משכו אותי בלשון


כשפניתי לפני שנה לעמותת פוש והצעתי להם חלק קטן משפע הזמן הפנוי שיש לי (ואני לא מתבייש שיש לי), הנחתי שאצטרך ללמד מתמטיקה או פיזיקה, או שאולי אנגלית, מקצועות שהנחתי שיש יותר המתקשים בהם, אבל לא הגבלתי, רק ביקשתי ללמד במתנ"ס בית מגנצא הנמצא בשכונת נווה-פז שבחיפה, כי חשבתי שהאוכלוסייה שם זקוקה לזה יותר מאשר בשכונות אחרות.

ומצאתי את עצמי מלמד, שעה וחצי אחת לשבוע, דווקא לשון.

כשנבחנתי בבחינות הבגרות, באותם ימים רחוקים שבהם כל הבחינות היו יחד בסוף כיתה י"ב, לשון היה המקצוע אותו שנאתי יותר מכל, לא מעט בגלל שהוא היה לי קשה במיוחד. עד כמה שאני זוכר, הבחינה אז לא כללה חלק של הבנת הנקרא אלא רק הטיות פעלים, מבנה משפטים ודברים משעממים שכאלה, שעד היום אני משוכנע שאין שום צורך ללמוד אותם.

ולא רק אני, גם במוסף הספרים של הארץ קראתי ביקורת על ספר לימוד חדש בלשון, וכן הם כותבים שם: "לא פחות מ–528 עמודים מחזיקה החוברת ללימוד הבעה ודקדוק, "הלשון והטקסט, שלב א", המיועדת לכיתות ט-י, והשאלה איך סוחבים אותה לבית הספר תישאר כרגע פתוחה. קשה ממנה השאלה איך משתלטים על כמות החומר העצומה, ועוד יותר משתי אלה מציק בזבוז הזמן המשווע. כי שום יודע הבעה ושום יודע לשון לא יצמח מתוך טבלאות המיון האינסופיות, המלאכותיות, עמוסות המונחים המסורבלים, שמציע הספר הזה (לצד קטעי לימוד נחוצים פה ושם, הנבלעים בהבל הכללי).

המרחק בין היומרנות המנותקת של מונחים הנלמדים כאן, דוגמת "פוליסמיה" ו"קולוקציה" ו"הבחנה בין שדה סמנטי ליחס של היכללות" ו"נשוא מודָלי" ו"גזרות חפי"צ" – לבין העברית הדלה של בוגר התיכון הטיפוסי, הוא בלתי נתפש ממש. המרחק בין מאות העמודים העוסקים כאן בלשון, תוך אזכור שמות של סימני ניקוד ודגשים (למשל: "מטרת הדגש הקל היא להבחין בין עיצורים פוצצים לבין עיצורים חוככים". כן, כן) לבין העובדה המדהימה – אמרנו, ונאמר זאת שוב – שכמעט כל התיכוניסטים כיום קוראים בשגיאות כמעט כל פסוק מנוקד מהתנ"ך או מהשירה העברית, המרחק הזה מעיד על התהליך האנטי לימודי המתרחש זה שנים בהוראת העברית. ספרי הלימוד, כך נראה, הולכים ומתעבים ככל שהידע של התלמידים הולך ודק."

השנה, חזרתי בלית ברירה למקצוע הלא אהוב הזה, כי התלמיד שעמותת פוש קישרה אתי, היה צריך עזרה דווקא במקצוע הזה.

לא באמת יכולתי ללמד אותו את החומר. גם היום הייתי נכשל בבחינה, כישלון חרוץ, אם הייתי ניגש אליה ללא הכנה. אבל כן יכולתי ללמוד אתו יחד את החומר, מתוך חוברת הלימוד המצוינת שקיבל בבית הספר. ומסתבר שללמוד כך יחד, בחברותא, זו שיטת לימוד מעולה, טובה בהרבה מלימוד פרונטלי, בתנאי שיש ספרי לימוד איכותיים. ויש. (אח, לו רק היו ספרים באלה כשאני למדתי לבגרות…)

לפני שנפגשנו, ב. תלמיד כיתה י"ב, נכשל כבר שלוש פעמים בבחינת הבגרות בלשון, שהיה אמור לעבור עוד בכיתה י. הוא היה כבר על סף יאוש – רק המקצוע הזה עמד בינו לבין שאיפתו ללמוד הנדסאות חשמל אחרי הצבא, לימודים שנדרשת תעודת בגרות מלאה בכדי להתקבל אליהם, (אך לא בחינה פסיכומטרית).

ואז, אחרי שלמדנו יחד כמה חודשים, ב. שוב ניגש לבחינה, בפעם הרביעית. ונכשל שוב. בפעם הזו הוא הגיש מחברת ריקה.

מאד הופתעתי. חשבתי לתומי שהוא ממש שולט בחומר. הוא היה מסוגל להפוך ללא כל קושי משפט מחובר למורכב, או למשפט פשוט, להטות פעלים ממשקלים שונים ומשונים, ולסווג מילים במשפט לנושא, נשוא, מושא, לוואי, לאתר חלקים כוללים, כל אותם דברים שנראה לי שלדעת אותם זה קצת כמו בחינה פסיכומטרית, פשוט רוצים לבדוק את יכולות הלימוד שלך ועד כמה אתה פיקח.

והתלמיד שלי ממש ממש לא היה טיפש, היה לו רצון ברזל ויכולות הלימוד שלו היו למעלה מהממוצע. אז מה לעזאזל קרה פה, ולמה הוא נכשל בכל הפעמים שניגש לבחינה?

בשלושת הפעמים הקודמות, חשבתי שההסבר (שלו) היה שבתקופת הלימודים הוא פשוט עבד במקום ללמוד. בן למשפחה  חסרת אמצעים, הוא עבד בלילות בסבלות בשוק כדי לרכוש מצרכים חיוניים כגון אייפון, בגדים אפנתיים ולממן שיעורי נהיגה בקטנוע. לא נשאר לו הרבה זמן וכוח ללמוד.

אולי זה גם קשור לבית הספר בו למד, בית ספר שבו המורה שלו ללשון לא הצליחה למצוא כל השנה זמן בלוח הזמנים הצפוף שלה להיפגש איתי לחצי שעה. הצעתי לה שאגיע לבית הספר בכל שעה שנוחה לה, כדי שאדע באיזה חומר להתמקד כך שאשלים את מה שנלמד בכיתה. היא הצליחה למצוא זמן לדבר אתי בטלפון כחמש דקות, פעם אחת. אם זו הגישה של המורים, אין פלא שתלמידים נזקקים לשיעורי עזר, ובשביל מי שלא יכול להרשות לעצמו, קיימות עמותות כמו פוש.

אגב, אני עדיין לא מבין גם איך מסתדרת מערכת השעות בבית הספר, ואיך תלמיד י"ב, וקודם לכן תלמיד כיתה י"א לומד את החומר בלשון של כיתה י.

אבל מה קרה בפעם הרביעית, אחרי שכמעט שנה למדנו יחד?

מסתבר שמחצית הנקודות בבחינה הן בהבנת הקריאה. יש בחצי הראשון של הבחינה טקסט קצר או מספר טקסטים קצרים (רובם מאופן לא מפתיע, מעיתון הארץ), יש מספר שאלות הבוחנות את הבנת הנקרא, ויש על הנבחן לכתוב קטע קצר המביע טענה כלשהי הקשורה לקטעים שנקראו. וכיוון שלא התכוננו יחד על החומר הזה, ב. נלחץ, לא ניסה כלל להבין את הקטעים שנדרש לקרוא, ומסר את מחברת הבחינה כשהיא ריקה. ממילא לא היה לו סיכוי לעבור ללא החלק הזה (מחצית הנקודות).

ולמה לא התכוננו לסוג בחינה שכזה? קצת באשמתי. לא התעקשתי שנפתור יחד בחינות שלמות משנים עברו, אלא רק פתרנו שאלות  מתוך בחינות עבר, מתוך אוספי שאלות בנושאים ספציפיים. אבל איך לא זכר התלמיד שלי שזהו אופי הבחינה, בהתחשב שהוא כבר עשה אותה שלוש פעמים? עד עכשיו לא ברור לי העניין.

הייתי די מדוכא מהעניין, אבל אז למדתי שאחרי ההזדמנות האחרונה בהחלט יש עוד הזדמנות אחרי אחרונה בהחלט. בתי הספר נמדדים הרי באחוז המסיימים עם תעודת בגרות, וטוב שכך. כך שכל מי שנרשם לקורס מרוכז ללשון העשוי לדבר, של חמישה שבועות (העולה לתלמיד 500 ש"ח – שהרוויח בעבודה קשה בשכר מינימום), יכול לגשת עוד פעם נוספת לבחינה.

אז במקביל לקורס המרוכז הזה, חזרנו ללמוד יחד, והפעם כבר התמקדנו רק בהבנת הנקרא. פה כבר יכולתי לתרום יותר, וחשבתי שאנו מתקדמים יפה.  ב. אפילו הכין לפעמים את שיעורי הבית שנתתי לו. נתתי לו לקרוא טקסטים מבחינות של שנים קודמות, וגם אחד מאתר "שיחה מקומית" שדי הטריד אותו, בזמן מבצע צוק איתן (סתם כי רציתי טקסט שהיה בו טיעון, וחשבתי שהמאמר של נועם שיזף יש בו טיעון והוא כתוב טוב). ואז נסעתי לכמה ימים, ולפני שנסעתי נתתי לב. שעורי בית, לקרוא עוד טקסט אחד, עם שאלות, מבחינה שהייתה לפני כמה שנים.

כשחזרתי, ושאלתי מה קורה עם שיעורי הבית, התבשרתי שהבחינה כבר הייתה. איך זה בדיוק קרה,  עדיין לא ברור לי.  היו לי אפילו מחשבות פרנואידיות, שאולי הפעלתי על ב. לחץ כבד מדי ולכן, כדי להוריד אותי מעל גבו, הוא אומר שהבחינה כבר הייתה. שאלתי אותו איך זה קרה שפתאום הייתה בחינה, והוא אמר שהוא רצה להפתיע אותי. טוב, אולי.

שאלתי איך הייתה הבחינה, וב, אמר שהוא "פיצץ את המחברת". מזה יכולתי להסיק שהוא לא הגיש אותה ריקה הפעם, ושבכלל, הוא יצא בהרגשה טובה. שמחתי. הוא אמר שהבין ללא קושי את הטקסט שהיה עליו לקרוא, וכתב היטב את הטיעון שהיה עליו לטעון. ביקשתי שיעדכן אותי לגבי תוצאות הבחינה, ונפרדנו. נשארו לו כחדשים עד הגיוס.

הייתי די מופתע שיכולת הבנת הקריאה שלו השתפרה כל כך בזמן קצר, אבל היא לא באמת השתפרה. הוא פשוט יצא מהפניקה וראה שהוא מסוגל לענות על שאלות הנוגעות לתוכנם של טקסטים. כדי באמת לשפר את הבנת הקריאה יש פשוט לקרוא, וכל המרבה הרי זה משובח. אבל אני חושד שכשורי הבנת הקריאה של ב. לא יתקדמו מעבר למקום שבו הם היום. הוא לא הולך להתחיל להשתמש בכישורים החדשים שלו בכדי להרבות קריאה. גם את סיפור הפרשה הזו אני כותב כמעט בלי צנזורה עצמית, בידיעה ברורה שהתלמיד שלי לעולם לא יקרא את סיפור המעשה פה, למרות שהוא מודע לקיום הבלוג.

מאז עברו לא מעט שבועות, וחיכיתי במתח לשמוע איך הייתה הנסיון החמישי לצלוח את הבחינה בלשון. היום, הייתי שוב באותו המרכז הקהילתי, הפעם עם תלמיד חדש שאתו אני לומד יחד מכניקה ניוטונית, פיזיקה של כיתה י"א. וכשיצאתי משם, חשבתי לעצמי שב. אמור כבר להתגייס בימים אלה, ושעדיין לא שמעתי ממנו. אז התקשרתי לברר מה חדש, מתי הוא מתגייס, אם יש תוצאות לבחינה ולאחל לו שנה טובה. לא הייתה תשובה, והנחתי שאולי הוא כבר בטירונות.

ב. חזר אלי כעבור כשעה. הגיוס שלו נדחה בחצי שנה, ומסתבר שהוא קיבל את תוצאות הבחינה כבר לפני כמה שבועות, אבל  איכשהו שכח לעדכן אותי. הוא עבר 🙂

הציון הסופי שלו הוא 72. ציון המגן היה 75, כך שבבחינה הוא קיבל כנראה פחות משבעים. לא באמת ממש "פיצץ" על פי המושגים שלי, אבל המושגים שלו הם החשובים פה. לילדים שלי אמנם הצקתי על ציונים שלא היו תלת ספרתיים (טוב, לא באמת), אבל ב., למוד כשלונות, רואה בזה הישג, והוא כנראה צודק. יש לו כעת בגרות מלאה, ולהיות הנדסאי חשמל, אפילו הנדסאי חשמל מצוין, אפשר גם בלי ידע נרחב בלשון. העיקר זה לעבור. יותר חשוב יהיה לו לדעת לקרוא תכנית חשמל מאשר מאמרים על חיי דונה גרציה, או את הבלוג הזה.

אז אני עדיין לא באמת מבין למה הוא נכשל בכל הפעמים הקודמות. כי יש לו מוטיבציה, וללמוד הוא מסוגל. הוא אפילו מהיר תפיסה. ועדיין אני לא מבין  איך יתכן שהוא לא זכר, אחרי שלוש ניסיונות, שמחצית הבחינה היא בהבנת הנקרא . ואני עדיין גם לא מבין איך לפתע פתאום קרתה הבחינה הרביעית.
ועוד יותר אני לא מבין למה ב. לא חלק עמי מיוזמתו את הצלחתו לעבור את הבחינה בחמישית. כי אני ממש חושב שהייתה לי תרומה משמעותית, לבטח בפעם החמישית והאחרונה שבה הוא ניגש לבחינה. בחלק של הבנת הנקרא אני חושב שהצלחתי לתת לו מספר טיפים יעילים שעזרו לו לבודד את תכולת המשמעות של טקסטים. ובחלק התחבירי-דיקדוקי, עצם זה שישבנו יחד, ופתרנו יחד כמעט את כל התרגילים בספר שלו, היה לדעתי מאד משמעותי ברכישת החומר האזוטרי הזה אצלו, וגם אצלי.

אם הייתי ניגש היום לבחינה, די בטוח שהייתי משפר את הציון שלי מאז. לא בטוח שבעוד כמה חדשים זה יהיה עדיין נכון, אבל הלמידה שלנו יחד הייתה מבחינתי חוויה מתקנת, לפחות במקצוע הזה.

במהלך ההתנסות הזו, גם גיליתי שאני כנראה מסביר לא רע. איך לא גיליתי את זה קודם עם הילדים שלי? כי זה אף פעם לא רעיון טוב ללמד את הילדים שלך בעצמך. לגבי זה יכול להיות רק מקור למריבות.  הייתי תמיד יותר מדי אמוציונלי מכדי להיות אפקטיבי אתם. והם גם ממילא הסתדרו מצוין גם בלעדי.

זהו, אז משכו אותי די בלשון. ועכשיו קדימה בתאוצה קבועה, אל  החוק השני של ניוטון. חבל שזרקתי את ספרי סירס וזימנסקי. הייתי שומר אותם, אם היה לי איפה.

Advertisements

7 מחשבות על “משכו אותי בלשון

  1. גד, דווקא בגלל התחושה של 'ברוך שפטרני' אתה יכול לטפוח לעצמך על הגב: עמדת במשימה שלקחת על עצמך, למרות שעסקתם בנושא ש'לא אהבת ' זו לשון המעטה בשבילו.
    מאחלת לך שתצליח וגם תיהנה השנה.

  2. פינגבק: אני פחח גאה | דרכי עצים

  3. פינגבק: התזמורת האתנית היהודית-ערבית | דרכי עצים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s