לא זוכר אם זה היה כלא אנצאר 2 (ברצועת עזה) או אנצאר 3 (בקציעות) שאליו גוייסתי לשרות מילואים, כנראה בתחילת שנות התשעים. סביר להניח שהיה זה בקציעות, כי ההתנגדות שלי להתגייס בפעם ההיא לא הייתה עקב התנגדותי העקרונית לשרת בשטחים הכבושים אלא בגלל שלא הייתי מוכן להיות כלאי של אלפי עצורים מנהליים וסתם עצורים ללא משפט. וזה גם מה שאמרתי למג"ד שלי. לא זוכר אם הייתי מוכן להכנס לכלא אז, אבל הסכמתי לפשרה שהוצעה לי – לעבוד כל 31 ימי תקופת המילואים במטבח, לבשל לסוהרים. האסירים קיבלו אספקה ובישלו לעצמם, התרשמתי שכלל לא רע. וגם לי היה כלל לא רע. הטבחים (בסדיר) שם, למדו כולם מלונאות ובישול בבית הספר למלונאות תדמור, ובחודש ההוא למדתי מהם לא מעט.
נזכרתי באפיזודה ההיא כשקראתי השבוע את הפרק על "המרחב האפור" ב"השוקעים והניצולים", ספרו של פרימו לוי. בו הוא מנסה להבין את אותה שכבת ביניים של קורבנות במחנות הריכוז שתפעלה את רוב פונקציות המחנה, כולל הכנסת הקורבנות האחרים לתאי הגזים, שכבה של קורבנות שתמורת חצי קערת מרק נוספת הייתה מוכנה לשתף פעולה עם המקרבנים, בתקווה לשרוד. רובם לא שרדו. הדמיון בין קאפו במחנה וטבח באנצאר לא ממש שלם לגבי שירות המילואים שלי, בעיקר כי לא באתי משכבת הקורבנות – לא הייתי פלסטיני. אבל כן הייתי פונקציה בתפקוד המחנה, והתמורה שקיבלתי כללה יותר מקערת מרק נוספת (אכלתי שם טוב), כללה את אי העמדתי למשפט שבו אולי הייתי נשפט לכמה ימי מחבוש. ואפילו זה לא בטוח. אז כן, אפשר לראות את העניין כרלוונטי לסוגיית המרחב האפור.
אני לא בטוח שהנושא רלוונטי ביחס לאותה הפעם היחידה בה שירתתי בשטחים, כשנשלחתי להקים ערוץ קשר זמני מהיאחזות הנח"ל נגוהות הממוקמת בחבל לכיש, אך גם בדרום הגדה. ממש קרוב לקו הירוק, אבל מעבר לו. כשיצאנו לדרך לא טרחתי יותר מדי לוודא שאנחנו לא נוסעים לשטחים, וכשהייתי כבר שם, נשארתי – היה מאד מסוכן לצאת משם, ולראיה – ביום בו יצאנו, נורה ונהרג בדרכו חזרה הנהג שהסיע אותנו לתחנת האוטובוס. לא "קילגסתי" שם ולא התעמרתי באוכלוסיה המקומית, אבל כן הייתי חלק, לשבועיים, ממנגנון הכיבוש, זה שמחזיק בשטח תחום וסגור אנשים ללא זכויות. סוג של מחנה ריכוז, לא? האם זה במרחב האפור? או אולי סתם בתחום האפור?
לגלות עוד מהאתר דרכי עצים
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
דרכי עצים 
העלית את אחת מהשאלות הכי מוסריות והכי הכי קשות, שאדם רגיל לגמרי, כמוני, כמוך, מחוייב לשאול את עצמו, ואז אולי להפסיק לשפוט דומים לו במרירות מוגזמת ובשנאה יוקדת.
לא מסה אחת קראתי ולא במאמר אחד עיינתי לעומק על "השתיקה" של רוב בני האדם אל מול הזוועות [תהיינה קטנות או נוראות] שמאפשרת לשלטון המרכזי להמשיך בפעולותיו הנלוזות והאיומות.
לכן, ורק בגלל זה, ההפגנות תמשכנה. ההפגנות, המחאות בישראל הן תוצאה של הפקת לקחים מאותו חשבון נפש קטן שערכת כאן.
הכנות שלך מרשימה וראויה לכבוד רב.
אהבתיאהבתי