פוסט ליום השואה בפייסבוק על קורות דודתי בשואה שלח אותי לחפש את סיפור אותו בית ספר חקלאי בגרמניה שם שהו אמי ואחותה שנתיים (או שלוש – יש שתי גרסאות לסיפור) בין השנים 1939-1941 (או 1942).
מסתבר שהיו 29 בתי ספר כאלה, שהוקמו ביו 1934 ל 1938, בעיקר על ידי ארגונים ציוניים, על אדמת גרמניה. תפקידם היה להכשיר בני נוער יהודיים למלאכות שונות בחקלאות ותעשיה כך שיוכלו לעמוד בקריטריונים הנוקשים להגירה שהציבו מדינות שונות. כך שיוכלו לטעון שביכולתם לפרנס את עצמם אם יקבלו אשרת פליט ולא יפלו לנטל על המדינה הקולטת. בתי ספר אלו נועדו בעיקר לבני נוער שלא היו להם ספונסרים שיערבו להם בארצות היעד. אמי ואחותה היו במספר 9 ברשימה מטה, ליד הנובר, שנקרא ה Israelitisches Gartenbauschule. בכל בית ספר כזה היו בין 40-50 צעירים יהודים, שרובם ככולם היו מיהדות גרמניה. אמי ואחותה היו ממה שהיום הוא צ'כיה, אבל אז היה פרוטקטורט גרמני.
אמי הגיעה לשם כשהיא בת שמונה ואחותה בת 12. לא ברור לי מה בדיוק הם למדו שם, אבל כשהן הגיעו לשם ב 1939 הן פחות או יותר נפרדו לתמיד מהוריהן, כי התכנון היה שהן ישלחו להקלט במשפחות של קוויקרים באנגליה (מה שנקרא משלוחי הילדים). אני מניח שהמשפחות הקולטות היו משפחות שגרו באזורים כפריים ועסקו בחקלאות, והעדיפו לקלוט ילדים שבאו ממשפחות חקלאיות (אלא שלא היו הרבה משפחות יהודיות שעסקו בחקלאות) או שלפחות עברו הכשרה חקלאית כלשהי.
עד כמה שלמדתי מהאתר הזה, על פי מסמכים שנתפסו אחרי המלחמה בידי הרוסים, הגסטפו בדק את בתי הספר והחליט להמשיך ולאפשר את הפעלתם, לפחות עד 1941 או 1942 שכן הם שרתו את מטרת הגרמנים, לנקות את גרמניה מיהודים. לא היה חשוב לגרמנים דווקא להרוג את היהודים, אם מדינות אחרות מוכנות לקחת אותם, גם טוב. בתי הספר נדרשו למלא דוחות חדשיים על מצבת המורים והתלמידים, ומה הם למדו באותו החודש. כך נראה בית הספר בו למדו אמי ואחותה:
על פי דודתי, היא ואחותה היו בביקור אצל ההורים בקיץ 1941 כאשר הן קיבלו מכתב שבית הספר נסגר, משלוחי הילדים לאנגליה נפסקו וכל יהודי הנובר נשלחו "מזרחה". על פי גרסת אמי הן היו בבית הספר עד אוקטובר 1942 ואז כשנסגר, נשלחו חזרה הביתה, שם שהו רק חודש לפני שנשלחו לגטו טרזין. אבל אמי הייתה רק בת תשע או עשר אז ולכן גרסת דודתי, המבוגרת ממנה בארבע שנים נראית לי יותר אמינה, וגם יותר מלאה.
על פי גרסה זו, אמי ואחותה, אחרי שהתבשרו שבית הספר נסגר, נשלחו לעיר אחרת בצ'כיה (אין לי מושג באיזו עיר זה היה וכיוון ששתיהן כבר לא פה, אז לעולם לא אדע), שם עוד היו מספר יהודים (בעיירה שלהם הם נותרו המשפחה היחידה) ושם אמי למדה בקבוצה קטנה אצל מורה באופן פרטי בעוד אחותה למדה תפירה כשוליה אצל תופרת, מלאכה שהיא שנאה (אבל אמי דווקא אהבה, ואפילו התפרנסה מזה).
בזמנו הייתי ביריד תעשייתי בהנובר עם ידידי ב. וניסיתי לחפש את בית הספר הזה. לא מצאתי. מסתבר שהבניין כבר לא קיים, אבל בעזרת מפות גוגל מצאתי את הציון המוצב במקום בו היה בית הספר, שהיום הוא פארק בשכונת מגורים.
אם אמי הייתה יוצאת לאנגליה משלוח ילדים אחד קודם, חייה היו הרבה יותר קלים, לבטח בשנות המלחמה. אבל אז לא הייתי נולד והרשומה הזו לא הייתה נכתבת. הנה, תמונה של אמי, רות ברמן-שפרונץ-באומן-שטיין בצעירותה.
דרכי עצים 