צ'כיה


רצה המקרה, ובחשכה של שש בבוקר שלאחר ליל הסדר, כאשר אני נזכר לארוז תיק לנסיעה שלי ושל גיא לעקבה, לקחתי באקראי שני ספרים מערמת "הספרים שהתחלתי לקרוא בעבר" על השידה שליד מיטתי, ושני הספרים האלה, אותם אני קורא פה בירדן בין צלילה וצלילה, לא מפסיקים לרגע להזכיר לי את אמא שלי.

שני הספרים, רצה המקרה, עוסקים שניהם בצ'כיה, באדריכלות ובשואה. בשניהם גיבורי העלילה עוזבים את צ'כוסלובקיה עקב יהדותם בשנות השלושים ושארית העלילה נמשכת אל ההווה ומתפרסת על שוויץ, קובה וארה"ב באחד, אנגליה, בלגיה  וצרפת בשני.

הראשון, חדר הזכוכית, של סיימון מאואר, מספר את קורות בית מודרניסטי אחד שתכנן עבור משפחת לנדאואר אחת (טוגנדהט במציאות) הארכיטקט הגרמני וורנר פון אבט (לודוויג מיס וון דה רו ) בעיר מנייסטו (ברנו) אשר בצ'כוסלובקיה. זהו אותו בית טוגנדהט שבו ביקרנו אני, אימי ובניי במהלך "טיול השורשים" שערכנו בצ'כיה ב 2005.

זה היה כבר די בסוף אותם עשרת ימי הטיול, וכבר ראיתי די והותר "כיכרות ערים רומנטיות" וכך, כשהגענו לברנו,  ביקשתי לראות את הבתים שהאדריכל יליד העיר אדולף לוס ("קישוט זה פשע"), ולודוויג מיס ון דה-רו ("פחות הוא יותר") בנו שם. את אלו של לוס לא מצאנו – לא הכנתי שעורי בית ולא בררתי את מיקומם למפרע, לשכת התיירות לא יכלה לעזור, והאינטרנט כנראה לא היה כה זמין אז. אבל בית טוגנדהט, היה מפורסם דיו כדי שידעו לכוון אותנו אליו, והיה גם פתוח למבקרים. כתובתו אגב:

Černopolní 45, 613 00 Brno, Czech Republic

מקריאה בספרים וצפייה בצילומי ותכניות הבית, הכרתי אותו מצוין, עוד לפני שראיתי אותו בפועל. הפתיעו אותי שני דברים: הבית תמיד צולם מהחזית הפונה לגן, ושרטוטי החזיתות תמיד הראו חזית זו ואת החזיתות הצדיות, אך ממפלס הכניסה, מצד הרחוב, כמעט ולא רואים את הבית. רואים את החניה ואת מרפסת הגג. וזה היה מעט מפתיע.

IMG_1267

הבית היה אחרי שיפוץ, אבל שיפוץ שנעשה בתקופה הקומוניסטית שהייתה תקופה של מחסור, ולכן חלונות הזכוכית הענקיים כבר לא עלו וירדו אל המרתף בעזרת מנוע חשמלי. בתקופה הקומוניסטית אף לא הייתה אפשרות לייצר חלונות כה גדולים, ורק במזרח גרמניה,  הצליחו לייצר במיוחד כמה יחידות, באיכות גרועה. הטיח היה סדוק בהמון מקומות וקירות רבים היו זקוקים לסיוד דחוף. הזדהיתי עם הבית, כמוני, הוא כבר לא היה יפה כבנעוריו. אבל בניגוד אלי, לא הייתה צריכה להיות בעיה לגרום לו להראות צעיר לנצח. ואכן שמעתי שמאז עבר הבית שיפוץ נוסף והיום הוא יפה יותר.IMG_1271

הבית (1930) ואימי (1931) הם בערך בני אותו הגיל, אבל בניגוד לאמא שלי, הבית עדיין עומד על כנו, אם כי יותר כגוויה מפוחלצת של בית – הוא כבר לא משמש לתכלית למענה תוכנן ונבנה.  אמא שלי, שגרה עד עלייתה ארצה, 18 שנים מאוחר יותר, לא מאד רחוק משם, ב novi Icin,אשר במורביה, לא שמעה אז על הבית. היום הבית הוא אחד מאותם בתים קנוניים של אדריכלות המאה העשרים, והספר של מאואר, שהיה "מועמד סופי לפרס בוקר 2009" מנסה לספר את סיפורו. הספר אגב, ממש לא משובח. הוא  מנסה להעניק נפח לדמויות שאכלסו את הבית בעיקר בעזרת סיפורי משגלים מסוגים שונים, סיפורי אהבה הטרוסקסואליים ולסביים, מפגשים חוזרים ונשנים בין גיבורי הסרט על פני ציר הזמן בצרופי מקרים שממש אינם מתקבלים על הדעת ומעט, פה ושם, תיאורי אופי. די "רומן  רומנטי" לדעתי, אבל מצד שני, איך אפשר למלא בסיפור בנייתו של בית 440 עמודים? אני, לא הייתי ממקם אותו ברשימת המועמדים לפרס בוקר, אלא בשנה מאד חלשה בספרות הבריטית. גם מבקר הספרות של הארץ לא התלהב.

IMG_1276

והבית עצמו? הוא פחות מופשט/מושלם גאומטרית מבנינים אחרים של מיס, כמו למשל ביתן ברצלונה ובית Farnsworth (שעל ביקור בו כתבתי כאן). על פי הספר, האדריכל אומר שזהו בית המגורים הפרטי המושלם ביותר שהוא בנה. אין ספק שמעטפת הבית, שאינה צורה גאומטרית מושלמת, לוקחת בחשבון את צרכיה של משפחה אמתית, אם כי עשירה עד מאד. כולל חניה לשתי מכוניות (נדיר מאד אז) ומגורי אומנת, מנהל ומנהלת משק בית. גם עלויות הבית עצמו לא מאפשרות להגדיר אותו כאב טיפוס אידאלי לאדריכלות מודרניסטית. קיר אבן האוניקס, המפריד בין חלקי חדר המגורים (בתמונה מטה), עלה כמו בניין מגורים שלם של אותה התקופה. וכנ"ל חלונות הזכוכית הגדולים, שהוו את חזית קומת המגורים, על מנועי החשמל שהעלו והורידו אותם  אל חללים מיוחדים במרתף. בעלות שלהם לבדם יכולת אז לבנות וילה מפוארת, קונבנציונלית. קצת חוטא לרעיונות המודרנה, בעצם כמו רוב הבתים הפרטיים האיקוניים של האדריכלות המודרניסטית (שברבים מהם ביקרתי, ואפשר לקרוא על זה כאן)IMG_1268

בית טוגנדהט עזר לי להבין ולקבל את הבית שסיימנו לבנות אנו, שנה וקצת לפני שביקרנו בו. גם שלנו הוא לא קובייה שקופה מופשטת, אבל הוא כן פשרה ב"רוח המודרנה" (אולי) בין הפשטה לצרכי החיים של משפחה, ובניגוד לבית טוגנדהט, גם עם אילוצי תקציב של אנשים רגילים ובמגרש שאינו משתרע עד האופק…טוב, אצלנו לא רואים ממול את מצודת שפילאס אלא רק את הבית ממול, על הקוקיות המכוערות שלו, אבל בשביל זה יש עצים..HPIM7745

הספר השני שלקחתי ליד, אוסטרליץ, של וו. ג. זבאלד, עלילתו גם היא קשורה בצ'כוסלובקיה, וכמו הספר הראשון, עלילתו מתחילה בערך ב 1938 ונמשכת עד ההווה. גיבור הספר, נשלח בגיל ארבע באחד ממשלוחי הילדים מפראג, לאנגליה, שם הוא גדל אצל כומר אנגליקני ואשתו המגדלים אותו כבנם, ורק בגיל מבוגר מגלים לו ששמו ז'אק אוסטרליץ, שהוא יהודי, ושהוריו שלחו אותו לאנגליה כדי להציל אותו. בהמשך הספר הוא נוסע לטרזין, שם הייתה אמו זמן מה לפני שנשלחה "הלאה למזרח" ומחפש את עקבותיה. גיבור הספר, הוא היסטוריון חובב של אדריכלות, וחלקים נרחבים של הספר עוסקים בכך, אבל לא אדריכלות מודרניסטית.

איך זה קשור לאמא שלי? אמא שלי ואחותה היו אמורות להיות גם הן באחד מאותם משלוחי ילדים לאנגליה. הן נשלחו לבדן לבית ספר יהודי, אחד הבודדים שעוד נשאר פתוח אחרי גזרות נירנברג, דווקא בלב גרמניה, בעיר בשם Ahlem שליד הנובר, ומשם היו אמורות להמשיך לאנגליה. אלא שהשערים נסגרו בדיוק לפני המשלוח שלהן, והן חזרו הביתה ומשם, אחרי זמן לא רב, לגטו טרזין, אותו גטו אליו נוסע אוסטרליץ להתחקות על מה שקרה לאמו אגתה שנשלחה לשם. בטרזין, הודות לאוסף המדליות של סבי, אבי אימי, ממלחמת העולם הראשונה, הן נשארו ולא נשלחו הלאה למזרח כמו אמו של אוסטרליץ, וכמו כמעט כל מי שעבר במקום. זאת על אף  שאימא שלי הייתה חולה רוב התקופה ולא תרמה למאמץ המלחמתי הגרמני. סבא שלי, כן עבד, למרות שהיה קטוע רגל. זה אף פעם לא הפריע לו לשום דבר. וכל אותה תקופה, אחת לשנה, הגיע מברלין מומחה שמדד את הגדם של רגלו, וכמה שבועות אחרי כן שלח לו פרוטזה חדשה מותאמת אישית. סדר חייב להיות.

איך הספר? סגנון מוזר משהו, כאשר המספר מספר בגוף ראשון מה שאוסטרליץ סיפר לו, ובקטעים רבים של הספר זה הולך כך: "אוסטרליץ אמר ש X אמר:..". קצת מוזר. אבל יש בסגנון, היבשושי במתכוון משהו העוזר לקורא להבין איך עובד הזיכרון האנושי, דרך זיכרונותיו המודחקים של אוסטרליץ הילד העולים וצפים בו כמבוגר, תחילה, לפני שמגלים לו מי הוא באמת, כחלומות לא מוסברים. ואחרי כן, כנחשול המאיים להטביע את שפיותו. (עוד על הספר, בביקורת בעיתון הארץ)

יש בספר גם לא מעט צילומים בשחור לבן המאיירים את הספר, ואני תוהה אם הסופר לא תפר את עלילת הספר סביב תצלומים שהיו ברשותו. יש לא מעט קטעים בספר שנדמה היה לי שהם שם כי היה לסופר תצלום בו הוא רצה להשתמש. קצת כמו הצילומים שאני משלב פה ושם פה ברשומות שבבלוג הזה. אם יש תמונה, זה נראה יותר אמיתי, לא?

IMG_1273

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “צ'כיה

  1. פינגבק: רשומה ליום השואה | דרכי עצים

  2. פינגבק: צריך להשוות | דרכי עצים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s