נכתב ביום כיפור


היות ומדינת ישראל מעדיפה להכיר בנישואי בני בקפריסין, ביום הכיפורים, על ידי פקיד בעיירה Aradippou ולא בנישואיו יומיים קודם בזכרון יעקב כדת משה וישראל, לחלוטין על פי ההלכה היהודית, אבל על ידי רב רפורמי, אז קל וחומר שאפשר ואפילו רצוי לספר על זה, בכתב, ביום כיפור, כאן, תוך כדי המתנה לבישול הפול היבש שישמש הפעם, יחד עם הגריסים ושאר ירקות, בסיס ללביבות הטבעוניות שאני עושה מפעם לפעם.

נתחיל עם השאלה למה להתחתן בכלל, כאשר בני זוג כבר חיים בצוותא כמה שנים וטוב להם?
למה בעצם לשנות?

פה יש שני נושאים נפרדים. האחד, החגיגה. חגיגה זה תמיד טוב, וחגיגת הנישואין של בננו השבוע, שאותה הוא ובת זוגו ארגנו לגמרי בלי מעורבותנו, הייתה אכן אירוע שמח ומשמח. פה השאלה היא האם ההוצאה מוצדקת, וזה כבר עניין של העדפה אישית. יש הנוטים יותר לחגוג, ויש הנוטים פחות. אני מאלו שפחות, אבל כנראה שההפסד כולו שלי.

הנושא השני הוא הצד הפורמלי, של הכרת המדינה בקשר הזוגי. יש כנראה יתרונות מסוימים, כלכליים ואחרים, שבהם לא התעמקתי, ואני לא בטוח שזה היה השיקול של בננו ובת זוגו, להערכתי זה היה יותר רצון למשהו מסורתי. יש מנגנונים אחרים, ברית זוגיות, ידועים בציבור ועוד, אבל הנסיעה לקפריסין קלה ופשוטה, וגם אפשר להעביר שם כמה ימים בנעימים על החוף, אז למה לא בעצם?

אולי צריך לא לעשות זאת כאות מחאה כנגד האופי התאוקרטי של מדינת ישראל,  שבה הדברים כל כך מעוותים? אולי לא לעשות זאת כדי שלא יהיה צורך להתיר את הקשר (אם יהיה צורך) ברבנות? למרות שאם אני מבין נכון, אם בני הזוג מגיעים בהסכמה לרבנות, טקס הגירושין שם לא כל כך נוראי. אני מניח שלמי יש דעות נחרצות בעניינים אלה, ישקיע יותר באקט מחאתי. בני וזוגתו השקיעו כמה שהתאים להם, ואני מאד מכבד את הפשרה שעשו.

הייתה גם אחת מקרובות המשפחה שסירבה להיות נוכחת במהלך החופה מתוך התנגדות אידאולוגית לכל מוסד הנישואין כמייצג הפטריארכיה ההטרו-נורמטיבית, וזהו עוד נושא שעליו אפשר לדון, וגם דנו בו, ארוכות. לא על אופי הנישואין שבו התאוקרטיה היהודית מכירה, כי אם על אופי מוסד הנישואין בכללותו. אני שמח שהנושא עלה, ונידון. לפני שעושים צעד  שיכול להיות משמעותי יותר או פחות, שווה לחשוב חשיבה ביקורתית עליו. מסקנות? אין לי.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “נכתב ביום כיפור

  1. זה שהמדינה לא מכירה בטקס הדתי הרפורמי אבל כן מכירה בנישואים אצל שופט בחו"ל הוא שערורייה בעיניי. מעבר לזה אני לא חסידה גדולה של צעדי מחאה. אני מתרשמת שהם בחרו את מה שהתאים להם, ושניהם נראו מאוד מאושרים. ואני מאחלת להם שימשיכו להיות מאושרים כך, כל השאר בעצם די זניח.

  2. הו, ימים קשים והכרעות קשות. אני נמנעת מברית מילה, מסיבות מובנות ונמנעת מטקסי נישואים, מהסיבות שנידונו פה. וגם כי אני שונאת את הרעש ואת האוכל ואת בזבוז הכסף. אבל כך נותר לי לפגוש קרובות משפחה רק בלוויות. זה עצוב. יש לי משפחה ענקית והייתי שמחה לעוד ועוד מפגשים. אבל עבורי נותרו רק הלוויות. אז לוותר על עקרונות? והמפגשים הללו, בנסיבות שלא מתאימות לי, ראויים? וגם עם החגים קשה לי. לא מסכימה לתכנים רבים בהם. אבל הם חלק מזהותי. אז אני מתפתלת. פעם כן. פעמיים לא. לפעמים חצי. לפעמים בהתאם לנסיבות. ביום הכיפורים הזה הצלחתי גם להתלונן בפייסבוק על הצביעות שבהשבתת התנועה והטלוויזיה וגם לבקש סליחה ולהשלים עם חברה, שקם ריב בינינו, ולנצל את רוח החג כדי להתגבר. נפלאות דרכי הסוציאליזציה.

  3. ברכות לש"ג הצעיר ובחירת ליבו (או זוגתו שתחיה) על נישואיו.
    הקשר הלוגי המתרץ כתיבה ביום כיפור בהתנהגות המדינה (למה אתה צריך הצדקה?) נשמע לי קצת קלוש – אבל מצלצל טוב, שיהיה.
    הדיון מעבר לזה – בהחלט ראוי ושווה מחשבה. הבעלות של הממסד הדתי על רישום הנישואין והכתבת הפרוטוקול מביאה רבים מהצעירים למחשבה שניה וחיפוש אלטרנטיבה – שכנראה לא היו מתעסקים בה אם היו במדינה אחרת.. חבל (או אולי לא חבל?).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s