ניכוס?

יש ברשותי פיסת תוכנה הבוחרת באקראי דימויים מאוסף אלפי צילומי הפרצופים שיש לי ומציגה אותם במיקום אקראי בתוך מטריצה של ריבועים על המסך. אותי הצפיה במסכים המתחלפים האלה מהפנטת ואני יכול להסתכל בזה שעות. כיוון שכך, חשבתי לחלוק את החוויה עם אחרים – אם על ידי אפשרות הפעלה של התוכנה דרך אתר אינטרנט או על ידי הצגתה על מסך גדול בהזדמנויות שונות, כקולאז' (הדבק) צילומי. בשלב זה רק העליתי סרטון ליו-טיוב עם 3 דקות של הפלט של התוכנה דנן. ושניים וחצי אנשים אולי צפו בו.

הבעיה היא שכל הפרצופים שצילמתי הם קטעים מתוך עבודות אמנות במובן מסויים. מישהו אחר (לא אלוהים…) "ברא" אותם. אלו או פסלי רחוב, או גרפיטי, או קטעים מתוך ציורים התלויים על קירות, או אלמנטים קישוטיים על ביניינים, או פיסול על מציבות או… כל דבר שאני רואה. והייתי רוצה להיות בסדר מבחינת כיבוד זכויות וכמובן – לא לחטוא בניכוס. ולכן אני משתף פה את הלבטים שלי.

אני הולך הרבה לתערוכות אמנות, ולפעמים גם מתלהב, ומצלם. פעם אי אפשר לצלם, ומוזיאונים החזיקו צוותים שלמים של משגיחים שעקבו בשבע עינים על הקהל, למקרה שמישהו חס ושלום יצלם – הנחתי תמיד שזה מסיבות של זכויות יוצרים. אבל אז הגיע האייפון ולכולם היה בכיס אחד כזה, ופתאום נעלמה בעיית זכויות היוצרים?

כמו רבים, אני משתף את מה שצילמתי ברשת חברתית כזו או אחרת, וזה נחשב בסדר, לא? בדרך כלל גם אציין איפה זה צולם ולרוב גם את שם האמן – אם הצילום כולל יצירה ספציפית. נראה לי חשוב והוגן. ועדיין – האם לא הפרתי את זכויות היוצרים של האמן? אין לי מושג מה אומר החוק, אבל רוב האנשים יגידו שזה בסדר.

רבים רואים את פיד האינסטגרם או הפייסבוק שלהם כסוג של גלריה, ואת עצמם כמעין אוצרים. אבל האם מה שמותר בגלריה וירטואלית אסור בגלריה פיזית? למשל – רוב הקצף שיצא על הזוג מילגרום ותערוכה (בעצם סוג של מהתלה/אמירה) בשם "הרזידנסי הניגרי" שהציגו בגלרית "המקרר" היה על שהם הורידו מהאינטרנט, או קיבלו במייל עבודות, הדפיסו אותן בלי לידע את האמנים ובלי לבקש את הסכמתם והציגו אותן בגלריה. אם אני מפריד את "התעלול" שהיה או לא היה סביב כל נושא הרזידנסי הפיקטיבי, שעליו אני לא רוצה לחוות דעה, ושם בצד לרגע את אי מתן הקרדיט לאמנים ליד התמונות המוצגות (תמוה, למה לא לפחות לתת לאמנים חשיפה?) האם הצגת העתקי עבודות בחלל פיזי שונה משמעותית מחלל וירטואלי?

כך וכך אין פה כוונת רווח, לא חמרי בכל אופן. המון גלריות יצרו בתקופת הסגרים והקורונה חללים וירטואליים. האם שם אין בעיה עם הצגת עבודות? ויש סיורי גלריות וירטואליים המציגים דימויים מתוך תערוכות, כנראה בלי לבקש את הסכמת האמנים. איפה עובר הקו בין חשבון אינסטגרם או פליקר או פייסבוק ואתר (נאמר וורדפרס) של גלריה? האם הקו עובר בין חשבון אישי לחשבון של מוסד?

ומה לגבי צילום ושיתוף פרט מתוך עבודת האמנות? ברור שצילום בתערוכה לא באמת מתיימר להיות רפרודוקציה נאמנה למקור של עבודת האמנות, ולכן אין פה מראית עין של שכפול. צילום רק חלק מהעבודה הוא לפי טיעון זה עוד פחות "חוטא" למראית עין של שכפול, כזה שאינו יאה, כזה שמפר את זכויות האמן או בעלי העבודה. זה עוד פחות העתק של המקור. ומה לגבי צילומים מטופלים של קטעים מעבודות אמנות? האם אין אלו יותר מרוחקים מהעתקה נטו של העבודה?

ובחזרה לאותו הדבק דיגיטלי שהתוכנה שלי מחוללת: סדר הצגת הדימויים כאמור אקראי, כל הדימויים טופלו דיגיטלית במידה כזו או אחרת והם כולם קטעים של עבודות – לא עבודות שלמות. כל אחד מהם מוצג פעם אחת ב 1/16 מהמסך ל 2-5 שניות. יש יותר מסכים אפשריים מכוכבים ביקום כולו (כ 10 בחזקת 42 בערך) ולכן זה לא ממש אפשרי לתת קרדיט למקור של כל אחד מהפרצופים בזמן שהוא מוצג. יש גם הרבה אלפי פרצופים שצולמו על פני כמעט עשור ולרבים מהם כבר אין לי מושג מה המקור.

אז מהו שימוש ראוי בצילומים מתוך עבודות אמנות? האם לתת לאנשים (אחרים ממני) לצפות בקולאז' המדובר (נאמר בלי כוונת רווח) זה בסדר? או שעדיף שרק אני אהנה?

ומה לגבי שימוש כזה?