נס פסח, 1942

כך פסחה השואה על משפחת אבי – סיפור אמיתי שרשמתי מפי אבא שלי. השתלשלות אירועים בלתי סבירה בעליל. בזכותה אני. וגם רשומה זו, פה.

 באחד הימים הראשונים של חודש אפריל 1942 (אבי לא זוכר את התאריך המדויק) בשעת ערב, הופיעו "גארדיסטים" (הגרסה הסלובקית ל-SA הגרמני) בבית הורי אבי, ברח' Moyzesova 6  אשר בעיר Zilina ברפובליקה הסלובקית של היום.

משפחת הורי אבי כבר ארזו מזוודות והיו מוכנים. היו כבר חמישה טרנספורטים שיצאו מעירם לכוון הגבול הפולני. הגארדיסטים הורו להם להזמין מונית, על חשבונם כמובן, ונסעו יחד איתם אל איזור של מחסנים שם הייתה שלוחה של רכבת משא.

את הלילה בילתה משפחתי על קש שפוזר על רצפת המחסנים, ולמחרת, קצת אחרי רדת החשיכה, הם הועלו על קרונות הבהמות, הדלת נסגרה, והרכבת עמדה לצאת לנסיעה הקצרה אל מעבר לגבול, לאושוויץ.

במקביל לקו העלילה הזה. התרחשה עלילה מקבילה נוספת.

שכן של משפחתי, שגר בדירה תחתיהם, היה ארכיטקט צ'כי בשם Knezek. הוא לא גורש לצ'כיה כמו שאר הצ'כים בשל היותו נשוי לאישה סלובקית, והיה ידיד טוב של סבי, איתו הוא שיחק קלפים בסופי שבוע. חוץ מזה – הייתה לו מכונית פרטית, דבר נדיר באותם הימים, והוא אפילו הצליח להשיג דלק, שהיה בקיצוב חמור באותם הזמנים, מספיק כדי לנסוע מיד עם מאסר בני משפחתי, אל עיר קרובה בשם Nemshova. שם הוא ידע שסבי עבד, במפעל ליצור בקבוקים וצנצנות זכוכית.

אותו Knezek נהג אל בית המעביד של סבי, אדם בשם Karl Schaedelbauer שהתגורר כפי שהיה נפוץ אז, בוילה גדולה ומפוארת בתוך שטח המפעל.  הוא ידע שאותו מעביד מעריך ואוהב מאד את סבי, וסיפר לו שסבי ומשפחתו נלקחו לנסיעה בכוון אחד מזרחה.

למחרת, מוקדם בבוקר, רוקן מעבידו של סבי את כספת המפעל, ועם מזוודה מלאה ב 300000 קרונות סלובקיות, נסע במכוניתו לעיר הבירה – Bratislava. שם פנה למשרדו של אחד Vaschek , הפקיד האחראי על גירוש היהודים ועל ביצוע קודקס היהודים הסלובקי – גרסת מהדרין סלובקית של חוקי נירנברג. אלא ש-Vaschek , בניגוד למקבילו הגרמני אייכמן, אהב להמר בקלפים, ולכן היה ניתן לשכנוע. תמורת אותן 300,000 קרונות, שאותן הפסיד בקלפים עוד אותו הלילה (כך הולך הסיפור), הנפיק למעביד של סבי אישור שסבי "חיוני לכלכלה הסלובקית". מגוחך למדי בהתחשב בזה שסבי היה סוכן נוסע של בקבוקים לשיכר וצנצנות לריבה…

אותו Vaschek שלח מברק למפקד המחנה ב Zilina, אחד בשם Marchek, והורה לו להוריד את סבי ומשפחתו מהרכבת, ולשחרר אותם.

וכאן נפגשים שני קווי העלילה.

בני משפחתי היו נעולים מזה כשעה בקרונות כאשר שומרי המחנה החלו לדפוק על הקרונות ולקרוא בשם משפחתי. סבי החל לענות להם, אך סבתי התנגדה. "עזוב, אנחנו כבר פה, למה לזוז". למרבה המזל, דעתו גברה, והם ירדו מהרכבת, נלקחו למחסן צדדי וננעלו שם.

חצי שעה אחרי כן, יצאה הרכבת לכוון הגבול הפולני, כאשר בקטר נוהג נהג קטרים בשם  Prochaska, שכנם לקומה של הורי אבי, חובב רדיו שאליו הם היו באים לשמוע את שידורי ה BBC בסתר.

לאחר צאת הרכבת, שוחררו בני משפחתי, חזרו לדירתם, הסירו את החותמות הרשמיות מדלת דירתם וחזרו הביתה. (רכוש היהודים המגורשים היה שייך לממשלה הסלובקית, והוערך על ידם בממוצע של 600 קרונות לאדם, שזה בדיוק הסכום שממשלת סלובקיה שילמה לגרמנים על כל יהודי שהם הסירו מאדמת סלובקיה).

שם הם המשיכו לגור עד אוגוסט 1944, אז כבשו הגרמנים סופית את מדינת החסות הסלובקית שלהם. והם עברו להסתתר בכפר. אך זה כבר חומר עשיר לסיפור נוסף.

והערת אגב: הודות לאישור ה"חיוניות לכלכלה" היה סבי רשאי לשאת כוכב צהוב קטן יחסית, מפלסטיק, בקוטר של כ-2 ס"מ, שהיה מוצמד בסיכה לדש בגדו, במקום הטלאי הצהוב מבד התפור על חזית הבגד בקוטר של כ-10 ס"מ. את הטלאי הזה היה אפשר להסתיר בקלות יחסית, וכך התאפשר לו להמשיך לעבוד באותה העבודה עוד יותר משנתיים. פרט שלא ידעתי עד היום.