פרק 10 (בגרסה האנגלית) בחלק השלישי של הקפיטל מוקדש ל"יום העבודה", ספציפית, למאבק המעמדי על אורך יום העבודה. מאבק מעמדי שהיה מסתבר יותר משמעותי, היסטורית, מהמאבקים על גובה השכר. זהו מאבק על שליטה, השליטה בזמן, הזמן של העובד. מאבק על אורך יום העבודה, ועל הזכות להפסקות במהלכו. על אורך שבוע העבודה, על אורך שנת העבודה והזכות לימי חופשה וחג בתשלום, ימי מחלה ועוד. ועל משך חיי העבודה כולם והזכות לפרוש מעבודה בלי לרעוב. כל המאבקים האלו היו אספקט משמעותי של ההיסטוריה של הקפיטליזם ונושא מרכזי באופן היצור הקפיטליסטי.
זה שהקפיטליסט מעוניין שהמכונות שבהן השקיע את הונו יעבדו יותר שעות בכדי להוציא מהן יותר תפוקה, מובן מאליו. בזמנו מימנו בעלי ההון מומחי כלכלה בכדי שינפקו חוות דעת מלומדת שנדרשות 12 שעות עבודה ביום כי רק מהשעה השתים עשרה בעל ההון לכאורה מתחיל להרוויח על השקעתו – חוות דעת זו סיפקה לקרל מרכס הזדמנות להסביר את האופן שבו עבודת הפועלים "מחזירה לחיים" את העבודה שהושקעה ביצור חומרי הגלם, המכונות והחלקים שמרכיבים את המוצר ולהפריך את אותה חוות דעת מוטה.
בהקשר זה נכנסת לתמונת "אופן היצור הקפיטליסטי", לתווך בין המעסיקים והמועסקים, המדינה. דווקא מדינות כמו בריטניה, בהן שלטו בעלי ההון ובעלי האחוזות, דווקא הן חוקקו חוקים המגבילים את מספר שעות העבודה ביום ובשבוע. חלקית מתוך שיקולי מוסר (בורגני) וחלקית משיקולי בטחון לאומי! מסתבר שהפועלים באנגליה היו במצב פיזי כה גרוע שבעימותים צבאיים עם צבאות גרמניה או צרפת, הם היו בנחיתות פיזית לעומת החיילים מולם נלחמו.
יש את מושג ה Corvée שבאופן מוזר חזר להיות רלוונטי – זה המושג שבמשטר הכלכלי הפיאודלי קבע שהאריסים צריכים לתת כך וכך ימי עבודה לבעל האדמות תמורת השימוש באדמותיו. אלא שתאוות הבצע של בעלי האדמות, ברוסיה למשל, גרמה שאורך יום עבודה שכזה הוגדר על פי תפוקה ולא על פי זמן, והוגדר כך שאותם 12 ימים שהאריס היה צריך לתת לבעל האדמות הפכו ל 365 ימים.
ניצול מסוג זה כיום כבר לא חוקי, יש חוקי עבודה. אבל היום כן מותר, ואף נהוג בחברות תוכנה לתת לאנשים מטלות המוגדרות על פי משך הזמן שהמנהל קבע שידרש לבצען. זה שלבני תמותה רגילים יקח יותר זמן לבצע אותן, זו בעיה של העובד. בפועל, יום העבודה מתארך משמעותית, בתוספת של שעות מעל ומעבר ליום העבודה הנומינלי.
ובחברות לא מעטות העובדות מול אנשים באיזורי זמן אחרים, הציפיה היא להשתתפות בישיבות מולם בשעות שאינן בחלון הזמן של שמונה עד חמש, אבל לא במקום השעות שבחלון הזמן הזה.
בהתארכות יום העבודה במשק המודרני אי אפשר להאשים רק את המעביד. יש אמנם מעבידים שמשדרים לעובדים מסר סמוי שעובד מסור לא אמור לצאת בחמש הביתה, מסר אותו סירבתי בעקשנות להפנים בשנים בהן עבדתי. ויש עובדים שחושבים שתפוקה טובה בשעות העבודה הנקובות לא תספיק להם בשביל להתקדם בקצב הרצוי, אבל זו בכל זאת בחירה של עובדים, ובחירה, שהתרשמתי, נובעת לא אחת מרצון להגיע הביתה אחרי שבת הזוג כבר האכילה את הילדים וקילחה אותם. משום מה, זה בלט יותר אצל עמיתי לעבודה עם ארבעה וחמישה ילדים. ויש את האנשים שנוטים להתמקם בתפקידים בהם תמיד "לא מספיקים", או שלוחות הזמנים קצרים ודוחקים. קל לי לדבר – רוב שנותיי בתעשיה עסקתי במחקר שאופק הזמן שלו היה שנים קדימה, ברור לי שלרוב אין את הלוקסוס הזה.
בתוך יום העבודה, אמורות להיות הפסקות לאוכל, אך לא תמיד יש. לפעמים יש ישיבות בשעות האלה, וגם (ראיתי את זה יותר בארה"ב מאשר בארץ,) יש לא מעט אנשים היושבים לפני המחשב ואוכלים צהרים מקופסה שהביאו מהבית, או שירדו בזריזות לקנות בקפטריה, תוך שהם מקלידים במרץ. אפשר להיא את הסוס אל השוקת, אבל אי אפשר ללמד אותו טריקים חדשים :-).
אורך יום העבודה וההפסקות שבו, הם רק חלק מתמונה הכוללת גם את מספר ימי העבודה בשבוע וגם את מספר ימי החופשה השנתית והחגים בתשלום. תמונה זו ניתן לתמצת במספר שעות העבודה בשנה. מספר זה ירד דרמטית עם השנים, לבטח מאז ימי כתיבת הקפיטל,
משום מה המספר חזר לעלות מאז 2019 – אולי קשור לקורונה? יתכן שעסקים שמצבם הכלכלי הורע סביב המגיפה החלו לדרוש יותר שעות עבודה מהעובדים, או שאנשים שהחלו לעבוד מהבית ובכך חוסכים לעצמם שעות של נסיעה הלוך וחזור עובדים גם בזמן שנחסך.
מספר שעות העבודה בשנה משתנה משמעותית בין מדינה למדינה כפי שאפשר לראות בגרף מטה, כמדינות רווחה מובילות בהפחתת זמן העבודה, ולא על חשבון תפוקת העובד.
ארה"ב היא מדינה מאד נחשלת מבחינת תנאי העובדים. היא אחת הבודדות בעולם בה אין חובה חוקית על המעביד לתת לעובדיו ימי חופשה או חג בתשלום. בפועל, מספר ימי העבודה בתשלום נמוך במיוחד יחסית למדינות ה OECD. יתרה מזאת, מנסיוני בעבודה בחברה אמריקאית, העובדים בדרך כלל אפילו לא מנצלים את הימים האלה, אפילו לא כאשר המעביד לא מאפשר לפדות את ימי החופשה האלה בכסף. כשניצלתי את כל ימי החופש, ועוד כמה, לטיולים עם המשפחה במהלך שהות של שנה וחצי בארה"ב, גיליתי עד כמה זה היה חריג, עד כמה זה לא התקבל בעין יפה.
עוד פרמטר חשוב בעניין "זמן העבודה" הוא המספר הכולל של שנות העבודה הנדרשות לעובד, שמתבטא חלקית בגיל הפרישה. התארכות תוחלת החיים גורמת לעליה בגיל הפרישה בלא מעט מדינות, בעיקר כדי לשמור על איזון אקטוארי בקרנות הפנסיה. בתעשיות עתירות ידע, בהן הידע מתיישן מהר, גיל הפרישה בפועל נמוך בהרבה אך מצד שני בשל לימודים הנדרשים בתחום, גיל תחילת התעסוקה גבוה יותר. עוד אנומליה בישראל היא השירות הצבאי הדוחה את גיל תחילת התעסוקה בשלוש שנים לגברים ושנתיים לנשים, אך בניגוד לרוב העולם גיל סיום התעסוקה לנשים נמוך מזה של גברים.
בין גיל 18 לגיל 67 יש 49 שנות תעסוקה. במקרה הפרטי שלי, שילוב של דחיית שירות בשנתיים, שנה של שירות צבאי נוסף, שש שנות לימודים גבוהים, שנתיים בשני טיולי חובה ארוכים "אחרי צבא" ופרישה 12 שנים לפני הגיל הרישמי, גרמו לקיצור שנות העבודה בשכר שלי ל 25. לא שאני מתלונן.
גרף מעניין על גילאי הפרישה בארצות שונות – בסעודיה הוא 47, מי שעובד שם הוא ממילא לא אזרח.
אפשר היה לייצר טבלאות של סך שעות העבודה במהלך החיים כולם, שישקפו את המאזן בין העובדים והמעסיקים במדינות השונות ובתקופות שונות. בתקופות מוקדמות יותר, מספר זה היה משקף באופן מטעה את רווחת העובדים, כי מספר שנות העבודה היה נמוך לא בשל תנאי פרישה טובים יותר, אלא בשל תוחלת חיים קצרה יותר משמעותית. גם כיום, מספר זה לא היה בהכרח משקף רווחה, כי ללא מעט עובדים העבודה היא מרכיז זהותי חשוב ופרישה היא עונש.
עוד פוסטים הקשורים לקרל מרקס:
לגלות עוד מהאתר דרכי עצים
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
דרכי עצים 
התפלאתי כשראיתי בגרף הראשון שבאוסטרליה עובדים כל כך קשה (קרוב ואפילו מעל לארה"ב בשנים ההן) – זו לא הייתה ההתרשמות שלי מביקור יחסית ארוך שם לפני כ +20 שנה. הכרתי הייטב את נוהלי העבודה בארה"ב מהרילוקיישן לשנתיים שעשתי בארה"ב מספר שנים קודם לביקור באוסטרליה…
אהבתיLiked by 1 person