אבא שלי


היום הייתי עם אבא שלי בבית החולים. השישי ובינתיים האחרון בסדרת טיפולי הכימותרפיה שהוא עובר כדי לטפל בלימפומה (סוג של סרטן) שהתגלתה אצלו לפני כחצי שנה.

אני לא מאמין באמונות תפלות, אך אני ממש מרגיש צורך לדפוק באיזה עץ בענין הזה. לא זו בלבד שהוא לא סבל מתופעות לוואי כלשהן, אלא שבבדיקת PET-CT שנעשה לו אחרי הטיפול השלישי נעלמו כל סימני המחלה ("קליטה מוגברת" בז'רגון הרפואי)

וזה אחרי שהוא טרח וחיפש כובעים לקראת השיער שינשור, הסתפר 4 פעמים "בפעם האחרונה", הכין דלי ליד כורסת הטלוויזיה  לטובת הבחילות שיגיעו וויתר על סמסטר כשומע חופשי באוניברסיטת חיפה כדי שלא יאלץ "להקיא בהרצאות".

אני מניח שטוב להתכונן לגרוע מכל ולהתבדות. לאדם פסימי מטבעו כמו אבא שלי זו בלי ספק אסטרטגיה מנצחת. אני הייתי פועל הפוך, וכיוון שכאמור אני לא מאמין באמונות תפלות, התוצאה הייתה זהה.(או לא?)

מה שמביא אותי לעניין הנבואות המגשימות את עצמן. ההשקפה הכול-כך פסימית של אבא שלי על החיים ללא ספק חסמה בפניו הרבה אפיקים, מנעה ממנו למצות את הפוטנציאל שבו, וגרמה לו להסתפק בפחות ממה שהיה יכול להיות "מנת חלקו" בעולם הזה.

אבל ההשקפה הפסימית שלו לא השפיעה על מהלך הטיפול יותר מידי. כנראה שהתרופות המודרניות עוזרות גם בהעדר "מחשבה חיובית"… ואולי מגזימים בחשיבות "חיוביות המחשבה"? אמנם תפקוד גופנו קשור קשר מובהק סטטיסטית עם מה שקורה במחשבותינו, אבל לא השתכנעתי שהוכח מיתאם מובהק בין מחשבות חיוביות וריפוי.

ובכלל – מהי "מחשבה חיובית"? האם רצון עז לחיות הוא המרכיב המשמעותי? או שמה אופטימיות ותקווה הם הרכיב הסודי?

אמא שלי – אדם אופטימי חסר תקנה, סירבה לטיפול בסרטן שהתגלה אצלה, ונפטרה תוך חצי שנה. נכון שהיה זה סרטן בשלב מתקדם יותר, ומסוג אחר, ומלכתחילה העסק נראה חסר סיכוי, אך הנה בכל זאת – עוד מקרה בו "חיוביות המחשבה" לא הזיזה לתוצאה הסופית.

ויתכן שאצל אמא שלי, נעדר הרצון לחיות בכל מצב ובכל תנאי. שהיה לה חשוב לחיות, אבל אך ורק חיים שיש בהם כבוד, ויכולת, ומשמעות. אצל אבא שלי. הדברים הם אחרת. הוא רוצה לחיות. נקודה.

ומה אני ארצה, כשיגיע הזמן? אין לי מושג.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “אבא שלי

  1. אבל אולי האופן שבו אפשר לפרש מה אופטימי ומה פסימי משתנה מאדם לאדם. אולי ההכרזות הפסימיות של אבא שלך הן סוג של התגוננות? הוא כאילו מסמן את הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות, אבל בפועל, בלי לדבר על זה, אולי מכוון לקראת הדבר הפחות גרוע? אולי דווקא ההתגוננות הזאת היא מה שמגן עליו.
    יש תפיסה פסיכולוגית כזאת שאומרת, שאם אתה מתעמת עם הפחדים הגדולים ביותר שלך – מביע אותם מפורשות, לפחות לעצמך, בלי להדחיק – אתה יכול להתמודד אתם טוב יותר. אני מתוודה שאני עושה את זה לפעמים.

    • עדה

      את כנראה צודקת. יש פה בהחלט מנגנון הגנה. והפסימיות המובנית של אבא שלי, לא רק בעניין המחלה, היא כנראה גם מנגנון הגנה מפני אכזבות. אך מצד שני – האכזבה כבר מובנית בתוך הציפיות…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s