צריך להשוות

לא בא לי טוב, הסיור הזה במרכז הגדה, אתמול בערב יום השואה עם "מחסום ווטש". אוסף ההתעמרויות והגזרות אותם אנו משיתים על תושבי השטחים (אלו שאינם יהודים כמובן), נראו לי יותר ויותר כמהדורה משוכללת של גזירות נירנברג, שהושתו על יהודי גרמניה, ורבים לא יודעים, אבל גם על יהדות צ'כיה (אמא שלי) וסלובקיה (אבא שלי), ואפילו בגרסה "משופרת".

השמדת היהודים האפילה בזיכרוננו הקולקטיבי על אפליית היהודים השיטתית שקדמה לה, שהייתה מקודדת בסט של חוקים ותקנות, שטיפלו בכל אספקט של חיי היהודים, ודאגו למרר את חייהם מכל כוון ובכל דרך, לשלול מהם כל אפשרות להתפרנס ולאט לאט להפריד ביניהם לבין רכושם. אין בכוונתי להשוות את המתרחש בשטח הכבוש ואת יחסנו לאוכלוסייה הפלסטינית הכבושה אל השמדת היהודים, אלא לתקופה שקדמה לה, בה אוסף חוקים ותקנות הותקן בכדי לנשל את היהודים מרכושם ולהעבירו אל המדינה: גזירות נירנברג בגרמניה ואוסטריה, קוד היהודים בסלובקיה, ותקנות דומות במדינות אחרות.

יש הבדל אחד, בין גזרות נירנברג לבין חיי הפלסטינים בגדה. היהודים ידעו לפחות מה מותר ומה אסור להם – זה היה מתועד. וכך הם יכלו, אמנם במידה שהלכה ופחתה עם הזמן, לנסות ולהתארגן, ואיכשהו לחיות עם הגזרות. את הפלסטינים, בכוח המצאה שבו אפילו פרנץ קפקא היה מתגאה, אנו מצליחים לשמור בערפל מוחלט לגבי מה הם יכולים או לא יכולים לעשות, מה שממש לא מאפשר להם לתכנן שום דבר בחיים שלהם, ומכניס אותם למצב של שיתוק נוכח אי וודאות מתמדת.

ראו למשל את השלט הזה, שהיה תלוי על מחסום חקלאי עד שהורד והונח בצד. אין עליו הרבה אינפורמציה. ולא במקרה. במחסום החקלאי הזה, האמור לאפשר לחקלאים לעבד את אדמותיהם שמהן הופרדו על ידי גדר ההפרדה, שהתוואי שלה באזור הזה של אלפי מנשה הוא "בטחוני לחלוטין" עאלק. החקלאים אמורים לתכנן את יום העבודה שלהם על פי שעות הפתיחה של המחסום הזה, הפתוח שלוש פעמים ביום, לשעה אחת ברוטו כל פעם. למה ברוטו? כי שעת הפתיחה של המחסום היא בפועל מתי שהחיילים יגיעו ומתי שיתחשק להם לפתוח את השער, אחרי שיעשנו איזה סיגריה וישתו איזה קפה קטן, לא משנה כמה מחכים שם בחוץ. במחסום בו דגמנו, שעת הפתיחה הייתה באיחור של יותר מרבע שעה. שעת הסגירה לעומת זאת, היא תמיד על השנייה, בשעה היעודה.

ושעות הפתיחה עצמן? בבוקר זה מ 6:30 עד 7:30. לא ממש מוצלח לחקלאים, בייחוד בקיץ. אלה היו רוצים להתחיל יותר מוקדם. אבל באותו מחסום עוברים גם ילדי בית ספר מבתיהם בצד "הישראלי" של גדר ההפרדה לבית הספר ממנו הופרדו, הנמצא בשטח B. ולא יעלה על הדעת לפתוח לחקלאים נאמר בחמש בבוקר ולילדים בשמונה. אז עושים את זה קשה לשניהם. המקבילה: ליהודים היה מותר לעשות קניות רק כשעה ביום, בשעות הפחות נוחות של אמצע היום.

מעבר לשעות, צריך אישור לעבור במחסום, שניתן רק למחסום ספציפי, ואישור זה צריך לחדש כל 3 או 6 חדשים. והחידוש, בדיוק כמו ב"הטירה" של קפקא, אי אפשר לדעת אם יחודש ובאיזה תנאים. בדרך כלל, נוטים לתת אישורים לאנשים יותר מבוגרים, בני 40-60 דווקא אלו שבחברה הפלסטינית כבר היו אמורים להעביר את המושכות של העבודה החקלאית הקשה לילדיהם. אלא שילדיהם בני ה 20-30, נחשבים יותר מסוכנים, ואין שום מחסום בין השטחים החקלאיים שבצד זה של גדר ההפרדה, לתל אביב. וחוץ מזה, כנראה שכדי לקבל אישור באורח סדיר, צריך לשטנקר לשב"'כ. או לפחות להעמיד פנים שאתה עושה את זה. וכך, כל אחד בחברה הפלסטינית חושד באחר שהוא שטינקר של השב"כ, וזה קורע משפחות, שבהן הבנים חושדים באבות, אחים חושדים אחד בשני ושכן חושד בשכנו. אם קיבלתי איזה אישור לעשות משהו שהוא זכותך לעשות ממילא על פי דין, אתה כבר חשוד כמשתף פעולה, מה שאולי נכון במידת מה. לי, זה מזכיר את היודנראט.

עוד במחסומים: עד לפני שנים לא רבות, העיר שכם הייתה מוקפת במחסומים, מה שנקרא "עוטף שכם". נשמע כמעט כמו "מחבק שכם", מין שמיכת פוך רכה ונעימה, לא? המחסומים האלה שמיררו את חיי התושבים במשך שנים, שלקח כשעתיים לעבור אותם, ושהיה צורך ביטחוני בלתי ניתן לערעור בקיומים, נעלמו כלא היו ביום אחד, בלחץ אמריקאי, ושום דבר "בטחוני" לא קרה. כלום. אז ביקרנו במחסום חווארה, שבו עברו כל יום ב 10000 איש, בתנאים איומים. הייתה שם סככה ל 300 איש, לא היו שרותים, לא היה ברז מים,, ויכולת לעמוד שעתיים בתור רק כדי להתבשר שהיום למשל, בניגוד לאתמול שאז עברת בלי בעיות, היום – מעבירים רק אנשים מגיל 35 ומעלה, אבל אתה בן 33, באסה. לא הייתה שום הודעה פורמלית של הצבא. אם פלסטינים אחרים לא מסרו לך את המסר, בעיה שלך. צה"ל פועל על פי שתי הנחות:

1 – כל הפלסטינים מדברים עברית (הם היו פעם פועלים בישראל לא?) ואם הם לא מבינים, הם סתם מעמידים פנים. גם את ילדה בת 8, בעיה שלך אם את לא מבינה את שפתנו.

2 – כל הפלסטינים הם רשת חברתית אחת גדולה, ומדברים זה עם זה כל הזמן, ולכן לא צריך לטרוח עם שילוט, או הודעות כתובות כלשהן. וגם – אם יהיה משהו כתוב, אז אולי יהיו חייבים לדבוק בכתוב במקום לעשות מה שבא לחיילים לעשות בכל רגע נתון.

גזלת רכוש היהודים באירופה הוא מקבילה ברורה ומיידית לגזלת קרקעות הפלסטינים. ביקרנו למשל בכפר קדום, וראינו מסביבו את התנחלות קדומים וסניפיה השונים, שיותר ממחצית מהקרקעות בה הן קרקעות פרטיות, רשומות בטאבו, של תושבי כפר קדום. ראינו את החממות של קדומים, על כמה עשרות דונמים של קרקע חקלאית , שהופקעו מהתושבים לצורך בטחוני שאי אפשר לוותר עליו, אלא לטובת חממות של יהודים.

כפר קדום, למעשה פרוור של שכם, בפועל נותק משכם כי תושבי קדומים לא רצו שמכוניות של תושבי קדום ייסעו מתחת לבתיהם (בתמונה מטה). וכך תושבי קדום היום נשרכים 45 דקות בדרכים עקלקלות אל שכם, במקום לנסוע את 12 הקילומטרים האלה בעשר דקות. הם לא אוהבים את זה, ומפגינים שם מדי יום שישי, תחת מטר של 300-500 רימוני גז מדמיע, וסילוני מים מצחינים – מכספי המסים שלכם…

באירופה, היו מקרים לא מעטים, שיהודים העבירו את רכושם באורח פיקטיבי לנוצרים, (מה שנקרא "אריזציה") ולפעמים, אלו ששרדו, אף קיבלו את רכושם בחזרה. לא תמיד. משפחת טוגנהט, שעל ביתה סיפרתי כאן, מעולם לא קיבלה חזרה את רכושה. לרגע חשבתי במהלך הסיור שאולי יהודים שוחרי טוב היו מוכנים לקבל בעלות על הנייר על שטחים חקלאיים של פלסטינים כדי למנוע את גזלתם, אבל אני חושד שחוסר האמון בין שני העמים כה חזק, ומושג ה"צומוד", הבעלות על הקרקע, כה מושרש אצל הפלסטינים, שזה לא פתרון ישים. אולי עמותה בינלאומית, נאמר, נורווגית, הייתה יכולה "לרכוש" קרקעות של פלסטינים כדי למנוע את הפיכתם ל"קרקעות מדינה" (ראו רשומה על "שלטון החוק").

גם החכרה לצורך עיבוד חקלאי כלשהו, (כל מה שצריך, זה למקם כמה חביות חלודות בשטח – ראו רשומה על חקלאות החביות) לערבים ישראלים היכולים כן לגשת אל הקרקעות שממערב לגדר ההפרדה, הייתה אולי יכולה למנוע את  גזלתן על ידינו, תוך הסתמכות על חוק עותמני עתיק המעביר לסולטאן אדמות שלא עובדו 3 שנים, מסיבה כלשהי. אבל אני סומך על הפלסטינים שיש להם תושייה בעניינים האלה – אחרת איך אפשר לשרוד 46 שנים של "כיבוש נאור" כמו זה שלנו?

איפה עוד פספסתי השוואה לרדיפת היהודים? כאפות לילדי בית ספר בדרכם אל בית הספר (אבא שלי)?  גם זה יש. אפשר לקרוא עוד על זה, בהיררכיה של אלימות.

ולכל הטוענים שאסור להשוות, אז הנה, פה אסור להשוות: