מלחמה ואמנות


בהרצאה האחרונה לעונה זו של הסמינר לפילוסופיה קונטיננטלית, עלתה לא במפתיע ההשוואה בין מלחמה ואמנות כשני "מכניזמים" המסוגלים לגבור על האינרציה של עולמנו השגור והרווי במובן מאליו, ולגלות לנו את ה"אמת". את אותה ה"אלתיאה" של היוונים, שתרגומה המילולי אליבא ד-היידגר הוא "אי-ניסתרות", לשון אחרת: חשיפה של אותו החלק של העולם שאנו לא היינו מסוגלים לראות עד כה. בעיקר בשל היותנו טבולים מלכתחילה בעולם, בשל עברנו האישי והקבוצתי שתכנת אותנו לראות דברים מסויימים ולא לראות אחרים.

ההרצאה של ליאת פרידמן השוותה שני טקסטים שכבר היכרתי: "מקורה של יצירת האמנות" משל מרטין היידגר, שהתפרסם בקובץ בשם "דרכי עצים" (שממנו קיבל הבלוג הזה את שמו) ומאמר של זגמונד פרויד על לאונרדו דה וינצי. בשניהם האמנות מתוארת כחושפת את הפן של העולם שבלעדיה לא היינו נחשפים אליו. האנלוגיה שאפשר להציע היא חור מרובע בגליון נייר שדרכו אנו רואים את העולם, ויצירת האמנות ה"אמיתית" משנה את ממדיו, צורתו  ומיקומו של החור  הנ"ל כך שלאחריה, אנחנו חווים את העולם באופן אחר. קצת אוטופי, ומעט מאד יצירות אמנות אפשר למצוא שיענו על הקריטריון הזה.

ההשוואה למלחמה צצה ועלתה במהלך ההרצאה, אלא שאזעקה החרידה את כולנו מאולם שידלובסקי אל מרחב מוגן קרוב, ועד שחזרנו כבר לא נשאר זמן לדבר על ההשוואה, אז חשבתי לנסות ולהתחיל את ההשוואה הזו כאן, במיוחד לאור מה שאנו למדים במלחמה הנוכחית (טוב, מבצע, או שזו כבר מערכה?).

הדרך שבה אני רואה את העולם השתנתה במהלך המלחמה הזו יותר אפילו מכפי שהשתנתה בעקבות הביקור בתערוכת היחיד של דוד ריב במוזיאון תל אביב, אף שהיא רלוונטית להפליא גם למלחמה הנוכחית,  כמו למשל התמונה הזו, מ 1997..DSC06039

התערוכה מצוינת, אני לא יודע אם היא הייתה עוברת את הקריטריונים המחמירים של היידגר, אבל את שלי כן – זוהי אמנות, ואמנות טובה. ועדיין, מאירועי המלחמה הושפעתי הרבה יותר. למדתי לראות את העולם אחרת לגמרי. למשל:

התחלתי להסתכל כלפי מעלה במבנים, כדי לראות ממה עשוי הגג. גיליתי שבהרבה מבני מסחר, כמו למשל סופרמרקטים, הגג הוא גג פח. לא רעיון טוב להמשיך בקניות כשיש אזעקה.

גיליתי שיש לפחות חצי מליון אזרחים יהודים בישראל שחושבים שצריך להרוג אנשים עם דעות כמו שלי, מתוכם יש כמאה אלף שמוכנים להרוג אותי במו ידיהם. מול חלקם עמדתי בשבת האחרונה ברחוב מוריה בחיפה.

הבנתי שיש כנראה מספר בן שש ספרות של אנשים שהיו רוצים שנהרוג כל אדם ברצועת עזה (כדי להבהיר – שש ספרות פירושו בין  100,000-999,999) עד האחרון שבהם. טיהור אתני, הפתרון הסופי לבעיית רצועת עזה. מי אומר שאנחנו לא לומדים מההיסטוריה…
לא עשיתי סקר, אבל אני מוכן להמר שסקר בנידון יאמת את הערכתי.

הפנמתי שלהביע את הדעות מעלה, בגלוי, תחת שמך ברשת חברתית, לא נחשב משהו שיש לחשוש ממנו. יש כל כך הרבה מזה שאין סיכוי שהמשטרה תתמודד עם זה ותעמיד לדין אנשים על הסתה לרצח שהם עומדים מאחוריה בגלוי.

ויש את עניין המנהרות, שאפשר למפות אותו ישירות אל מושג ה"אדמה" אצל היידגר, האדמה כמסה אטומה ובלתי חדירה שיצירת האמנות מצליחה להביא חלקים ממנה אל ה"עולם", אל החלק הגלוי של המציאות שלנו.  בדיוק כפי שהמלחמה הביאה לתוך עולמנו את המודעות להיות הקרקע שתחת לרגלינו שורצת מנהרות, רוחשת אנשים עויינים לנו הצועדים בהן, חמושים בחמרי הרדמה ואזיקונים, בכדי לגרור אותנו אל תוך האדמה, שתבלע אותנו חיים. "פחד עד מוות" קראו לסרט ההוא מ 1990, Tremors באנגלית, שמדגים את הפחד הקמאי הזה מהדברים שאולי שורצים ממש מתחתינו, שאין לנו מושג עליהם.

פחד שהפך להיות חלק מעולמנו. פחד שרוקן את כל ישובי "עוטף" עזה, כמו את אותה עיירה בסרט.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s