התינוק השמנמן , השוכב על פרוות הדוב, ידו השמאלית האיתנה מרימה את פלג גופו השמאלי העליון כך שיביט לעבר הצלם, הוא כנראה אבי.
כך אני מסיק מזה ששמו של אבי כתוב על גב התצלום, בעפרון, באותיות לטיניות, בכתב חצי-רציף שנכתב ביד לא מיומנת, כנראה כתב ידי אני.
אבי לא בטוח שהתינוק בתצלום הוא אכן הוא. זיכרונו בימים אלו הוא כבר לא משהו שאפשר לבנות עליו. גם את סבי וסבתי כבר אי אפשר לשאול, לצערי. יתכן ששאלתי אותו כשהוא עוד זכר או אותם כשהם עוד היו פה ואז רשמתי את זה, אבל אני כבר לא זוכר. מסתבר שגם הזיכרון שלי הוא לא משהו שאפשר לבנות עליו. גם הוא, כמו ההיסטוריה הכתובה, לא באמת מה שהיה פעם.
אוזני התינוק, העגולות להפליא, תואמות היטב את עגלוליות לחייו התפוחות, ואת קימור ישבנו, העגול להפליא גם הוא. בטנו הצמודה היטב לפרווה עליה הוא שוכב, למרות חגורת כתפיו המורמת ממנה, מאפשרת לי לראות בתינוק הזה את המאבק העתידי של אבי במשקל יתר, כל חייו. המאבק שרק עכשיו הוא פטור ממנו, כאשר התרופות שהוא מקבל בכדי להאט את הכיבוי של מוחו, כיבו לו את התיאבון. אפשר לראות כבר בתינוק הזה, את הנטייה להשמנה שירשתי גם אני, בה אני נאבק בה כל חיי, כמעט תשעים שנה אחרי הביקור ההוא בסטודיו של הצלם האלמוני.
קראתי לא מזמן על מחקר הטוען שאפשר לנבא את הצלחתו בלימודים של אדם על פי משקלו בלידתו. תינוקות שמנמנים מצליחים יותר, זעקה הכותרת בעיתון. על פי ממדי התינוק המצולם, בהנחה שהוא אבי, אבי היה אמור להיות פרופסור למשהו. אבל מה שהמחקר ההוא לא ניבא הוא את מלחמת העולם השנייה, ואת הגזירות כנגד היהודים שקדמו לה. את אבא שלי העיפו בגללן מבית הספר אחרי תשע שנות לימוד.
עיני התינוק, המרוחקות זו מזו, מביטות שמאלה ולמעלה, אל מעבר לכתפו השמאלית, ומעל לידו השמאלית הנראית במפתיע די שרירית. אבי התינוק נראה כצופה בחשש אל העתיד המצפה לו, עתיד שאותו הוא מסכם היום כעבר רצוף כישלונות ומלא החמצות. זוויות פיו של התינוק מופנות מטה, במעין ארשת מרירות המנבאת את זו שבה הוא משקיף היום לאחור, על שמונים ושש השנים שעברו מאז אותו יום על הפרווה הכל כך רכה באולפן הצילום המחומם היטב.
קשה לדעת מהתצלום, כולו בגווני סֵפּייה, מהו צבעה המדויק של אותה "פרוות הדוב" עליה שוכב התינוק. האם היא באמת פרוות דוב או שאולי "סתם" של כבש. אולי "פרוות דוב" היה פשוט שם גנרי למה שהצלמים דאז כנראה החזיקו בסטודיו שלהם, ולקחו עמם אל בית הלקוח, כדי לצלם את התצלום שפעם היה הראשון באלבום התמונות של כל אחד – בימים שבהם מצלמות היו רק בסטודיו, והתצלומים רוטשו, לא תמיד ביד אמן.
די בטוח שאבי לא שוכב שם על פרווה סינתטית – לא בגלל שבשנות העשרים של המאה העשרים עדיין לא הגיע עידנה של המודעות לזכויות בעלי חיים. כאשר אבי נולד עדיין לא היתה אנטיביוטיקה, נשים עדיין לא הצביעו והעבדות היתה חוקית בחלקים לא מבוטלים של העולם, וכנראה שגם עוד לא היתה אז פרווה סינתטית, לבטח לא כזו שנראתה כך, כה רכה ופרוותית.
בלורית שערו של התינוק-אבי בתצלום, מסורקת יפה מטה, כלפי המצח, מנבאת את מה שאבי רואה כניצחונו, אולי היחידי, בחייו; את הצלחתו לשכנע את בלורית שערו הסוררת לפנות אחורה, מאבק לו הקדיש את כל השנתיים בהם הסתתר עם הוריו מאימת הגרמנים, בחשכת התקרה הכפולה של מתבן בכפר סלובקי נידח, כשרשת שיער לראשו יומם ולילה.
כל זה בהנחה שזה אכן אבי שם בתצלום. יתכן בהחלט שזה תצלום של אחיו הבכור, זה שנרצח בגיל שבע עשרה במחנה השמדה כלשהו. אם זה תצלום של אחי אבי, זה שאני נקרא על שמו, אז אכן, יש לו לתינוק ההוא סיבה טובה להסתכל אל העתיד בחשש. הרבה יותר מאשר לו היה התינוק הזה אבי.
כי אבי לא רואה כיום את עברו ביתר בהירות מזו שבה התינוק ההוא ראה את עתידו – היו לו לאבי בעברו לא מעט רגעים שחבל שאינו זוכר, אירועים שלא היו כולם רק חלק מרצף של כישלונות.
הי אבא, אני נולדתי. זוכר?
דרכי עצים 
נראה לי שלא במקרה לא שמת כאן את התמונה עצמה. תיארת אותה באופן מוחשי כל כך, שאין בה צורך.
פוסט נוגע ללב. (אבל היית חייב להכניס את זכויות בעלי החיים, ידעתי שתהיה חייב).
אהבתי מאוד את הסיום.