עשרים הימים שבהם לא כתבתי מילה בבלוג הזה הם הוכחה לזה שאני לא מסוגל לתפקד ב full duplex. בשלושת השבועות האלה, הקלט חסם אצלי את הפלט, לגמרי.
קלט כמו למשל המאמר המאד משובח הזה, השבוע בעיתון הארץ, על המחברות השחורות של מרטין היידגר, שכותרתו: איך ייתכן שפילוסוף אנטישמי השפיע כל כך על הוגים יהודים. ממש שווה קריאה.
חלק מהלחץ היה לגמרי אובייקטיבי – המטפל של אבי לא חזר בזמן מחופשתו בפיליפינים, לשם הוא נסע לשם לחודש, כדי להינשא לבת זוגו מזה עשרים שנה, אם שתי ילדיו, שגם היא מועסקת כאן כמטפלת סיעודית. מדינתנו לא מאפשרת לבני זוג נשואים לעבוד כאן (ומדינתו הקתולית לא מאשרת גירושים). רק אחד מהם יכול חוקית לקבל ויזה כאן. נחמד, לא? אז הם, כמו רבים אחרים בקהילת העובדים הזרים, מסתירים את עובדת היותם נשואים. הוא חזר בסופו של דבר, באיחור של יומיים, אבל אני מקווה שאצליח להחליף אותו כבר בשבוע הבא. האיש חסר אחריות וחסר אמפתיה, וככל שאבי דועך והולך, נדרשת לו יותר ויותר אמפתיה.
במהלך שלושת השבועות האלה התבשרנו גם שנתגלה צל חשוד בצילום החזה של אבא שלי, מה שמבשר אולי על שיבת מחלת הסרטן שלו. או שאולי זו הייתה "רק" דלקת ריאות. נדרשות בדיקות נוספות. מלחיץ.
אז בין בדיקות רפואיות ואבחונים קוגניטיביים כאלה ואחרים, ובין חיפוש מטפל מחליף (לא פשוט בכלל – יש חוסר במטפלים גברים), ניסיתי לשמור על שגרת לימודים ועל שאר הפעילויות שאני ממלא בהם את זמני כאילו אין מחר.
הצלחתי אפילו להתחיל סיפור, מדורבן על ידי הפגישות הדו-שבועיות של קבוצת הכותבות בה אני משתתף (אני הגבר היחידי, כך שנראה לי הוגן להשתמש ברבים ממין נקבה), סיפור בו מככבות שתי דמויות הנראות לי מעניינות מספיק לבנות עליהן סיפור יותר ארוך, אולי ספר קצר. נראה איך זה יתפתח.
חומר טוב ללא מעט סיפורים, וגם לרשומות, יש לי ממקצוע אחד בחוג לפילוסופיה, שנושאו "משמעות החיים". הקורס המכסה גישות פילוסופיות שונות לנושא, הוא גם נושא המחקר של המרצה, וקהל התלמידים בקורס מספק לו חומר למחקרו. בשיעור האחרון דובר על שופנהאואר, שגרס בין היתר שאנשים נוטים יותר לזכור דברים רעים שקרו להם ולכן גם נוטים לפתח השקפה פסימית על החיים. בלי קשר לדעתי על הנושא, בשיעור זה, אף יותר מאחרים, היו לא מעט תלמידים (תלמידות בעצם) שפתחו את סגור ליבן וסיפרו על ניסיונות חייהן במידה מפליאה של חשיפה עצמית, כדי להביא דוגמה או דוגמה נגדית לדברי שופנהאואר.
הסתכלתי בתדהמה על סטודנטית אחת שישבה לשמאלי, שלפתע ביקשה וקיבלה את רשות הדיבור, והחלה לגולל את מסכת התנסויותיה עם בעל אלים, מכה, שיכור ומסומם, שממנו התגרשה לפני כחמש שנים. לא דבר פשוט למוסלמית בכפר לא גדול. היא סיפרה שניסתה להתאבד, שאבדה אמונה באל, שבעלה לשעבר כמעט והרג אותה. סיפור קשה, אבל יש לו סוף טוב – יש לה אהבה חדשה (הכי חשוב), היא חזרה ללמוד, ומרגישה שיצאה מחוזקת מכל העניין. ועדיין – לחלוק את העניין לקהל של כמאה סטודנטים? תמהני עד כמה היא אכן יצאה מזה…
חוץ מזה, שמעתי על תכנית המתאר החדשה של חיפה (שווה רשומה נפרדת) ממהנדס העיר במצגת שארגנה החברה להגנת הטבע, כדי שאנשים יוכלו להגיש התנגדויות (שמהן מן הסתם יתעלמו) בזמן.
גם למדתי במתנ"ס רמת ספיר (סרט + הרצאה) על העיקרון החדש של "עריסה לעריסה" לתכנון מוצרים שאינם משאירים אחריהם פסולת. גישה קצת אוטופיסטית לתכנון שעלולה לפתות אותנו לצרוך יותר בלי לקחת בחשבון את העלות הסביבתית העקיפה של ייצור המוצרים האלה. (אולי שווה רשימה, אחרי שאקרא את הספר בנושא המונח כבר חדשים על השולחן פה לפני…) לפחות למדתי שם מאחד המשתתפים על סדנת אפייה טבעונית, אליה אני מתכוון ללכת מחר, בשבת בבוקר, לפני שאלך לפטר את המטפל של אבי, האדם הראשון אותו אני מפטר בחיי. לא יהיה נעים. אבל אולי סדנת האפייה תשאיר לי טעם מתוק בפה לפני כן. עוגות הן אחד הדברים שכטבעוני היה קשה לי להיגמל מהן. קשה למצוא עוגות ללא ביצים. מסתבר שיש ללא מעט אחרים את הקושי הזה, ומכאן – הסדנה. נראה.
מה עוד היה בשבוע האחרון? כנס על טיפול מיני באנשים עם מוגבלויות "בהקשר רב תרבותי" (שווה רשומה), כנס של ארבעת החוגים ללימודי אסיה בארץ על "אסיה כרעיון" (שווה רשומה) כנס של פילוסופיה צרפתית שאמור היה להנגיש את הפילוסופיה הצרפתית העכשווית לקהל הישראלי "למרות מחסום השפה" והיווה הדגמה מוחצת למחסום זה, כאשר האורחים מצרפת וחלק מהמרצים הישראלים התעקשו להרצות ולדבר ביניהם בצרפתית, לפני קהל שרובו לא דיבר צרפתית. פרופסורים צרפתיים שמדברים אנגלית ברמה של ילד בכיתה גימל, או בכלל לא. פשוט מביש.
למזלי היה במקביל כנס על "דמיון בצילום" שהיה קצת יותר "נגיש" ודי מעניין (אולי שני אלה יחד שווים רשומונת…)
והייתה השבוע, אתמול בעצם, ההרצאה של ג'וליה קריסטבה. פילוסופית צרפתית שדווקא אין לה בעיה להרצות באנגלית, אולי בגלל שהיא בולגריה במקור. הרצאה מרתקת, פה באוניברסיטת חיפה. החוג לחינוך ניצל את העובדה שהיא מגיעה לקבל תואר דוקטור של כבוד והזמין אותה להרצות. אבל הטמבלים האלו כמעט ולא פרסמו את זה מחוץ לחוג שלהם, ותכננו לערוך את זה באולם קטן במרומי מגדל אשכול. עד שמגיע מישהו מהקליבר הזה לאוניברסיטת חיפה…פניתי לאנשים וסיפרתי להם על זה, וחלק מהם דאגו להעביר את ההרצאה לאולם גדול יותר (הכט) שהיה די מלא בסופו של דבר – השמועה עברה מפה לאוזן. נושא ההרצאה היה "היבטים של מרי", וחלקו האחרון נשמע כאילו הוא מדבר ממש על אותו פרי הבאושים של תלמידי הרב קוק, נוער הגבעות ופעולות "תג מחיר" . (מאמר מרתק על הנושא, של הסוציולוג גדעון ארן, התפרסם לפני שבוע בעיתון הארץ). גם ההרצאה הזו שווה רשומה, אבל רק אחרי שאקרא את הנוסח הכתוב שלה.
מה עוד היה לנו? בת מצווה אחת וגם חתונה, אירועים מייגעים, אבל במשפחות כה קטנות כמו שלנו, "איש בל יעדר" (כפי שפסק רבין נחמן, על העלייה לרגל לאומן).
אז זהו? לא ממש. הייתה הרצאה במוזיאון תל אביב, ב"סמינר הקונטיננטלי" (הדרך הנכונה לקרב קהל לפילוסופיה זו) של רוני קליין על "הקצב של המחשבה או כיצד המוזיקה עוזרת לנו לחשוב". הרצאה מעוררת מחשבה, (ואולי רשומה) ממנה יצאתי והלכתי לשמוע קצת חזרות של מוזיקה קמרית במסגרת תחרות רובינשטיין והגעתי למסקנה שבכל הנודע למוזיקה, היידגר טעה. למוזיקאים, המוזיקה היא שפה עם תחביר ודקדוק לא פחות מהשפה המדוברת להדיוטות מוזיקליים שכמוני. ואז רצתי לראות שתי תערוכות בגלריה גורדון (מישל פלטניק – נפלא, חובה) וגבעון (נורית דוד – נורא יפה, ביקורת בערב-רב) והלאה לבת המצווה…
והייתה הפצה-קוצה ה16. פג החידוש, אבל עדיין נחמד. האתר שלהם עדיין מתרסק בכל פעם שנפתחת מכירת הכרטיסים. מעצבן. בסוף, מרוב תקלות, יצא שקנינו כרטיסים לשלוש מתוך ארבע החזרות של האירוע. לא נורא, מצאנו למי לתת. האירוע מאורגן כל כך טוב, חוץ מהשטות הזו עם הכרטיסים.
והייתה פגישה מוצלחת בשבת שעברה, הפעם באשדוד, של קבוצת הקריאה שלנו (זו של טקסטים על תאוריות של אמנות) בה דיברנו על "העין והרוח" של מוריס מרלו פונטי, וגם פגישה די מוצלחת ביום רביעי (זו של טקסטים בפנומנולוגיה, דו שבועית בבניין גילמן) בה התקדמנו עוד כמה עמודים במגנום אופוס בן 700 העמודים של Hans-Georg Gadamer הנקרא: (Truth and Method (Wahrheit und Methode.
והצלחתי גם לצאת, לפני שבוע, לשייט בקטמרן, שם בשדות ים. הים היה שקט, הרוח הייתה יציבה ב 12 קשר, והצלחנו אפילו לבצע פניות הן ברוח קדמית והן באחורית. היה כיף, לא מהזן האינטלקטואלי לשם שינוי.
ועם כל זה, לא הצלחתי להגיע אפילו פעם אחת לחדר הכושר. פדיחה. אבל נראה לי שהדברים הולכים להירגע קצת. חג שבועות בשבוע הבא, ושבוע אחרי כן נגמר הסמסטר. וגם מגיעה בחינת הבגרות בלשון, מה שאומר שאפסיק ללמוד לשון יחד עם דניאל, שם בבית מגנצה, מרכז קהילתי שבו, בין דפנות ה"קוביקל" שהיה שלי כשעבדתי ב Intel ושכנראה נתרם על ידם למרכז, למדנו ביחד לשון בחדשים האחרונים. עכשיו אני יודע את החומר בלשון פי עשר יותר טוב מכפי שידעתי כשניגשתי אני לפני אי אלו שנים לבחינה, ונראה לי שגם דניאל יודע לא רע את החומר. יש משהו בלימוד הזה בחברותא שמאד אפקטיבי (ממש שווה רשומה).
טוב, אני מאיים פה עליכם ברשומות על גבי רשומות, ואני מקווה אפילו לכתוב כמה מהן, לפני שנטוס לברלין בעוד פחות משבועיים (טוענים שזה המקום להיות בו…יש שם כ 30 אלף ישראלים.) נהיה בערך שבוע בעיר ושבוע בסביבה.
בטח שכחתי כמה עשרות דברים נוספים שקרו בשבועיים האחרונים, אבל שעממתי אותכם כבר מספיק. אני ממילא בספק אם מישהו יקרא מעבר לחמש מאות המילה הראשונות (אני עכשיו ב 1200+ מילים..) אז זהו בינתיים.
דרכי עצים 