אתל

סבתי אתל הייתה טיפוס נחבא אל הכלים, שפינק אותי יותר מכל אדם אחר בעולם, למעט זוגתי שתחייה.

היא חייתה תמיד בצילו של סבי לודויג, שהיה איש הרבה יותר לבבי ממנה, שמח, ואיש רעים. התמונה מטה, מחתונת הזהב שלהם, בה היא מציצה מאחורי כתפו של סבי (זה עם האצבע מעלה) די ממחישה את הדברים:היא נולדה בשביעי לפברואר, 1900. כמעט יחד עם המאה העשרים (שבעצם התחילה ב 1.1.1899), בעיירה הנמצאת היום בסלובקיה, אז באימפריה האוסטרו-הונגרית, בשם Vrbovce. הוריה נקראו אסטרייכר. אביה סולומון (שלמה) היה חזן ושוחט. אימה פייסל שדיברה הונגרית בלבד, גרה אחרי מותו עם סבי וסבתי וטיפלה באבי בילדותו. זה התצלום היחיד שיש לי שלהם: משפחת אסטרייכר (שם שמשמעותו "האוסטרים") הייתה ענייה  ומרובת ילדים. כמנהג הימים ההם, יצאו הילדים, 12 במספר, מהבית בגיל צעיר יחסית, 13-14, לעבודה. סבתי, הצעירה שבילדים, יצאה כבר בגיל 12 לעבודה, עברה לגור אצל משפחה יהודית בעיר Dunajská Streda שבדרום סלובקיה. שם, תמורת לינה ומזון עבדה בחנות המכולת והפאב שהיו להם.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, כנראה ב 1918, עברה סבתי לברטיסלבה, ושם החלה לעבוד בחנות סיטונית לכלי בית ברחוב הראשי. בחנות הזו, הקיימת עד היום, (אפילו ביקרתי בה בזמנו עם אבי), נפגשה סבתי עם סבי, שבא לקנות סחורה עבורה החנות של הוריו בעיירה הסמוכה Pezinok. הם נישאו בסביבות 1920, קצת בלחצו של אבי סבתי סולומון (על מצבתה שמו נקרא דווקא שמואל) ששכב גוסס מלאוקמיה בבית החולים היהודי בברטיסלבה ורצה לראות את האחרונה בבנותיו נישאת בעודו בחיים. הוא נפטר למחרת יום נישואיהם.
זו תמונת כלולותיהם: לא היו לה נעורים קלים, לסבתי, וגם העשור השלישי של חייה לא היה קל. ב 1924 נולד בנם הבכור אלכסנדר, שנספה בגיל 18 בשואה. שנתיים יותר מאוחר נולדו להם תאומים, שמתו והם כבני שנה מ"פורונקולוסיס", זיהומים כנראה. אבי, ילדה היחיד ששרד, נולד ב 1928. ואז הגיעה מלחמת העולם השנייה. אבל על זה סיפרתי כבר כאן, וכאן, ובעוד מקומות.

אבי מספר שסבתי הייתה טיפוס פסימי ותבוסתני. עד כמה פסימית ותבוסתנית? כשבאו להוריד אותם מהרכבת לאושוויץ, ממש דקות לפני שזו יצאה לדרך, היא ניסתה לשכנע את עם סבא שלי להישאר על הרכבת: "עזוב, אנחנו כבר פה, בוא נשאר". לא הייתי פה לספר על זה אם היא הייתה מנצחת בוויכוח. אותו הדבר חזר כשסבי יזם את מעברם למסתור שסידר בכפר נידח אחד. או כשחושיו הורו לו לעבור למסתור אחר שעות לפני שהגסטפו פשט על מחבואם. יצר ההישרדות של סבתי התמצה כנראה בעצם נישואיה לסבי.

יש מעט מאד תמונות של סבתא שלי. רובן מהתקופה שבין סיום המלחמה ועליית הקומוניסטים לשלטון, תקופה בה הייתה להם רווחה כלכלית. כולן מצולמות על ידי צלמי הרחוב של אחת מעיירות המרפא בצ'כיה או סלובקיה, כולן באותה תנוחה ממש, צועדת קדימה לבדה או עם עוד חברים, ברחוב הראשי של עיירת מרחצאות כלשהי, תמיד בלבוש חגיגי. מהשנים שלאחר הגיעם ארצה, יש מעט תמונות שלה. הם הגיעו באנייה לחיפה, ונשארו בעיר עד יומם האחרון. אבי שעלה לארץ לפניהם כמוביל של חבורת נערים מעליית הנוער היה אז בהכשרה בקיבוץ ניר עם וגזבר הקיבוץ "סידר" (כמנהג הימים כנראה) לסבא שלי עבודה. הוא היה שומר בנמל חיפה, ששמר על ה"ליפטים" של העולים החדשים שחיכו להם בנמל עד שימצאו מקום מגורים בו יוכלו לפרוק אותם.

סבי וסבתי חלקו תחילה דירת חדר עם אחי סבי ("שימי באצי") ואשתו ("אולי נני") בבת גלים. בהמשך פגש סבי עולה אחר מסלובקיה ("אבא של "בובו" פיק") שקיבל זיכיון לייצר בארץ את משחת השיניים השוויצרית "קולינוס", וסבא שלי הפך סוכן מכירות שלו. לאחר מכן הוא השתדרג למכירת נוזל כביסה למכונות כביסה שהיו אז רק לקיבוצים. הוא קנה תרכיז מאד מרוכז של הנוזל, דילל אותו במים בחביות בחצר האחורית של דירתם בבת גלים, ומכר לקיבוצים.

סבתי הייתה תמיד עזר כנגדו, במיוחד כאשר הם שכרו מרתף קטן ברחוב הנמל בחיפה והחלו משם למכור לקיבוצים ומושבים "אספקה קטנה" – חמרי ניקיון, תמרוקים ו"סידקית". שם היא ניהלה את החשבונות – למרות שלמדה רק כשש שנות לימוד, היא הייתה מהירה ויעילה מאד בחשבון, ועזרה לי בבית הספר היסודי לא מעט. למדתי ממנה לא מעט שיטות של חישובים מקוצרים שהועילו לי בהמשך.

את החנות שלהם ברחוב הנמל אני זוכר – ביקרתי בה הרבה. המשביר לצרכן היה ממש מעבר לרחוב, אך יתרונם היה שהם נתנו אשראי לגזברי הקיבוצים. החנות פרנסה אותם מאד בצניעות, אך להם זה הספיק בשביל לפנק את נכדיהם (אני ואחותי) ללא גבול, לצאת פעם בשנה לשבוע נופש במלון אסטוריה בטבריה ("וולדורף אסטוריה" קראנו לו) ולקנות דירה קטנה ברחוב ארלוזורוב, ואחרי כן את הדירה היותר גדולה, באותה הקומה.

סבי וסבתי לא יצאו מהארץ מיום שעלו אליה, פרט לביקור אחד בחו"ל של סבתי בתחילת שנות החמישים. עם קבלת הפיצויים מגרמניה, סבתי קמה ונסעה, לבדה באניית הנוסעים "שלום", לבקר את אחותה הבכורה פאני בשיקגו, זו שהיא לא פגשה עד כה – כי אחות זו נישאה והיגרה לארה"ב עוד לפני שסבתי נולדה. משם יש לה לא מעט צילומים, כגון זה מטה, עם קרובי משפחה שאין לי שמץ מושג מי הם ומה שמם. אין עימם יותר קשר.

דירתםם בקומה העליונה ברחוב ארלוזורוב הייתה לדירתנו בהמשך ושם גם נולד בננו הבכור. המרפסות שלה הן חלק משמעותי מזיכרונות הילדות שלי. התצלום מטה, תצלום שבו באופן נדיר ביותר היא מחייכת, צולם על מרפסת המטבח, שהייתה גם מעבר לחדר השינה שלהם:אל חדר השינה שלהם, טיפסנו אחותי ואני כל בוקר, מדירת הורינו שתי קומות מטה, והתמקמנו ביניהם. סבא שלי היה משעשע אותנו, וסבתי הייתה פשוט מסתכלת מהצד ונהרה על פניה. דרכה לשמח הייתה תמיד דרך האוכל – היא הייתה כנראה בשלנית דגולה.

את הכבד הקצוץ שלה, לתוכו הייתה טוחנת גם את חלמוני הביצים שהייתה מוציאה מבטן האווזים שהייתה קונה שלמים בשוק תלפיות, כבר לא הייתי אוכל היום, אבל יש לי עדיין תאווה גדולה למתוקים, עוד מימי זוג הקרמבו שהיו מחכים לי בארון המטבח בכל ביקור.

אחותי זוכרת גם היא היטב את הצד המזין של סבתנו, וכך היא כותבת: "היא גם הכינה מספר מצומצם של עוגות מעולות – שטרודל תפוחי עץ עם הבצק שמתחה על גבי מגבות מטבח שנפרסו על השולחן במטבח, וכמובן רולדות פרסבורגר עם מילוי אגוזים או פרג.
הזיכרון שלי על הנאתה מהאכלה חזק מאוד (ואני גרמתי לה הרבה סיפוק עם התיאבון הבריא שלי…). בבית הספר היסודי הייתי מבלה אצלם פעם בשבוע אחר הצהריים – הייתי מגיעה ישירות מבית הספר לארוחת הצהריים שחיכתה לי – תמיד על בסיס המאכל האהוב עלי – רוטב עגבניות. אכלתי לבד כי הם אכלו מוקדם יותר, והיא הייתה יושבת מולי על השולחן במרפסת המטבח ומתבוננת בשקט ובהנאה כיצד אני בולעת את האוכל. ובסיום תמיד חזר הדיאלוג (בגרמנית): היא הייתה שואלת:  "היה לך טעים? וכשעניתי שכן, היא הייתה אומרת: "נו, את רואה"? כאילו שנדרשה הוכחה…"

בוקר בוקר, עד שעברנו מהדירה באותו הבניין, ואני בן ארבע, חיכתה לי כוס חלב בבוקר על השולחן אצלם במטבח (אלו שנות הצנע..) הייתי שותה אותה (היום גם את זה כבר לא….) ומטפס אליהם למיטה לעוד חצי שעה של פינוקים.

בהמשך, מגיל שש ועד שמונה לערך, סבתי  תפקדה כאימי בפועל, בשנתיים שבין גרושי הורי לנישואיו השניים של אבי, שבמשמורתו הייתי. היה לה לא קל, אבל אני פונקתי קשות בשנתיים האלה, הרבה יותר מאשר בשנים שאחריהן…

אבי זוכר מילדותו יותר את כף הבישול הענקית מעץ שלה, ליתר דיוק את הקצה האחד שלה ממנו חטף מכות. דווקא סבתי, שתמיד נראה לי כה עדינה, שקטה וקטנה, מסתבר שהייתה יד הברזל אצלם בבית, וסבי היה זה הסלחן, הוותרן, שנטה ל"החליק" דברים.  עלינו, הנכדים, כף הבישול שמשה רק כאיום, סמלי לגמרי, כשישנו שם, כי לאחר שהם נרדמו היינו קופצים על הכורסאות ב"סלון המפואר" שלהם, שלא שימש איש חוץ מאשר למשחקי הדהירה והמחבואים שלנו.

קצת אחרי גיל שבעים חלתה סבתי בסרטן בלוטת התריס, ומתה בייסורים קשים בבית החולים האיטלקי בחיפה, היום לפני 27 שנים, בעשרים ושבעה לאוגוסט 1976, בת שבעים ושש. היא עדיין מאד חיה בזיכרוני.

סבתי אתל קבורה בבית הקברות כפר סמיר בחיפה, לצד סבי שנפטר שש שנים אחריה, אבוד לגמרי בלעדיה.

אנסה להוביל את אבי היום אל הקבר, במסלול המכשולים שהפך להיות בית הקברות. כי בו הופכים כל המעברים לעוד ועוד חלקות קבר שהחברה קדישא מספסרת בהן ומוכרת במחירים מופקעים להחריד מאנשים שרוצים שמתיהם יקברו עדיין שם ולא בתל רגב. כי יש אנשים מבוגרים שאין להם יכולת להגיע ברכב לתל רגב שליד קרית אתא, והיו כן רוצים לבקר את קברי בני זוגם. ופונקציונרים בחברה קדישא מתעשרים מזה.