ג'נין

המאבטח בבקתה הממוגנת במחסום ביקש לראות תעודה מזהה. הוצאתי את רשיון הנהיגה, והחזקתי אותו בין אצבע לבוהן. כמו שאני עושה בכניסה לאוניברסיטת תל אביב, במטרה לגרום למאבטחים העצלנים שם להניח שזו תעודת סטודנט או תעודת עובד ולתת לי לעבור בלי שאצטרך להתעכב ולפתוח, באופן סימלי לגמרי, את אחד מארבעת הרוכסנים של התרמיל בו אני נושא את המחשב הנייד.

המאבטח במחסום גילבוע, ג'למה בפי העם (הפלסטיני בעיקר) כבר עמד לנפנף אותי הלאה, אל שטח A בואכה ג'נין, כאשר הוא שם לב לבסמה, שישבה במושב האחורי. "ומה אתה?" שאל.

הסתובבתי וביקשתי מבסמה את ה"הוייה". תעודת זהות בערבית. מילה שאני מכיר משיעורי הערבית שאני לוקח כבר כמה שנים, לא משירות במחסומים. לא שירתתי בשטחים ולכן גם לא יצא לי לקלגס. בסמה הושיטה לי את תעודת הזהות שלה, הירוקה. זה כבר הקפיץ את המאבטח. מה קורה פה, הוא רצה לדעת.

אז הסברתי לו. אמרתי לו שבסמה ובנה שריף חוזרים מאשפוז של שבועיים בבי"ח רמב"ם במהלכם שריף בן השנתיים עבר השתלת מח עצם (מתורם יהודי, אגב) וכיוון שהמערכת החיסונית שלו מדוכאת, הוא בסכנה. כמו כן, יש איתם כמויות אדירות של חפצים, שמילאו כל פינה פנויה במכונית (בעיקר צעצועים שנתרמו להם, אני חושב) ואין כל מצב שהיא תצליח להתנייד בעצמה את כמה מאות המטרים המפרידים בין המקום בו אני בדרך כלל מוריד את החולים והמקום בצד השני בו בעלה מחכה לה.

"אהה, אתה יהודי?" שאל המאבטח. "אז אתה לא יכול להכנס."

"אני רק רוצה לקחת אותה לצד השני, להוריד אותה ומיד לחזור", אמרתי.

"אין מצב", אמר. ידעתי שישראלים עוברים בהמוניהם מדי סוף שבוע לג'נין, בימי שבת וגם בימי ראשון יש תור ארוך של מכוניות ישראליות במחסום, תור המשתרע עד החיבור של כביש 60 עם כביש התענכים. חשבתי לעצמי שמן הסתם רק ערבים ישראלים רוצים לעבור, שרק דוברי ערבית ירגישו נוח להסתובב בעיר ג'נין, אבל למדתי משהו חדש. שיש הפרדה על פי דת, לא על פי אזרחות. אזרחי ישראל רשאים להכנס לשטחי A אם הם מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים או עובדי אלילים. יהודים לא יכולים להכנס. אבל גם ההגדרה של "מיהו יהודי" די אמורפית, על זה בהמשך.

איך בדיוק מחוקקים חוק כזה? הרי "לא יתכן" שבמדינה דמוקרטית יחוקקו חוקים המפלים דת כזו או אחרת, לטובה או לרעה. אבל אז נזכרתי שמדינת ישראל היא "יהודית ודמוקרטית" שזה לא אותו הדבר כמו דמוקרטית. כמו כן נזכרתי שבשטחים לא חל החוק הישראלי וחוקים שמחוקקים בכנסת ישראל לא אמורים לחול בשטחים הכבושים אבל אז נזכרתי שהם כן חלים בשטחים, אבל לא על השטחים אלא רק על אזרחי ישראל החיים בהם. בכל אופן, זה לא חוק אלא "צו אלוף" האוסר על יהודים מעבר במחסום ג'למה, אבל כן מתיר מעבר במחסום ריחן – כי אחרי המחסום ההוא נותרו עדיין שתי התנחלויות. לא באמת פינינו את צפון השומרון.

אז המאבטח התקשר למנהל, וכיוון שבינתיים הצטבר מאחורי תור ארוך של מכוניות, ביקש שאתקדם כמה מטרים ואעצור בצד. אחרי כמה דקות הגיע "המנהל" וגם הוא הסביר לי שאני לא יכול להתקדם את מאת המטרים האחרונים עד לפילבוקס (של צה"ל) בקצה השטח "שלנו". "ומה אם תחטוף כדור?" שאל. ו"אתה רוצה שיפטרו אותי?".

ובינתיים עוברות עוד ועוד מכוניות משטח ישראל לצד הפלסטיני, כולן אחרי בדיקה מאד מאד שטחית. ידעתי את זה – שהכלכלה של אזור ג'נין נסמכת מאד על הכספים שתושבי ישראל הלא יהודיים מוציאים שם. למשל טיפולי שיניים בחמישית המחיר, או תיקוני רכב זולים מאד. וגם קניות. וסתם בילויים. אבל הקשרים בין ישראל לג'נין וסביבתה הרבה יותר מסועפים ומשוכללים.

על טיפ-טיפה מזה למדתי משני הגברים שבסופו של דבר עצרו לידי המושטת, והסכימו להעביר את בסמה, ילדה ושלל חפציהם את המטרים האחרונים אל הצד "ההוא". "מאיפה אתה?" שאלו. "מחיפה" עניתי. וללה, גם אנחנו מחיפה. "מאיפה בחיפה?" שאלו. עניתי, ואחד מהם סיפר שהוא בשכונה כל יום שבת. הוא עובד בעירית חיפה, במחלקת הנקיון. השני, סיפר שהוא גר בעיר התחתית (לא שאלתי..) ושהוא בא כל סוף שבוע לבקר את אשתו וילדיו, בג'נין.

ידעתי שיש חוק ישראלי (או שאולי תקנת שעה המוארכת כבר כמה שנים טובות) המונע באופן מפורש איחוד משפחות לא יהודיות. אזרח ישראל המתחתן עם פלסטינית מהשטחים הכבושים, לא יוכל לגור אתה יחד. במקרה של הבחור הנחמד שעצר ועזר, אשתו בא לבקר בחיפה אחת לשלושה חדשים. שאלתי אותו אם זה לא מפריע לו והוא אמר שזה דווקא מתאים לו.

למה? כי "פה בג'נין הבחורות לא הולכות בטייטס", ו"אין פה ים" ובמשתמע, גם אין בחורות בבגדי ים. האופן בו בסמה, הנוסעת שלי (דרך ארגון "הדרך להחלמה") הייתה לבושה, כשפניה גלויות אבל אף שערה לא מציצה, ורואים רק את קצות אצבעותיה, נראה לו בהחלט האופן בו אשתו צריכה להיות לבושה. וכך גם אמר.

לא שאלתי האם בחיפה הוא נמנע מהליכה על הטיילת ליד הים, כדי שלא לראות נשים במלבוש צמוד או חושפני. יש לי הרגשה שאני יודע את התשובה לזה.

גם לא שאלתי אותו האם יש לו במקרה אשה נוספת בחיפה. סביר להניח שכן. כמו שיש לאותם שני הרצפים שריצפו את ביתי בזמנו. בניגוד לבחור אתו דיברתי, הם לא היו מ"ערביי 48" אלא מכפר יאמון שליד ג'נין. לשניהם היו נשים גם בחיפה וגם בגדה. בחיפה אלו היו עולות חדשות מברה"מ שגרו בשכונת חליסה, שהנישואים אתן הקנו לשני הרצפים האלה תושבות בישראל. אני מניח שגם לעולות החדשות האלה יצא משהו מהנישואין האלה, שדי ברור לי וגם כנראה להן, שהיו פיקטיביים, כי שני הרצפים שלי היו כל סוף שבוע וכל חג אצל משפחתם "האמיתית" שם בכפר יאמון.

אני מניח שלשתי הנשים החיפאיות האלה, האחת מוסלמית מקזחסטן, והשניה נוצריה מאוקראינה ששתיהן עלו ארצה אחרי שיצאו לפנסיה בארצות מוצאן, בשנות השישים לחייהן, וקיבלו אזרחות מיידית על פי חוק השבות, לא היו נותנים כיום לעבור במעבר הגבול, למשל לבקר את שאר "משפחתן" המורחבת. על פי שיטת הסיווג המופרעת הנקוטה במקומותינו, לצורך המעבר בגבול, הן יחשבו "יהודיות". הן בצד היהודי של המאבק הדמוגרפי.

התפתח כאן סוג של כלכלה, בו הגברים עובדים בצד אחד של הגדר, הנשים והילדים גרים (בזול) בצד השני. חלק מהכסף מכאן עובר לצד העני יותר, הנזקק יותר. המוהר כנראה גם הוא יותר זול לאשה מהגדה.

בסידור הכלכלי הזה, הגברים הולכים לים, הנשים לא (אלא כאשר הן מלוות חולה לבית החולים רמב"ם, הנמצא על שפת הים). הגברים יכולים לחיות חיים חופשיים יותר, מתירניים יותר, אבל לשמור את נשותיהן "טהורות".

זו כלכלת נישואין הפוכה מזו של הבדואים. גם הם נישאים עם נשים מהשטחים, בדרך כלל אשה שניה, שלישית, רביעית וגם חמישית ושישית לפעמים. לבדואים כן מאפשרים להעביר את הנשים לצד הישראלי, וזה חלק מכלכלת הנישואין מהסוג ההוא. הנשים המיובאות הן "אמצעי היצור" בז'רגון המרכסיסטי. יבוא הנשים האלה, חוץ מזה שהוא משמר את בת הזוג התורנית ה"רשמית" של הבדואי באופן קבוע בשנות העשרים לחייה, מאפשר למשפחה המורחבת גם לקבל קצבת ילדים ואבטחת הכנסה לכל שאר הנשים וילדיהם, שעל הנייר לפחות הן הגרושות של אותו הגבר.

יתכן שהמצב בשטחים מתחיל להיות דומה למצב בסין (אחרי הרבה שנים של הגבלת הילודה שם לילד אחד ש"במקרה" כמעט תמיד יצא בן). הרבה מאד רווקים על מעט מאד נשים פנויות. לא מצב טוב, אבל לא מצב שבו אפשר להאשים את הכיבוש – זו הכלכלה.

פרט לקשר האפשרי בין המצב הכלכלי הירוד לכיבוש. יש לי חשד שמדינה פלסטינית עצמאית, שגבול הרמטי בינה לבין ישראל, ללא קשרים כלכליים, תהיה מקום די עני. מבחינה כלכלית גרידא, מדינה דו-לאומית היא פתרון יותר מוצלח כלכלית לפלסטינים, ואני חושב שגם ליהודים. המצב היום, בו אנו כמעט לא נהנים ממשאב כוח האדם הפלסטיני ונאלצים להעשיר את כיסם של קבלני הבאת עובדים זרים מכל העולם, לא מוצלח.

אבל לאוכלוסיה הפלסטינית, לפחות באזור ג'נין רבתי, הקשר לכלכלה הישראלית הוא כנראה ההבדל בין רעב לרמת חיים סבירה. והשקט באזור ג'נין נשמר במידה רבה כי אף אחד לא רוצה לסכן את המעבר החופשי של ישראלים לא יהודים והכסף שבא אתם. יש אפילו מאמצי שווק לתיירות משותפים למועצה אזורית גלבוע ולג'נין תחת הססמה:"לינה בגילבוע, שופינג בג'נין".

אני אישית, יכול לחיות עם זה שמפלים פה במחסום לרעה יהודים. יש לנו מספיק פריבילגיות. הבעיה היא שליהודים לא יוצא יותר לראות שלאלו הגרים מעבר לגדר אין קרניים, ושרובם ככולם רוצים רק שקט.