"הטיול הגדול" אחרי צבא

ארבע שנים חלפו מאותה נסיעה ראשונה שלי, בגיל 24, לחו"ל, לחודש וקצת. במהלכם סיימתי תואר ראשון בטכניון, עבדתי כסטודנט בחברת אינטל וכמהנדס בחברת אלסינט ז"ל, זו שבנתה מכשירי CT. הספקתי גם להכיר את זוגתי שתחייה בשיעור אלגברה אחד, ואפילו להתחתן אתה, בחתונה מצומצמת לקרובי משפחה בלבד, שהתבקשו להביא מתנות במטבע זר בלבד (היה אז קיצוב מט"ח), לטובת הטיול הגדול באירופה שתכננו לעשות עם תום הלימודים של שנינו.

התכנון היה טיול גדול באירופה. לא עשינו תכנון מדוקדק, הזמנים היו אחרים ושלא כמו היום שאנשים כבר יודעים מראש איפה הם ישנו בכל לילה, אולי אפילו באיזה חדר, המידע אז לא היה זמין וגם לא היה בו צורך. כשיש לך זמן בשפע, זה פחות משנה.

אלא שכבר סיימנו את הלימודים, וגם גמרנו להתחתן, והגיע הסתיו והיה ברור שאוקטובר-נובמבר הוא לא זמן אידאלי להתחיל טיול באירופה, לבטח לא טיול קמפינג כמו זה שתכננו. באותו זמן גרנו בהדר הכרמל בחיפה, ברחוב ארלוזורוב, ומדירתנו ירדנו ברגל לבית הקרנות, שם בקומה השניה היה משרד נסיעות של איסתא. נכנסנו למשרד ושאלנו אם יש להם "טיסות זולות למקומות חמים".

דווקא היה להם! לבומביי בהודו. ב 130$! שווה לזכור ש 1982 הייתה הרבה לפני עידן הטיסות הזולות והמחיר הזה היה פשוט בלתי יאומן. מסתבר שהייתה פה סוג של קומבינה – גילינו בהמשך שזה כרטיס המיועד לימאים החוזרים מחופשה לאוניה שלהם שעברה בינתיים לנמל אחר.

הסתכלנו אחד על השני, ופחות או יותר החלטנו בו במקום. לא היה לנו שמץ מושג על הודו ומה יש שם, אבל נשמע מלהיב, ושונה, ולבטח יהיה שם חם . קנינו כרטיסים לכוון אחד לבומביי לפני שביררנו דבר וחצי דבר על הודו. מאה ושמונים מעלות מההתנהלות הכה זהירה שלי בנסיעה הקודמת, והיחידה שלי, עד אז.

עד הנסיעה עצמה, בדצמבר, הספקנו להפגש בקיבוץ לוחמי הגטאות עם מישהו שהיה בהודו (ממש לא היו הרבה כאלה באותם שנים), לקרוא את ספרו של עמנואל קרליבך על הודו, ולקנות את המהדורה הראשונה של מדריך לונלי פלאנט להודו, באנגלית, שאך יצאה ושהגיע לארץ ימים ספורים לפני שטסנו, ותכננו לקרוא אותו בטיסה ועל פיו להחליט לאן מועדות פנינו.

בינתיים גם הבנו שההודים לא ממש רוצים שנכנס להודו, ושהדרך היחידה להכנס להודו עוברת בקטמנדו בירת נפאל שם יושב קונסול המנפיק (תמורת סכום צנוע, אני מניח) ויזה של חודש להודו לישראלים. אז הוספנו טיסות המשך מבומביי דרך דלהי לקטמנדו והוספנו מניה וביה ל"תכנית" הלא קיימת עוד חודש בהרי ההימליאה אשר בנפאל.

עד הנסיעה הצלחנו גם למצוא תרמיל טיולים של steve's packs, תוצרת ישראל, ואחד הבודדים שהיה זמין אז ללא שלד חיצוני. תרמיל 60 ליטר, פרימיטיבי במושגי היום, שאת מחציתו מילאנו בנייר טואלט (הסבירו לנו שאיו להשיג…), את החצי הנותר מילאנו בעשרות סרטי שקופיות, ומעט מאד בגדים. 13 קילו שקל התרמיל האחד הזה, לשני אנשים, לטיול של כמה וכמה חודשים. בגדים לחלק הטיול השני, באירופה, שלחנו במזוודה עם חברים, להולנד. והיה לנו גם תיק צד קטן מחומר סינתטי כלשהו, שכמו נעלי הפלדיום שאתם יצאתי לדרך ברוב טפשותי – התפרק תוך כמה שבועות. היינו צעירים ויפים, אבל מן הסתם לא נראינו מטיילים משופשפים.

אז טסנו לאתונה, נסענו לכיכר סינטגמה ומצאנו שם את המשרד לשרותי ימאים בו קיבלנו את "כרטיסי הימאים" לבומביי. עד הטיסה בערב לקהיר הספקנו לטייל בפלאקה ואולי גם לעלות לאקרופוליס (אני לא באמת זוכר). בקהיר המתנו שעות לטיסת ההמשך שאיש לא ידע לומר מתי תצא. בין לבין, יצאתי מדי שעה אל מסלול ההמראה לבדוק באם התרמיל שלנו עדיין שוכב שם זרוק על המסלול, בתוך ערימת החפצים המיועדים להיעמס על מטוס חברת התעופה המצרית, להודו.

היה מעייף, אבל סוף סוף המראנו, נחתנו בבומביי ושם גילינו שיש בבומביי שני שדות תעופה, שטיסת ההמשך לדלהי יוצאת מזה של טיסות פנים, בקצה השני של העיר, שצריך להכנס להודו בשביל להגיע אליו ושנדרשת ויזה בכדי להכנס להודו. קטע.

זו הפעם הראשונה בה למדנו איך מתנהלים דברים בהודו. קשה, ואז עוד יותר קשה, אבל בסוף זה לפעמים מסתדר.

המשך כאן

---

לגלות עוד מהאתר דרכי עצים

יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.