למה עיתונאי


אתמול בבוקר, שמעתי את יגאל סרנה וירון לונדון, הכותבים שניהם בידיעות אחרונות, מתראיינים אצל אילנה דיין ומדברים בגילוי לב, באומץ אפילו, על השיחות שהוקלטו בין ביבי לנוני (איך זה שלאנשים "רציניים" יש תמיד כינויים כל כך לא רציניים?) המו"ל שלהם. שמחתי שאני לא עיתונאי, כי חוץ מהשניים האלה, כל העיתונאים האחרים בידיעות אחרונות צריכים לבחור בין להתכופף ללהתפרנס. ואני לא בטוח שגם שניים אלה באמת מסתכלים לעצמם בעיניים (בראי) במצפון נקי לגמרי.

במקרה, אתמול בערב הייתי במוזיאון ארץ ישראל, בתערוכת צילומי העיתונות "עדות מקומית", וקראתי את ההקדמה של אוצר התערוכה, מיכה קירשנר. תצלומי העיתונות, בדרך כלל תיעוד האירוע עצמו, נעדרו מהתערוכה. התיעוד הזה הוא כיום כמעט תמיד או ממצלמות אבטחה, או ממצלמות של עדים בשטח, למשל מצלמות ש"בצלם" מחלקים לאוכלוסיה הכבושה או מצלמות הטלפון של עוברים ושבים. כשצלם העיתונות מגיע, נותר לו לצלם דברים כמו אבל המשפחות. תמונת השנה הייתה אכן תמונת משפחת מאיר מעותניאל, בדרום הר חברון, מתאבלים על מות דפנה מאיר.

כך או כך, הן העיתונות המצולמת והן הכתובה, שתיהן בצרה. צרה רצינית – הן פשוט לא רלוונטיות. שתיהן מגיבות מאוחר מדי, בצורה שטחית מדי, ובמדיומים שקהליהם הולכים ומתדלדלים. מעטים קוראים עיתון מודפס (ואני לא כולל בזה את עיתוני הזבל המחולקים בחינם של ישראל היום, ידיעות אחרונות ופוסט) ולדעתי אנשים צעירים (וגם אני) כבר לא מתייצבים לפני הטלוויזיה למהדורת החדשות של שמונה בערב. גם לצילומי העיתונות, בעידן שאחרי מות המגזינים, כבר אין בעצם במה להציג בה.

אז למה, אני שואל את עצמי, אנשים עדיין רוצים להיות עיתונאים? מצד אחד, זה לא מקור פרנסה מוצלח במיוחד, וגם מצב התעסוקה בתחום בו עיתונים יותר נסגרים מנפתחים, לא מזהיר. מצד שני, אתה בעצם עט להשכיר, המשרת את האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של מישהו אחר, וכנראה מוצא את עצמך במקומות משפילים לעתים די תכופות, אלא אם אתה ממש טוב בלשקר לעצמך.

שתי סיבות שאני יכול לחשוב עליהן:
הראשונה היא שיש אנשים שממש אוהבים לכתוב. גם אני נמנה עליהם, אבל בניגוד אלי, רוב האוהבים לכתוב צריכים גם להתפרנס ממשהו, וכיוון שלכתוב ספרות ולחיות מזה זה בסיכוי קלוש ביותר, עיתונות היא כמעט ברירת המחדל.
השניה, שזה אגו-טריפ לא קטן. זה שעשרות אלפים, או אפילו רק אלפים, קוראים את מה שאתה כותב. חשבתי על זה לא מזמן, כאשר הבלוג שלי עבר את סף 200,000 הצפיות, אחרי שש שנים ו 720 רשומות. זו בערך כמות הצפיות באתר של ynet בשעה. אני שמח שמחת עניים כאשר כמה עשרות, לעתים נדירות מאות, קוראים פוסט שלי. באינדוקציה, אני יכול לתאר לעצמי את תחושת הסיפוק כאשר עיתונאי יודע שחצי מדינה קראה את מה שהוא כתב, והם גם מדברים על זה. זו תחושת כוח שכנראה שווה לשלם בעבורה במשכורת נמוכה יחסית (להיי-טק למשל), בסביבת תעסוקה לא יציבה, ובצורך להתקרנף מפעם לפעם.

רק שאין לזה באמת אופק. כאשר כל אחד יכול לסדר לעצמו את הפיד שלו בפייסבוק, על ידי בחירת ה"חברים" המתאימים ועשיית לייק לדברים שבא לו לראות עליהם יותר, כך שזרם החדשות הזה יכיל את מיקס העדכונים המתאים לו, למה יש לו צורך במיקס העדכונים בזרם החדשות של עיתון, חברת טלויזיה או אתר אינטרנט שתכניו מוכתבים, עכשיו זה כבר גלוי לחלוטין, על ידי אינטרסים נסתרים מצד אחד, ועל ידי מכנה משותף רחב שתחומי העניין שלו חופפים מעט מאד את שלך מצד שני?

אנחנו חיים בעידן שבו אפשרי, אפילו קל, להתאים כל דבר לצרכיך. אפילו מכשיר הטלפון החכם, כביכול דבר סטנדרטי, משקף מאד את אישיות ותחומי העניין של בעליו. בחירת הישומים, סידור המסכים, תמונות הרקע, הטלפון הוא תבנית נוף בעליו. גוגל ניסו, לא בהצלחה גדולה, לאפשר לאנשים לייצר לעצמם זרם חדשות בעזרת google news, אלא שזרם זה מיוצר מתוך אתרי חדשות שגרתיים, ולכן קשה לו להיות רלוונטי או מעניין. אני די ויתרתי על הניסיון הזה. פייסבוק חוסך לי זמן מבחינה זו.

עשר שנים קדימה, אני צופה שיהיו הרבה פחות אנשים המגדירים עצמם עיתונאים. יהיו אנשים שישלמו להם לכתוב, אבל זה יהיה בקונטקסט אחר לגמרי. אני תוהה האם הסטודנטים שלומדים כיום בחוגים לתקשורת מבינים לקראת מה הם הולכים.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “למה עיתונאי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s