בפרק הראשון של יוליסס (ספרו של ג'ויס, לא זה של הומרוס), אחת הדמויות מבקשת מסטיבן דדלוס, אחד משני גיבורי הספר, את סמרטוט־האף שלו (ג'ויס ששנא מקפים, המציא לזה הֶלְחֵם – noserag, שצריך היה לתרגם כ"סמרטוטאף".) ומחפש על ממחטת הבד המרובבת בנזלת פיסה ללא שאריות כדי לנגב עליה את הקצף מהתער בו הוא אך גמר להתגלח. דוחה, לא?
בעבורי זה היה טריגר של ממש. כילד, מחטתי את אפי בדיוק בממחטה כזו. אפי שפע בשנים ההן נזלת סמיכה על הספקטרום בין צהוב לירוק (ג'ויס קרא לזה snotgreen, ירוקנזלת). אני זוכר בחלחלה את הוצאת הממחטה הדביקה מהכיס, על קפליה שבם הסתתרו קינוחי אף קודמים בדרגות שונות של צמיגות, והחיפוש אחרי מקום נקי יחסית לדחוף לתוכו את אפי. לא רק שהיו אז (לפחות לי) רק ממחטות בד, כנראה שגם לא היו לי מספיק מהן. אני מעריך שממחטה אחת הייתה שוות ערך לחבילה שלמה של ממחטות נייר של היום.
אין לי גם ספק שלתחוב את אפי שוב ושוב לתוך אותה ממחטה מגואלת רק האט ואולי מנע את הבראתי, לא יכולתי שלא לחשוב על עזה בהקשר זה – בכל מבצע ומבצע ישראל משאירה אחריה בתוך פיסת הבד הזו הריסות, שנאה, יצר נקם. בכל פעם ישראל מחפשת פיסת ממחטה נקיה לדחוף לתוכה את אפה ולשם כך מאלתרים הוספת עוד כמה "מטרות" לבנק המטרות המדולדל, משדרגים עוד איזה חמאסניק אלמוני ובר החלפה למישהו שאפשר ושווה להתגאות בחיסולו.
כאן בערך נגמרת לי האנלוגיה. אולי אפשר להמשיך ולאמר שצריך לפתוח דף חדש בעזה, על ידי הכחדת החמאס. להשליך לפח את ממחטות הבד המגואלות בנזלת, ואחרי כן לעבור לממחטות נייר – אבל את עזה אי אפשר להשליך לפח המיחזור, למרות הפנטזיות של חלק משרי ממשלת האסון הנוכחית.
אבל מה שכן אפשר לעשות, זה לפתור את הסיבה שבעטיה יש נזלת. במקרה הפרטי שלי, זה קשור להחלטתי, בגיל 20, להפסיק לאכול בשר. הסיבה הייתה אתית, אבל בדיעבד גיליתי שעם הבשר נעלמה גם הנזלת, כמעט לגמרי. לבטח הנזלת הצמיגה והססגונית של ילדותי ונעורי. במקרה של עזה, הסדר מדיני יכול לעזור, למרות שקשה לדמיין כזה כרגע, כאשר הן החמאס והן בני בריתו בממשלת ישראל מאוחדים במאמציהם לסכל כל אפשרות להסדר עתידי שכזה.
מבחינה סביבתית אין ספק שעדיפות ממחטות בד, כמו גם חיתולי בד, אבל זהו תחום בו אני מוכן להקריב חורשה שלמה, רק כדי לא לחזור לממחטות הבד האלה. ואת ממחטות הנייר המשומשות אני גם שם בקומפוסט ושם הם אכן מתפרקות ונעלמות.
תוך שאני חוזר וצולל אל זכרון הממחטות המגואלות בנזלת, אני לא יכול שלא לתהות למה לעזאזל לא השתמשתי אז בנייר טואלט? יתכן שבגלל שנייר הטואלט לפני שישים שנה לא היה רך ונעים, משובץ לבבות וורודים כמו זה של היום? אחת מנכדותי גם היא מרבה להצטנן, וכמויות גדולות של ממחטות הנייר עוברות בסך על אפה החמוד, ובכל פעם אני מברך את מזלה שהיא נולדה אחרי עידן ממחטות הבד. גם זו קידמה!
לגלות עוד מהאתר דרכי עצים
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
דרכי עצים 
משעשע
אהבתיאהבתי