איך להטמע

ברשומה קודמת סיפרתי את סיפור שני הילדים מצ'כוסלובקיה שנשלחו ב 1939 לאימוץ באנגליה, והוריהם נספו בשואה. שם סיפרתי על המכתב שסבי כתב להם ובו בישר להם על מות הוריהם, וצירף מכתבים שהוריהם השאירו ושלושה אלבומי תמונות שנשארו אצל שכנה.

מסתבר, כך למדתי מהבן הצעיר (היום בן 93) שהמכתב של סבי עם האלבומים ומכתבי ההורים הגיע אל הבן המבוגר יותר (בארבע שנים), שהיה אז בערך בן 18. ואותו בן בחר שלא לפתוח את האלבומים ולא לקרוא את מכתבי הפרידה של ההורים. הוא שם אותם בקופסה בעליית הגג, ואפילו לא סיפר עליהם לאחיו הצעיר (שאומץ על ידי משפחה אחרת). שם הם התגלו על ידי ילדיו כשפינו את ביתו אחרי מותו, שבעים שנים מאוחר יותר. ילדיו של האח המבוגר לא גילו כל עניין בפרק זה של עברם, והעבירו את כל החבילה כמות שהיא לאח ה"צעיר", אז בשנות השמונים לחייו. המכתב של סבי ספציפית התגלה רק כאשר חובב היסטוריה צ'כי גילה עניין, בא לבקר, ומצא בין שאר הפריטים את המכתב של סבי.

עם האח היותר צעיר, שני ילדיו ונכדיו נפגשתי, אני, אחותי ובני דודי, לפני שבועיים בצ'כיה. אף צאצא של הבן השני לא הביע עניין להגיע לטקס בו הותקן שלט על בית המשפחה וחודש הקשר בין שתי המשפחות, 82 שנים אחרי שנותק.

מתמיה? אולי לא. האח הצעיר שפגשנו, שדיבר רק גרמנית עד שנשלח לאנגליה בגיל 8,סיפר שמיד מחק את השפה הגרמנית לחלוטין, והחל לדבר אנגלית תוך עשרה שבועות מרגע שהגיע. שני האחים גם המירו את שמותיהם, הפרטי והמשפחה, לשמות הנשמעים מאד בריטיים, והאח הצעיר (אולי גם המבוגר) אף המיר את דתו לנצרות והפך כומר. מחיקת העבר המוחלטת שלהם, ההתעלמות מכל מה שמזכיר להם אותו, כנראה שעשו את עבודתם ואפשרו להם להטמע בצורה מוצלחת בארץ שקלטה אותם.

ברור שכל סממן גרמני במהלך המלחמה בגרמניה הנאצית, כשטילים גרמניים נוחתים על אנגליה, לא היה משהו שהיה כדאי לשמר, בלי קשר לרצון המובן מאליו להטמע. המכתב של סבי עם אלבומי התמונות ומכתבי ההורים הגיע עם תום המלחמה, שש או שבע שנים אחרי שהילדים כבר חיו באנגליה, ומאד מאד רצו להרגיש אנגלים. לא התאים להם לחזור אחורה בזמן לתקופה החשוכה ההיא.

אבל אם ההיטמעות של שני האחים ומשפחותיהם הייתה כל כך מוצלחת, איך ניתן להסביר את חוסר הרצון המופגן של בני הדור השני של האח המבוגר וגם חלקית של האח הצעיר, גם כיום, לדעת משהו על החלק הדי משמעותי של ההיסטוריה המשפחתית? מנין באו? באילו נסיבות? מי היו הסבא והסבתא שלהם?

האח הצעיר מרצה בשנים האחרונות על השואה בבתי ספר כאנגליה, ודווקא מצר על שנטש את שם משפחתו הקודם. אחד מבניו חזר לשם המשפחה המקורי, הטרום-בריטי – אולי דווקא זו אינדיקציה לקליטה מוצלחת? קליטה שמשאירה עיקבה לחיים קודמים ולא מוחקת אותם? שמשאירה אותך במקום בו אתה לא חושש לחקור בעברך? שבו אתה מספיק בטוח בזהותך בשביל לגלות את כל צדדיה?

בעבר חשבתי שמחיקת הגולה, הרצון הציוני להמציא יהודי חדש, חזק, חקלאי, בלונדיני יותר, הוא תופעה יחודית לעם השב לציון. מסתבר שתופעה זו משותפת למהגרים בכל מקום, ויהודיים בפרט. הנסיעה לצ'כיה כעת הייתה חלק מהנסיון של משפחתנו למחוק את המחיקה, קצת באיחור, אחרי שבני הדור שהיגר כבר לא פה. אבל "האח הצעיר" הבריטי, האחרון שנשאר בחיים מבין 669 הילדים שנשלחו לאנגליה, שאת יום הולדתו ה 93 חגגנו יחד, גם הוא לא זוכר הרבה. הוא חושב שהוא זוכר את גינת ביתו בעיירה Vitkov ושמח לחזור ולבקר בה, אבל את אמי, ממנה נפרד אך לפני 85 שנים בפנימיה החקלאית בגרמניה, לא זכר.

מה הלקח? האם מחיקת עברך לחלוטין היא משהו שנדרש למעבר מוצלח לארץ אחרת? האם הישראלים החיים בארצות אחרות במובלעות של ישראלים לשעבר מצאו פתרון יותר מוצלח? פחות מוצלח?

---

לגלות עוד מהאתר דרכי עצים

יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.