משהו פתולוגי

אחד המעמדים המביכים ביותר בחיי היה כשעמדתי והרציתי בכנס של צלמים רפואיים, שהיה אם אני זוכר נכון בבית החולים שיבא. ההבעה המזלזלת על פניהם של הנוכחים, התובנה שנחתה עלי שאני מנסה ללמד משהו שעבורם הוא כל כך בסיסי ומובן מאליו. ולא עזר שאחת הנוכחות הייתה חברה של אמי עוד מצ'כיה וזה שהזמין אותי להרצות, הצלם הרפואי של אסף הרופא שאתו עבדתי בחודשים שקדמו לכנס, רוצה היה גם הוא לקבור את עצמו מחמת הבושה.

הדחקתי את האירוע הזה די טוב, עד שאתמול, במסגרת עבודה על קורות חיי שאני מנסה לצרף אלו לאלו בעמוד "אודותי" של הבלוג, נזכרתי בזה. מוזר, כי כל אותם ביקורים בפתולוגיה שרואים כמעט בכל פרק של סדרת משטרה היו אמורים להעלות את זה גם כן. אין ספק שאני אמן ההדחקה.

מה לי ולצילום רפואי? צילום היה תחביב שלי משכבר, ובית החולים אסף הרופא נמצא צמוד למחנה צריפין, שם שירתתי כמה חודשים במהלך שנת שירות הקבע שלי בחיל הקשר. די בטוח שזה היה בשלב מתקדם בשירותי הצבאי כי מה שעשיתי שם היה לתקן את ציוד הקשר (מה שנקרא בז'רגון הצה"לי "דרג ד") של מערכת הטרופו. הייתי חייב להיות אז כבר טכנאי "שלב 22" (שלב 11 הופך 22 בצבא הקבע).

אלא שהציוד דנן לא נטה להתקלקל הרבה והיה לי הרבה זמן פנוי. ולאף אחד לא היה איכפת מתי בדיוק אני מתקן את מה שלא מתקלקל. אז התחלתי לקפוץ מעל הגדר אל בית החולים ולהסתפח שם לצלם הרפואי, שאם אני זוכר נכון, קראו לו תומס.

היה מעניין, יותר מצד מושאי הצילום מאשר הצד הטכני. צילמנו גופות וחלקי גופות בפתולוגיה, צילמנו במהלך ניתוחים, בעיקר שיקופיות לצורכי הוראה בבית ספר לרפואה, צילמנו את ביקור הנשיא קציר בבית החולים. את הגופות לא היה קשה לי לצלם. אבל היה קשה לי לראות ולצלם תינוקות שנולדו מעוותים מאד, עדיין בקושי חיים, ולדעת שיספרו להורים שהם נולדו מתים. זו לא הייתה המתת חסד, פשוט לא ניסו שישארו בחיים. אולי זה מה שהרפובליקנים מתנגדי ההפלות מאשימים את הדמוקרטים בו, בכוונה לבצע "הפלות אחרי הלידה" (post natal abortion)? טוב, ברור שלא. כי אצל הימין האמריקאי חשובים חיי העוברים יותר מחיי הילדים החיים, ולכן הם נגד הפלות ונגד טיפולים רפואיים לילדים שעניים יכולים להרשות לעצמם.

עניין הצילום הרפואי, בעצם צילום טכני, היה זה שסיפק לי את האמתלה לצאת לחו"ל אחרי הצבא, בפעם הראשונה בחיי, אחרי שגמרתי להשלים את כל המסלולים האפשריים בארץ וגיליתי נאמנות מעל ומעבר ל"ידיעת הארץ". לגרמניה, לכנס הצילום הגדול בעולם, הפוטוקינה, ולקורס צילום סטודיו בחברת אגפא (ז"ל?) במינכן, חינם, כולל לינה ואוכל, בכובעי (המזוייף) כצלם רפואי. וגם טיילתי פה ושם.

את החובבנות מתחום הצילום הרפואי לקחתי בהמשך לתחום צילום החתונות, שם היו גם פוטו אלכסנדר וגם פוטו חנין החיפאיים מוכנים להעסיק אותי כצלם חתונות במהלך לימודי בטכניון. הציוד שלי היה ממש לא מספק, הפלאש שהיה לי היה חלש מדי והייתי צריך להחליף סוללות שלוש פעמים במהלך הערב, אבל הסטנדרטים היו כנראה נמוכים מספיק, וכדי לצלם חתן כלה לאור השקיעה בים, לפני המפל בחזית מלון דן ובדקלים בגן הבהאיים לא חייבים תאורה. ואולי לא הייתי עד כדי כך גרוע. אפילו קיבלתי טיפים.

---

לגלות עוד מהאתר דרכי עצים

יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.