שבתון אצל האינקה

שני "טיולים גדולים אחרי צבא" עשיתי, ואף לא אחד מהם בדרום אמריקה. אולי בטעות. ב 2007, כשהגיעה לי חופשת שבתון של חודש מעבודתי באינטל, חשבתי שהגיע הזה לראות גם מה יש ליבשת אמריקה הדרומית להציע, קל וחומר כשאת אמריקה הצפונית פקדתי באותן השנים שש פעמים בשנה בממוצע בנסיעות עבודה אך גם בטיולים.

היה לי ברור גם מה במקום הראשון בסדר העדיפות ביבשת זאת – פרו. תרבות האינקה הייתה בעיני מאז ומתמיד משהו מיסתורי, משהו שמאד רציתי לראות. וכך עשינו – שלושה שבועות בפרו, שבוע בבוליביה ושבוע באיי גלפגוס אשר באקוודור, עם זוגתי שתחייה, ובני הצעיר. המבוגר היה בשירות הצבאי, ועד היום "נוטר" לנו על שפספס את זה.

היינו בהרי האנדים וראינו את עיטי הקונדור דואים,
היינו בגונגל האמזונס וחצינו נהרות שורצי דגי פיראנה ותנינים.
שחיתי בנהר כזה, מוגן על ידי דולפיני נהר וורודים.
היינו באגם טיטיקקה וקצת סבלנו מהגובה אבל לא נורא.
כמובן ראינו את עתיקות האינקה במצו פיצו, קוזקו ועוד מקומות עם שמות כמו Oyantaytambo.
היינו בכמה עיירות מהתקופה הקולוניאלית שהיו יפות מאד, למשל Arequipa
גלשנו על דיונות הענק ב Huakachina
שטנו לאיי Balaraterieas – ערימות ענקיות של חריוני ציפורים, מיכרה של דשן מעולה.
טסנו במטוס קל מעל מישור nazca וראינו ממעוף הציפור את ציורי הענק שרק ממעוף הציפור אפשר לראות אותם, באמת תעלומה מי עשה אותם, איך ולמה.
באקוודור עמדנו משני צידי קו המשווה, רגל פה רגל שם.
באיי גלפגוס ראינו צבי ענק, ציפורי בובי צוללות, איגואנות, כרישים, ואת האיים עצמם.
היינו בלימה בירת פרו, לה-פז בירת בוליביה וקיטו בירת אקוודור
בלה-פז היינו ב lucha libre – "תחרות" האבקות מבויימת ומשעשעת.

מה לא עשינו?
ויתרנו, כנראה בטעות על מישורי המלח ב salar de uyuni
לא הלכנו ב inca trail. לוקח יותר זמן ממה שהיה לנו, וגם גילינו שמרוב פופולריות, צריך לשריין בו מקום שנים מראש. גם לא "עשינו" (שונא את הביטוי הזה – מה רע ב"הלכנו"?) את טרק ה huayhuash המפורסם – כבר לא באמת היינו בכושר מספיק טוב לזה.

כל הטיול הזה תוכנן מאד בקווים כלליים. הן לבוליביה והן לאקוודור החלטנו לנסוע כשאנחנו כבר שם. לבוליביה טסנו אל Rurenabake, וויתרנו על הכבוד לרדת אל האמזונס ב"כביש המוות" הידוע לשמצה. לאקוודור טסנו לעיר הבירה קיטו ושם הופתענו לגלות שאף אחד לא מחכה לנו, ושאין מקום באף אחת מהאוניות עליהם ישנים ומהן מבקרים באיי גלפגוס. ממש בדקה התשעים ומזווית חדה מצאנו מישהו שמלין אותך על האיים עצמם ומעביר אותך ביניהם בסירה מהירה. פתרון מעולה למי שלא סובל ממחלת ים והיה ממש אחלה. ראינו את כל מה שאמורים לראות שם, וגם ראינו בני אדם שחיים שם – פחות סינטטי מהאופציה של הספינות.

מפליא כמה הספקנו בחודש וקצת, בהתחשב בחוסר התכנון, אך גם באלימות מורי התיכון בפרו. אלו שיבשו לגמרי את התנועה במדינה במחאה על הדרישה המחוצפת מבחינתם, שמורי בית ספר תיכון יהיו בוגרי בית ספר תיכון בעצמם. באחת ההפגנות דיברנו עם מורה בתיכון לאנגלית, והאנגלית שלה ממש לא הייתה ברמה של בית ספר תיכון, אבל אנשים צריכים להתפרנס, לא? היו לא מעט מחאות אלימות בפרו מאז, וזה די מפתיע כמה אלימות מסתתרת בתוך האנשים ההם, שנראים ביום-יום כל כך שלווים.

זו הייתה נסיעתי ה 88 בעולם, ביולי-אוגוסט 2007, וכשיצאתי אליה היה לי ברור שפרוייקט מחקר שהובלתי והיה יקר ללבי לא ישרוד. בדיעבד, אני שמח שלא ויתרתי על השבתון. פרוייקט שקיומו תלוי כך על חוט השערה, אין דינו לשרוד ממילא.

---

לגלות עוד מהאתר דרכי עצים

יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.