש חוש הומור. כאשר החמיאו לו על שיניו היפות (לרוב האיכרים לא היו יותר מידי שיניים), הוציא אותן מפיו והציע אותן במתנה…

אני לא יודע אם הוא ידע לאיזו סכנה הוא מכניס את עצמו, אך עצם נכונותו לפתוח את דלתו, ולהתחלק במעט שהיה לו, עם שישה יהודים זרים שהופיעו באמצע הלילה, היא משהו שאני לא יודע כמה מאיתנו היו עושים.

נכון, לא כולם היו כאלו. כאשר סבי רכש רדיו Nordmende מופעל סוללות (לא היה שם חשמל) במתנה לסטפן, האיכר ממנו שכר בית, החלו רמיזות עבות מצד אחיו של סטפן – יאן (לא בנו יאן) שגר באותה ה Kopanica, שעדיף לו לסבי שיקנה גם לו רדיו זהה. וסבי נאלץ אז לבקש מידידו שבעיירה הסמוכה שיקנה בביקור הבא בעיר הבירה רדיו נוסף זהה לראשון. ורמיזות דומות הגיעו מגיסו של סטפן שגר בסמוך, שבו אגב חושדים שהוא זה שהלשין עליהם בסופו של דבר, וגם לו היה צורך לקנות רדיו.

וגם סטפן, בנו של סטפן, שהיה סטודנט ולמד בעיר הבירה, כאשר היה בא לביקור אצל אביו, היה מתיישב למשחק קלפים – על כסף, עם סבי. והיה ברור שעדיף לסבי שלא ינצח, אלא יפסיד לו סכום סביר, דמי כיס ודמי לא יחרץ, עד לביקורו הבא. ולא במקרה הפך סטפן הבן, עכבר העיר, לימים לעסקן במפלגה הקומוניסטית בעיר הבירה, ויאן הבן, עכבר הכפר, נשאר בכפר, וגידל ירקות ותותים למחייתו.