משחקי הלשון

אז מוטי קירשנבאום ז"ל.

הטקסט מעלה, של ז'אן פרנסואה ליוטאר  לקוח מתוך  "טבעה של ההתאגדות החברתית – הפרספקטיבה הפוסטמודרנית", פרק 5 של "המצב הפוסט מודרני", טקסט שעליו אני צריך "להנחות" את הפגישה הבאה של קבוצת הקריאה שלנו, בעוד שבועיים.

ונזכרתי בקטע הזה, כשניסיתי להבין איך מוטי קירשנבאום, זה שיצר את "ניקוי ראש" ותמך בשידור "חירבת חיזעה", שרד כל השנים בערוצי השידור ה"ממלכתיים",  בערוץ 1 ואחרי כן בערוץ 10. אני חושב שהקטע מעלה מסביר את זה מצוין.

הוא שרד כי המערכת חייבת קירשנבויימים שכאלה, "ייצרני תזוזות" שכמוהו, בכדי להיאבק באנטרופיה שלה עצמה. תזוזות מתונות, במידה, כאלה שלא יהפכו את הסירה אלא רק יתנו לשטים תחושה שזה הדבר האמתי, שיש גלים, ויש התקדמות. תזוזות שיביאו את המערכת לנקודת עבודה יותר אופטימלית בעבורה, שימצאו את המינימה הלוקלית הקרובה, אבל לא יותר.

תזוזותיו של העצמי, קירשנבאום במקרה הזה, הן חלק מהוויסותים והתיקונים שהמערכת מתקנת את עצמה בכדי לשפר אינקרמנטלית את ביצועיה. כולנו, אומר ליוטאר, נמצאים ב"צמתים" של מעגלי תקשורת, ולו זעירים. מוטי קירשנבאום היה הרבה יותר מרובנו בצמתים של מעגלי תקשורת, וממש לא זעירים, אם כי אין להשוות את תכניתו בשש (בה לא צפיתי) ל"פריים טיים" של חדשות שמונה (שגם בהן אני לא צופה). אבל גם הוא היה חלק מהתזוזות שהמערכת צריכה ולכן גם מעודדת. לא כדי לשנות את המערכת מן היסוד ("קירשנבאום היה ישראלי גאה" אמרו עליו כולם) אלא כדי לייעל אותה.

כך גם בגלי צה"ל, שיותר ויותר קשה לי להקשיב להם, כי גם הם, כמו הצבא, עברו הדתה ושברו חזק ימינה. ועדיין, בתכניות הצהריים, בין נעירות הלינור וצחצוחי הלשון הימניים בח' וע' מזוייפים של אברי גלעד, נותנים מפעם לפעם ליוסי שריד פתחון פה.

המערכת צריכה את זה.