הזקנה היא מרחב לימינלי. היא איזור הספר בין הזמנים בהן אתה יכול לכאורה לעשות "הכל" לבין הזמן בו אתה כבר לא מסוגל כלום, ומת. התווך בין היבשה לים במטאפורה שאני רוצה להציע.
בלידתנו אנחנו בוקעים מהים – חלקו הממלא את רחם אימנו במי השפיר, ומשם אנו מושלכים אל היבשה. אבל תמיד נשארים קרובים לים. והים מנסה שוב ושוב להחזיר אותנו אליו. הגלים שוב ושוב שוטפים את היבשה. אם למשל בהדלקת התוספתן. וכנגד זה היבשה חוסמת את הגל בניתוח הסרת אותו תוספתן. עוד גל עשרות שנים אחרי השאיר על כלייתי השמאלית "תהליך תופס מקום", גידול סרטני בלשון מכובסת, אך לא היה קשה ל"יבשה" לסכור את הפרצה שפתח הגל הזה בניתוח לפרוסקופי. ועוד ועוד גלים, חלקם קטנים כמו למשל אובדן של שן והחלפתה בשתל. אלא שעם השנים היבשה נוטה להכשל בחסימת חלק מהגלים – עוד ועוד אדמה נסחפת לים, עד שהאדם כולו נסחף בגלים ונעלם חזרה אל הים. כלעומת שבא.
ואני דווקא אוהב את המים ואת הים – לא זה המטאפורי. אני שוחה כמעט כל יום, ואוהב לצלול, לשוט ולשבת על שפת הים ולבהות בגלים. פעם, לפני שהבנתי מה אני בעצם עושה, גם נהגתי לנסות ולהרוג בעלי חיים שבים ("לדוג"). גם נולדתי על שפת הים, בבנין הישן של בית החולים רמב"ם, מטרים מהחוף השקט של חיפה, בו ביליתי את ילדותי. למדתי בתיכון על שפת הים (במחנה דוד) וברוב השיעורים העדפתי לעבור במעבר התת קרקעי שתחת כביש החוף אל בריכות הגאות בחוף, מרחב לימינלי שאז עוד שקק חיים (היום כבר לא).
מבחינת היבשה, הייתי תמיד חשוד בנאמנות כפולה. ולכן אולי קרה אותו מקרה שבו השארתי חותם במרחב הלימינלי הזה של ים-יבשה. יצאתי עם חבר לדוג בצלצל בים בקטע שבין בת גלים למכון לחקר ימים ואגמים (שלא היה עדיין קיים אז), ליד שכונה קטנה של בתי אבן שכולה במרחב הלימינלי שבין פסי הרכבת ושפת הים. היינו המון זמן במים, צפים על אבוב מנופח ומנסים ללא הצלחה לדוג משהו, והיבשה החלה להרגיש נבגדת, וכדי להבהיר לנו מי פה הבוס, דאגה שכמה משאיות ישפכו פסולת בניין על הסלעים שלאורך הים, כביכול באמתלה להרחיב שם את רצועת החוף שהגלים סחפו, אך בעצם בכדי לקבור את בגדינו וחפצינו שהסתרנו בין הסלעים שם. וכך צעדנו מבויישים ונבוכים חזרה לביתי בקריית אליעזר, בבגד ים, צמיג מנופח ורובה צלצל. בלי דגים.
צסתבר שלא רק הים יודע לעשות גלים, גם היבשה פולשת לעתים אל תחום המוות של הים, ולראיה – תוחלת החיים עולה בהתמדה. לפחות בכל הנוגע לחיי אדם, במדינות המפותחות. בעלי החיים שאינם בני אדם, יותר ויותר בשלטון הים, וחייהם מתקצרים והולכים ככל שמהנדסים אותם גנטית לבגרות (ושחיטה) מוקדמת.
ובחזרה לזקנה: עשיתי MRI הבוקר, בניסיון להבין מה גורם לכאבי הברך הימנית שלי, בתקווה שהיבשה תוכל לחזור ולחסום את הגל הזה של הים, שמאיים להדוף אותי יותר אל צד הים של המרחב הלימינלי של הזקנה. ואני רק מקווה שאפשר לעשות זאת בלי מעורבות כירורגית.
כל זה, הקשר בין הזקנה ללימינליות, צץ בעקבות פגישת ניסיון עם מנחה סדנת כתיבה "על לימינליות", שבה כנראה לא אשתתף, פשוט כי אחרי 15 שנות כתיבה בבלוג הזה כבר הבנתי שפרוזה לא הולכת לבקוע מקולמוסי. אין לי את זה. אבל התבקשנו בפגישה ההיא להציע דוגמאות ללימינליות, והזיקנה היא מה שהצעתי. מעניין למה.
לגלות עוד מהאתר דרכי עצים
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
דרכי עצים 
כמה יפה.
הניסוח שלי ללימינליות של הזיקנה:
החיים הם מסע בין שתי אמהות – מהאמא האנושית לאמא אדמה.
אבל עוד לפני שהאדם חוזר לאדמה, היא כבר מתחילה לשלוח נימים לתוכו…
אהבתיLiked by 1 person
גם יפה¡
אהבתיאהבתי