זכרונות


הרושם הראשוני שלי מהביתן של רוסיה בביאנלה לאדריכלות השנה היה שהקפיטליזם חזק שם אפילו יותר מאשר בארה"ב. הביתן היה מסודר כמו יריד מסחרי של חברות, שכל אחת מציגה את מרכולתה מתחום כלשהו הקשור לאדריכלות. אבל במבט שני הבנתי שהחברות האלה הן פיקטיביות, וזו פשוט דרך להראות סל של רעיונות, חלקכם חכמים וחלקם משעשעים, הנוגעים לאדריכלות.

היה למשל הדוכן הפינתי ליד הכניסה של משרד האדריכלים   Lissisitzky כביכול ממשיכי דרכו של האמן הקונסטרוקטיביסטי Lissitzky  (אליעזר) El ששלח ידו כמעט בכל מדיום של אמנות, כולל איור הגדות של פסח. משרד שכביכול מיישם את עקרונות הקונסטרוקטיביזם באדריכלות עכשווית. משעשע.

DSC06358והיה הדוכן של חברה מסחרית שכביכול מציעה לקהל סוג חדש של Dacha, אותה בקתת סוף שבוע שיש ללא מעט מתושבי רוסיה, גם אלו שלא עשירים במיוחד. זו בקתה קטנה, על שטח אדמה קטנטן באזור בו הקרקע לא יקרה, למשל באזור כפרי נידח או לאורך פסי רכבת, היכן שאף אחד לא רוצה לגור. הדאצה הרוסית הפכה לשילוב של בקתת נופש ומחסן, כמו אותם מחסנים שאפשר לשכור בארה"ב בכדי לאחסן בהם את כל הזבל שאתה לא צריך אבל ששכנעו אותך בכל זאת לקנות. 20140809_120413-001

היו שם מספרים על מספר יחידות האחסון העומדות לרשות האמריקאים. בדקתי, ואכן, יש בארה"ב (נכון ל 2009) 58000 אתרי אחסון כאלה (וכ 3000 מתווספים כל שנה) ששטחם יחד היה  218,322,144 מטרים רבועים, בערך שלש פעמים השטח של האי מנהטן, כמטר מרובע של אחסון פרטי לכל אמריקאי.

זו תופעה די ייחודית לאמריקאים, ויש ממנה גם קצת בקנדה ואוסטרליה. זה הפך אפילו להיות מעין Trope בסדרות טלוויזיה וסרטים, מקום בו טרוריסטים למשל יאכסנו את כלי הנשק שלהם, רוצחים סדרתיים מזכרות מקרבנותיהם ווולטר וויט, מ"שוברים שורות" את הררי המזומן שהרוויח ממכירת הסמים שייצר. ו

מסתבר שהרוסים חושבים (אולי) שבעלות על יחידת אחסון כזה היא המפתח לאורח החיים האמריקאי שאליו כולם משום מה שואפים. אז הם אומרים לעצמם – ממילא מה שיש לי בדאצה זה כל הזבל שכבר לא נאה לי לשים בסלון, אז למה לא לאחד פונקציות?

טוב, הדוכן הזה היה יותר סטירה על אוסף הגרוטאות שיש לרוסי הממוצע בדאצה שלו מאשר הצעה רצינית. אבל לי הדוכן הזה גרם להיזכר בכל אותם החפצים שהייתי שמח אם עדיין היו ברשותי היום, אלמלא נאלצתי לזרוק אותם מחוסר מקום. חפצים שהזכרונות שלי מקודדים בהם. כמו כמה וכמה מספרי הילדים שלי למשל, בתרגומים ארכאיים משנות הארבעים. ספרים זה דבר כבד, ובכל מעבר דירה, הם הדבר שאתה נוטה להשליך ראשון.

נזכרתי בעוד ועוד חפצים שהייתי שמח לראות ולגעת בהם היום, הייתי שומר לו הייתה לי אפשרות, כמו לאחת מכל עשר משפחות אמריקאיות, להחזיק מחסן ליד איזה כביש ראשי, במקום מוקף גדר ושמור, שם הייתי יכול לשמור את הדברים האלה במשך שנים, בלי שיצופפו לי את החדרים בהם אני חי. אם הייתה אפשרות כזו, אולי גם לא היינו צריכים לעבור דירה לפני עשור. כי החפצים הם שגדשו את דירתנו וגרמו לנו לחפש מקום אחר.

אז נכון שמעוננו הנוכחי נעים יותר ונוח מקודמו, חוץ מזה שיש בו יותר מקום לחפצינו. אבל גם פה, יש לא מעט דברים שגם אם היה לוקח לי שעה להגיע אליהם, לא הייתה עם זה בעיה. להפך, היה לי יותר מרווח בבית. ובסיבוב האחרון של ניקיון בארון הספרים נמסרו / נזרקו לא מעט ספרים שהייתה לי קצת צביטה בלב להיפרד מהם. ויש את כל החפצים שאם הייתי יכול לשמור עד שצאצאי יזדקקו להם, הייתי שומר. ויש את הציורים של אמי ז"ל שכרגע עדיין יש לי פתרון אחסון זמני עבורם, אבל לא לתמיד. ויש את המיצבים והציורים של זוגתי שתחייה שאין לנו מקום לאחסן, ועוד ועוד. אני בטוח שכל אחד יכול לחשוב על לא מעט דברים שכאלה.

בקיצור, אם הייתי יכול לשכור מחסן כזה, עשרה מטרים רבועים באיזה מקום, בזול, הייתי עושה את זה. אבל פה זה לא אמריקה, ועד כמה שאני יודע, לפחות באזור חיפה, אין דבר כזה. חבל.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “זכרונות

  1. פינגבק: משכו אותי בלשון | דרכי עצים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s