גלינה


האיש שהתיישב פתאום מולה לא דמה כלל למי שאתו חשבה שהיא הולכת להפגש. הוא היה אפילו יותר צעיר.

מלכתחילה היא לא בדיוק הבינה מה מחפש הגבר שנענה לפרופיל שלה באתר ההיכרויות. הוא היה צעיר ממנה בעשרים וחמש או שלושים שנה לפחות, גבר נאה, חסון, שהגדיר את מקצועו כבנאי. לפני שלושים שנה היא הייתה פוסלת מלכתחילה בנאי. בכל זאת, היא הייתה הרי לבורנטית עם דיפלומה מהמכון הכימי בוולגוגרד, לא מאיזה מוסד חסר חשיבות. אבל כיום, בשנות השישים לחייה, אחרי שקברה שני בעלים ואחרי שכל מקום עבודה אפשרי באזור נסגר והעיר הפכה שממה שבה רק פנסיונרים מחפשים איך להעביר את היום ועל הדרך לקושש חמר להסקה, היא כבר לא יכולה להיות בררנית.

היא לא חשבה שיש סיכוי רב לכל עניין אתר ההיכרויות הזה. היא אמנם שמה באתר תצלום שלה מלפני כחמש עשרה שנים, אחרי שיצאה מביקור מאד נדיר אצל הספרית, ושערה גם עשוי כולו וגם צבוע בלונד מרהיב, כמעט כמו שהיה לה בנעוריה. היא גם הקפידה שיראו בתצלום רק את צד שמאל של פניה ולא יראו את הכוויה הכימית שצילקה את כל הצד הימני של פניה, מהאוזן ועד זוית הפה. אבל גם כך, מי יתעניין בפנסיונרית בת ששים ואחת מהשממה התעשייתית לשעבר של דרום מערב רוסיה? באיזור כולו לא נשארו כמעט גברים בכלל ובפרט כאלו שהיו מסוגלים ללכת ללא מקל.

אבל היא לא יכלה להתעלם מהשמועה שעברה בעיר מפה לאוזן. עוד ועוד נשים הצליחו למצוא דרך האתר הזה בני זוג ממקומות אחרים, חלקם רחוקים, ועזבו את העיר בדרכן אליהם. גלינה עצמה הכירה, רק מראיה אמנם, שתיים מהן, אלא שהיא לא הספיקה לדבר עם אף לא אחת מהן לפני שעזבו. היא רק ידעה ששתיהן היו בערך באותו מצב כמוה: אלמנות אלכוהול כמוה, חסרות עבודה כמוה, עריריות כמוה, בשנות החמישים או השישים לחייהן כמוה, נואשות כמוה.

בניגוד לציפיותיה, לא עבר יום מרגע שפתחה את הפרופיל באתר, וכבר פנה אליה גבר, בן 35 על פי האתר, וגם על פי התמונה באתר, וביקש לבוא ולפגוש אותה פנים אל פנים. שיער שחור, פנים רבועות קצת, חביבות למדי. עור כהה יחסית, עיניים ירוקות. נראה לא רע בכלל.

אבל לא נראה כלל כמו הבחור הצעיר שהתיישב מצדה השני של כוס הקוואס שלה.

היא הגיעה ארבעים דקות לפני הזמן למסעדה היחידה שנותרה במרכז המסחרי שבשכונה שלה, שם קבעו להיפגש. היו הרבה שולחנות פנויים במסעדה, והיא נדדה עם כוס הקוואס שלה, אותה הקפידה לשתות לאט-לאט, משולחן לשולחן  בניסיון למצוא את המיקום האידאלי.  שיהיה לה שדה ראייה טוב אל הכניסה למסעדה, אך שהנכנס לא יראה מיד את צידו הימני של פניה. שהאור יפול בצורה מחמיאה על שערה – הערב, היא השקיעה כסף שאין לה בביקור אצל הספרית.

בצללית, היא ידעה, היא נראית לא רע. ריצת הבוקר הקבועה שלה בת ששת הקילומטרים, אל המפעל הסגור וחזרה, לאורך הנהר המת, למרות הריחות, שמרה אותה בכושר. עובדה – השמלה שהיא שלפה מהארון, אחרי עשרים שנה בערך של מכנסים וחולצה, עדיין ישבה עליה טוב.

הבחור שהתיישב מולה היה צעיר, אפילו יותר צעיר מהגבר שפנה אליה. לבוש במעיל עור שחור, חולצה ומכנסיים שחורים הוא נראה לה מוסקבאי. הייתה לו מעין התנהלות בטוחה בעצמה, כמי שיודע איך עובדים דברים. היה לו שפם דק וחתימת זקן, ומבטא שהיא לא יכלה למקם, אולי אזרי?

"את מופתעת", אמר. "תני לי להסביר".

"שמי אמיר, אני סטודנט לרפואה ברוסטוב ואני מהעיר שכם, בפלסטין. עאדל, שגם הוא מפלסטין, ביקש שאמצא לו אישה שהנישואין איתה יאפשרו לו לגור ולעבוד באופן חוקי בתחומי מדינת ישראל. לעאדל מסובך לצאת מפלסטין הנשלטת על ידי ישראל והוא גם לא דובר רוסית. אני הוא שפתחתי בעבורו את הפרופיל באתר. יש לי ניסיון רב באיתור בנות זוג לגברים פלסטיניים המעוניינים באפשרות הזו. למעשה זה האופן בו אני מממן את לימודיי".

"איך זה קשור אלי? מה לי ולישראל? איך אני בכלל יכולה לאפשר למישהו לגור שם?"

"במדינת ישראל יש חוק המאפשר ליהודים מכל העולם לקבל בה אזרחות באופן אוטומטי. ומי שנשוי לאזרח ישראלי יהודי יכול לקבל תושבות כמעט באופן אוטומטי".

"אני יודעת את זה. הרי כל היהודים פה מהעיר ברחו לשם כבר לפני יותר מעשר שנים. אבל אני לא יהודיה. נולדתי נוצריה וכרגע אני מוסלמית בעקבות נישואי לבעלי השני, אין לי שום קשר ליהדות"

"אין לך אף קרוב משפחה יהודי? סבא או סבתא? ליברמן זה לא שם יהודי?"

"ליברמן הוא שמי מנישואי הראשונים, וגם בעלי הראשון לא היה יהודי עד כמה שידוע לי. חזרתי אל השם כי הדיפלומה שלי בכימיה היא בשם זה וניסיתי למצוא עבודה בתחום הזה".

אמיר לא נראה מוטרד. "זה קצת מסבך את העניינים, אבל אני יכול לסדר את זה, זה רק יעלה קצת יותר כסף".

"גם את זה אני יודעת, היו פה בזמנו לא מעט משפחות שהפכו יהודיות לפתע ובעזרת זאת יצאו מפה. משפחת גרייב מהקומה השניה בבלוק שלי הפכה קוגן ונסעה לישראל. אבל לי לא היה לזה כסף אז, וגם עכשיו אין לי."

"זה לא יעלה לך כלום. החתן מממן את הכל."

"ולמה בדיוק שבחור בן 35 יממן לי את התעודות המזוייפות האלה?"

העסק  לא הריח לה טוב. היה לה ברור שהיא לא מספיק צעירה בשביל שמישהו יוציא אותה משם מהסיבות שבגללן נעלמו מהאיזור כל הצעירות היפות. אבל להזדקן לבד בעיירה תעשייתית נטושה בה האוויר, המים והאדמה ספוגים רעל היה הכי קרוב למוות בחיים שהיא יכלה להעלות בדעתה. היא הייתה מוכנה לקחת סיכונים. אבל היא רצתה לדעת מהם.

"תני לי 10 דקות להסביר.."

ההסבר היה מסובך, אבל בסופו של דבר גלינה הבינה מהו סוד האטרקטיביות הפתאומית שלה. הבחור שישב מולה אמור לסדר לה תעודות שיעידו שאבי אביה היה יהודי. עם תעודות אלו שאת השגתן יממן חתנה המיועד, הוא יפנה בשמה אל גוף המגייס יהודים מכל העולם להגירה אל מדינת ישראל. הם יממנו את הגירתה ויתנו לה סיוע כספי בחדשים הראשונים להגירתה. היא גם תוכל לקבל קצבה מסויימת למחייתה מהממשלה הישראלית.

"אני אצטרך להפוך להיות יהודיה? לא שאכפת לי, אבל אני בכלל לא מאמינה באלוהים"

"ממש לא, זה שאת מוסלמית זה רק יתרון" הסביר. אחרי כמה שבועות היא "תכיר" את בעלה המיועד, והם ינשאו בטקס מוסלמי אצל כהן דת מוסלמי, כדת וכדין.

בעלה המיועד, למדה, כבר נשוי. ויש לו כבר שישה ילדים. אלא שהוא ואשתו גרים בשטח שבשליטת ישראל, שטח שממנו הם לא יכולים לצאת. יש לו בן דוד היושב בכלא הישראלי באשמה כלשהי, ולכן הוא לא יכול לקבל היתר לעבוד בישראל באופן חוקי. לפרנסתו בעלה המיועד עובד, לא באופן חוקי, כרצף ושרברב במדינת ישראל. הוא מנוצל על ידי מעסיקיו הישראלים ונאלץ לישון במקומות מסתור.

Photography: Ron Amir

אם הוא יוכל לזכות בעקבות נישואיו עימה לקבל תושבות חוקית, אפילו זמנית, הוא יוכל להשתכר מספיק בשביל לפרנס גם את אשתו וילדיו וגם אותה.

"באמצע השבוע תגורו יחד בדירה שהוא ישכור, ובסופי שבוע הוא יבקר את אשתו הראשונה ואת ילדיו. פרנסתך כולה עליו. זה הסידור. מה דעתך?"

"אני צריכה לחשוב על זה. זה נראה לי מאד מוזר כל העסק. ובכלל, איך אדבר עם בעלי? עם מי אני בכלל אדבר שם? אני לא מכירה שם אף אחד"

"נסדר לך מגורים בדירה נחמדה, בבניין בו יש עוד כמה נשים כמוך, בשכונה בה יש עוד כמה עשרות נשים בדיוק כמוך, שהגיעו דרך הסוכנות שלנו. אני יכול לתת לך לדבר בטלפון עם כמה מהן כך שתראי עד כמה הן מרוצות".

"ומה זה המקום הזה בכלל?"

"מקום נחמד, על שפת הים. מזג אוויר טוב, לא קר, הרבה דוברי רוסית" ואמיר שלף את הטלפון הנייד שלו והראה לה תמונות של הים, ושל ההר הירוק, וזה באמת נראה לא רע. אחרי כן הוא התקשר עם מישהי בשם לנה, בחיפה וגלינה דיברה אתה. וזה נשמע ממש טוב, אולי אפילו טוב מדי.

***

שש בערב, שלושה חדשים מאוחר יותר, גלינה כבר צעדה בטיילת על שפת הים של חיפה עם לנה שגרה ממש בקומה מעליה, ועם מאשה, אותה הכירה בכנסיה. האיסלם לא באמת דיבר אל גלינה. היא הרגישה יותר בבית בכנסיה, בה התפללו ברוסית בנוסח הפרבוסלבי אתו גדלה, ושם יכלה לפגוש עוד ועוד נשים שעשו את אותה הדרך כמוה.

בעלה עדיין לא קיבל תשובה לבקשת התושבות שלו. פער הגילים בינו לבין אשתו עורר את חשדם של הפקידים והעניין התמשך. גלינה נקראה כבר פעמיים לסניף משרד הפנים שם תחקרו אותה שאלות חודרניות מאד על ה"אינטימיות" שביניהם, בנסיון להוכיח שהנישואים פיקטיביים. אבל לגלינה לא היה קשה לענות – אמיר תדרך אותה מראש, הזהיר אותה שזה מה שהולך לקרות והסביר לה איך להתכונן. היא אפילו התקרה כמה פעמים לשכניה לשעבר, למרות שלא באמת היה לה מה להגיד להם. אמיר אמר לה מראש שהיא תצטרך להביא חשבונות טלפון מהדירה, ושיחפשו בהם שיחות לרוסיה, כדי לוודא שהיא אכן גרה בפועל בדירה.

את הפרטים האינטימיים ביותר על גופו של בעלה החדש לא היה לה קשה לספק – הם גרו יחד כל השבוע באותה דירת חדר, וגם ישנו באותה מיטה זוגית. לא היה קשה להם לענות לפקידי משרד הפנים כשאלו תחקרו אותם במקביל, בחדרים נפרדים, מי ישן באיזה צד של המיטה. פעם או פעמיים היה ביניהם מין. גלינה לא הייתה מתנגדת לפעמים נוספות, אבל בעלה הטרי באמת עבד קשה וחזר ממוטט מעייפות בכל אחד מימי החול, ובסופי שבוע הוא היה נוסע למשפחתו שבכפר יאמון. הם תקשרו באנגלית בסיסית ששניהם שלטו בה במידה מאד מועטה, ואכלו כל אחד את האוכל שלו.

גלינה לא אהבה את האוכל שעאדל אהב, וגם לא התכוונה להכין לו אוכל. זה לא היה חלק מהעיסקה. אבל לטובת הפקידים החטטנים היא תרגלה לדקלם מהו האוכל האהוב עליו ואיך מכינים אותו. כשעאדל חזר מסוף שבוע אצל אשתו וילדיו הוא הביא אתו קופסאות של אוכל  שאשתו הראשונה בישלה לו לכל השבוע. היא טעמה ממנו, אבל לא התלהבה. היא כן ניקתה וסידרה וטיפחה את דירת החדר שלהם, שהייתה בבניין די מוזנח, אבל הרבה פחות מוזנח מהבלוק הענקי שבקומה השביעית שלו היא גרה קודם, בו החימום לרוב עבד אבל המעלית לרוב לא.

במסגרת מסעם להשגת התושבות לעאדל, היא פגשה את חלק משפחתו שגר בנצרת, משם היה סבו של עאדל במקור, והצטלמה בחברתם בחגיגות עיד אל פיטר – עבור אלבום התמונות המשותף שהם "הפיקו" עבור הביקורים הבאים במשרד הפנים. שם היא אפילו יכלה לדבר ברוסית עם  ריטה, אשתו האוקראינית של דודנו של בעלה, רופא שיניים שלמד באוקראינה. לגלינה זו הייתה חוויה חדשה – שיש לה כל כך הרבה קרובי משפחה.

היא גם פגשה את אם אשתו הראשונה, כאשר זו הביאה את אחד מבניו של עאדל לבית החולים בעיר לניתוח דחוף. זו הייתה פגישה מוזרה – הסבתא של ילדי בעלה הייתה צעירה ממנה בחמש עשרה שנים. הם לא יכלו לדבר, אבל גלינה התרשמה שהסבתא לא מתייחסת אליה בעויינות, ואפילו שמחה כשגלינה באה להחליף אותה ליד מיטת הילד כדי שהיא תוכל לצאת ולראות את הים – בפעם הראשונה בחייה. גלינה הבינה אותה – גם היא לא ראתה את הים בחייה לפני שהגיעה לחיפה. היא עדיין זכרה את הרושם שזה עשה עליה.

אבל בכל פעם שניסתה לעבור יחד עם עאדל במחסום אל משפחתו בכפר יאמון, הוא הושבה לאחור. "ליהודים הכניסה אסורה" הסביר לה ברוסית איש הביטחון שאייש את המחסום. "אני מוסלמית" מחתה. "אז מה, אני נוצרי, אבל לצורך המעבר לשם, שנינו נחשבים יהודים".

"מקום מטורף מצאתי לי לגור בו", אמרה לעצמה גלינה. אבל היא כל כך נהנתה מהים, ממזג האוויר, ומהצעידה בחברת מאשה ולנה על הטיילת. כשיהיה יותר קריר, היא תחזור לרוץ. אולי אפילו תתחיל להתאמן לריצות ארוכות. יהיה בסדר. היא תיתרגל.

 

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “גלינה

  1. פינגבק: החלום של פנחס | דרכי עצים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s