לפני כחדשיים החליטו המים, (כפי שכבר סיפרתי כאן, נדמה כאילו המים, כקולקטיב, החליטו להתנכל לי) שהגיע הזמן לסגור לי את הברז, להראות לי מאיפה (לא) משתין הדג. ליתר דיוק, לסגור את ברז היציאה משלפוחית השתן שלי אל העולם החיצון, מה שנקרא "אצירת שתן".
העיתוי והמיקום לא היו מקריים. המים חיכו להזדמנות אופטימלית לנזק, ולכו זה קרה בלילה, במושב פארן אשר בערבה, מקום שיחודו בכך שמכל הישובים בישראל הוא ממוקם במרחק המירבי מחדר המיון כלשהו – כאן מדובר בבית חולים יוספטל, באילת.
כבעלים הלא גאה של בלוטת ערמונית מאד מוגדלת (הגדלה שפירה, לפחות זה….), החוויה הזו, לא הייתה לי חדשה לחלוטין. היו כבר לילות בעבר (זה תמיד משום מה קורה בלילה) שהייתי צריך לשדל במשך דקות מרובות, לפעמים שעה שעתיים, את הצנרת לשחרר ולאפשר לי להתרוקן, ולו חלקית. אבל הפעם, אחרי כמעט ארבע שעות של נסיונות סרק נשברתי וביקשתי מזוגתי שתיקח אותי לחדר מיון. לא לפני שהתקשרנו לברר שיתנו לנו להכנס ל"אי הירוק" החופשי לכאורה מקורונה אילת, בלי בדיקת קורונה שלילית.
זו הייתה אחת הנסיעות הקשות בחיי. כשהגעתי לחדר המיון ו"נוקזתי", התברר שאצרתי כליטר של שתן, כאשר נפח השלפוחית הממוצע הוא רק חצי מזה. הכאב שממנו סבלתי (מאד) נבע ממתיחת השלפוחית לנפח כפול. בהמשך, אם לא מנקזים את העסק, נפגעות הכליות. אם יש לכם חלילה וחס אצירת שתן, דירשו בדיקת קריאטינין כדי לוודא שהכליות לא ניזוקו. כמו כן, לוקח לשלפוחית השתן כמה ימים, לפעמים שבוע, להתכווץ לגודלה המקורי. ההשלכות הן שעליך להסתובב עם צנתר (קטטר) ושקית המחוברת אליו.
לא נעים, אבל קיבלתי את רוע הגזירה. אלא ששבוע אחרי כן, נכשל נסיון הגמילה שלי מהצנתר, ושוב הגעתי באישור לילה, הפעם אחרי פחות המתנה, לחדר המיון פה בחיפה. שוב פעם אותו טקס של החדרת הצנתר, וההקלה האדירה שבאה בעקבות שחרור הלחץ. מפחיד לחשוב מה עושים אם זה קורה באמצע טיסת טרנסאטלנטית, או באיזה כפר נידח, מרחק שבועיים הליכה מהכביש הקרוב.
בשלב זה הבנתי שהניתוח אותו דחיתי ככל האפשר, הגיע זמנו. זה ניתוח שבמהלכו מרוקנים את תכולת בלוטת הערמונית החובקת את מוצא שלפוחית השתן מתכולתה ומאפשרים לשתן לזרום בלי הפרעה. באנשים שסובלים מאצירת שתן בערמונית קטנה יחסית, אפשר לבצע את הפעולה הזו דרך הפין. מה שנקרא טראנס-אורתלי. בערמוניות גדולות יותר יש גם שיטות דרך הפין, בעזרת לייזר הולמיום, אבל יש רק איש אחד בארץ שעושה את זה, באופן פרטי, והרופא אתו התייעצתי חשב שלערמוניות מאד גדולות כמו שלי, שהייתה כמעט פי שש מהגודל ה"סטנדרטי", שהוא בערך 30 סמ"ק, (כמו ערמון כזה שאוכלים), זה פחות מומלץ, גם אם מניחים את השיקול הכספי בצד, ויש יותר סיכוי שיהיה צורך תוך כמה שנים לחזור על הפעולה (מה שנקרא "פרוצדורה").
אז למה לא עשיתי את הניתוח הזה שנים קודם, למרות שקמתי כבר שנים 4-5 פעמים בלילה? למה דחיתי ודחיתי את זה? ראשית, כי בימי קורונה אתה לא שש להגיע לבתי חולים, ובתי חולים גם הם מצידם דוחים ניתוחים מעין אלו (הנקראים "אלקטיביים") בימי קורונה, כאשר רופאים ואחיות מועברים ממחלקות רגילות למחלקות קורונה. גם כי חששתי מהסתבכויות אפשריות. בכל זאת, זה ניתוח בהרדמה מלאה, במהלכו פותחים את בטנך, עושים מה שעושים, ותופרים. והסתבכויות כאלה אכן היו. היו אף שעשיתי את הניתוח במימון ביטוח רפואי פרטי, בבית חולים פרטי, על ידי מנתח שבחרתי אני.
עשיתי את הניתוח באופן פרטי כי יכולתי, ואני ממילא משלם על הביטוח הרפואי.גם כי בימים רגילים, בלי קורונה, הייתי מחכה חודשים לניתוח מעין זה במערכת הרפואה הציבורית. חודשים בהם אתה צמוד לשקית שתן. לא מלהיב. אבל יש חסרונות לביצוע ניתוח בבית חולים פרטי, חסרונות שאגיע אליהם בהמשך.
הניתוח היה אמור להתבצע שלא בהרדמה מלאה, בישר לי המרדים. הוא רק ישתק את מחצית גופי התחתונה בזריקה לחוט השדרה (סוג של אפידורל אולי?). לא בא לי על זה, למרות העניין הרב שהיה לי במהלך הניתוח, העדפתי לישון במהלכו. בסופו של דבר אכן הורדמתי אחרי שכעשרים ניסיונות דקירה בגבי לא צלחו. מה זה אומר על חוט השדרה שלי אני לא יודע, אבל זה היה אות מבשר רע לבאות.
והבאות אכן באו. הקטע הבא הוא קצת קשה, ראו הוזהרתם. אולי תרצו לחתוך מפה החוצה (בהנחה שמישהו הגיע עד הלום) או לפסוח על הפסקאות הצבועות בצבע כזה. אני כותב אותו קצת בקטע תרפואיטי וקצת לטובת מי שעומד לפני ניתוח כזה – כי מה שקרה בשלושת הימים שאחרי הניתוח לא היה במניין הסיבוכים שתוארו לי לפני טרם הניתוח.
אחרי ניתוח כמו זה שעברתי, מתעוררים עם שני פריטי ציוד: הראשון הוא נקז – מין בקבוקון לחיץ המחובר לצינור קטן היוצא מדופן הבטן. הלחיצה על הבקבוק הריק מייצרת ואקום שאמור לשאוב את הנוזלים המופרשים לחלל הבטן. בדרך כלל מוציאים צינור זה אחרי יומיים או שלושה. מדובר פה על כמויות קטנות של נוזלים. אם הכל תקין, 20-30 סמ"ק ביממה.
השני הוא צנתר (קטטר) תלת ראשי – צינור המוכנס לפין ובו שלושה תת צינורות. דרך אחד מהם מנפחים בלון קטן הנמצא בקצה הפנימי ואמור לקבע קצה זה ביציאת שלפוחית השתן. דרך השני מזרימים פנימה מים ואלו אמורים לחזור החוצה דרך הצינור השלישי, יחד עם השתן. פעולה זו אמורה לשטוף את הדימומים שאחרי הניתוח, דימומים שהם מטבע הדברים בניתוח כזה.
כך, ליד מיטתך מוצב עמוד ועלי שתי שקיות ענק לשטיפה. האחת מזרימה והשניה בהיכון. אם הכל טוב, יציאת הנוזלים (המכילה גם שתן וגם דם) אמורה להתבהר אט אט ככל שהדימום נחלש. השטיפה אמורה למנוע (אני חושב) הווצרות קרישי דם שיחסמו את המערכת.
בלילה הראשון היו לי כל הזמן כאבים והתכווצויות אבל הנוזל היוצא הבהיר והלך, כך שחשבתי שזה רק עניין זמני. כך חשב גם הצוות, שנתן לי תרופה נגד התכווצויות (spasms) והסתפק בזה. לפחות היתה טלויזיה גדולה מול מיטתי ואת הלילה העברתי בעזרתה בנסיון להסיח את דעתי מהכאבים. למחרת בבוקר בא המנתח ואבחן את הבעיה: הקצה הפנימי של הצנתר התקפל בתוך חלל הערמונית ולכן הדם שהצטבר מעבר לקיפול זה לא זכה לשטיפה, נקרש, וחסם את מוצא שלפוחית השתן – מכאן ההתכווצויות. אבל לא בגלל חסימה כזו הגענו לפה? הפתרון כלל שאיבה בכח במזרק של קרישי הדם דרך הצנתר, פעולה לא נעימה כלל, שכללה פרידה מכחצי ליטר דם. אחרי כן קוּבע הצנתר מחדש, עמוק יותר וקיוויתי לטוב.
למחרת נראה שיש שיפור, אבל הנקז, שלא כצפוי, התמלא שוב ושוב בנוזלים, מה שרימז שיש בחלל הבטן נוזלים שלא מתנקזים "דרומה", אל הצנתר. הלילה היה שוב קשה, אף שהנוזל שיצא מהשטיפה דרך הצנתר היה בהיר למדי. בבוקר היום השלישי חזר המנתח ובדיקת אולטרא-סאונד שעשה גילתה שיש קריש דם גדול מעבר לצנתר. בדיעבד נראה לי שזה יכול לקרות לא מעט, כי נקודת הכניסה של מי השטיפה מהצנתר לערמונית מאד קרובה לנקודה בה הם חוזרים דרך הצינור המקביל בצנתר החוצה. "מעגל ההשפעה" של אותה שטיפה הוא די מצומצם, מצומצם מדי במקרה שלי. ושוב היה צורך לפנות כמויות מסחריות של קרישי דם החוצה, הפעם שאיבה במזרק לא הספיקה ונדרשו אמצעים יותר דרסטיים, אבל אותם באמת עדיף שלא אפרט.
הייתה עוד שאיבת קרישי דם אחת ביום הרביעי לאשפוז, הפעם בידי אחות והפעם עם קצת פחות "תוצרת". אבל בסוף כל הסגה הזו ירד ההמוגלובין שלי למחצית הערך (התקין) אתו התאשפזתי, ונדרש עירוי של שתי מנות דם להעלות את ההמוגלובין, עדיין רחוק מערכו לפני הניתוח. למעשה היום, חדשיים אחרי הניתוח, אני עדיין לא בטוח שחזרתי לרמות תקינות של כדוריות דם אדומות, למרות תוספי ברזל שאני לוקח. סיכון שיש לקחת בחשבון לפני ניתוח כזה.
עוד סיכון שיש לקחת בחשבון, ספציפית לניתוחים בבית חולים פרטי, הוא סיבוכים שאינם קשורים דווקא לפעולה שבגללה אושפזת. במקרה שלי היו שתיים כאלה. ביום השלישי לאחר הניתוח התחלתי לראות הבהקי אור בעין שמאל והיה לי ברור, מנסיון העבר בעין השניה, שמדובר ב"הפרדות זגוגית" (משהו שרבים מאד חווים בגילאי 50+ כ"זבובים" בשדה הראיה) מלווה בקרע ברשתית. מנסיון העבר ידעתי שנדרש טיפול בלייזר בכדי לקבע את אזור הקרע ברשתית בכדי שהקרע לא יהפוך להפרדות של הרשתית. אבל גם ידעתי שבניגוד לבית חולים כללי בו אפשר היה להזעיק רופא עיניים ממחלקת עיניים לבדוק את עיני ולטפל בה, בבית חולים פרטי אין את האופציה הזו – אין מחלקת עיניים. אז התעלמתי מהסימנים ולא דיווחתי עליהם לאיש. אמרתי לעצמי שקודם נסיים פרשה אחת ואחרי זה נתפנה לזה.
אלא שלמחרת כבר לא יכולתי להתעלם מהעניין, וההפרעות בשדה הראיה הפכו מטרידות מאד. דיווחתי על זה למנתח שלי, הוא התייעץ במנהל בית החולים, ולמרבה המזל היה רופא עיניים, אפילו כזה המתמחה ברשתית, שהיה לו משרד ב"מרפאות המומחים" שבמרתף בית החולים והוא נענה לבקשת מנהל בית החולים להגיע במיוחד. הוא אכן הגיע תוך שעה ואישר את מה שחשבתי. למחרת בבוקר, אחרי עוד דרמה קטנה (בפסקה הבאה) כבר הסיעו אותי באמבולנס למרפאת העיניים של בית החולים הכללי בעירנו, עם כל הצנרת, שם טופלתי בלייזר ובתשע בבוקר כבר הייתי בחזרה במחלקה.
בבית חולים כללי היה גם מוזעק רופא אף-אוזן-גרון מהמחלקה המתאימה לבדוק מה פשר ההתנפחות בגרוני שכמעט וגרמה לי להיחנק, גם זה קרה לפנות בוקר, באותו בוקר רב התרחשויות בו הוסעתי לטיפול בעיני השמאלית. אלא שבבית החולים בו אושפזתי הייתה רק רופאה כללית בתורנות והיא ממש פחדה להתמודד עם העניין. ההתנפחות הזו הייתה כנראה תגובה אלרגית למשהו, אולי תגובה מאוחרת להרדמה הכללית (שלושה ימים אחרי? תמהני). עירוי של סטרואידים שניתן לי, צמצם את הנפיחות וזו לא חזרה. אבל אירועים כאלה הם סיכון שיש לקחת בחשבון כמחליטים על ניתוח בבית חולים פרטי בו אין את מגוון המחלקות שיש בבית חולים כללי.
היום אני כבר חדשיים אחרי שהשתחררתי מבית החולים דנן. יש לי צלקת לרוחב הבטן של כ 15 ס"מ, שהגלידה יפה. דופן הבטן שמתחת לצלקת קצת מרגישה לי "רדומה", כנראה עצבים שנחתכו במהלך הניתוח, אבל זה לא מאד מפריע. גם תחושת הלחץ שמייצרת שלפוחית השתן יותר חלשה אחרי הניתוח – עדיין אפשר לדעת מתי היא מלאה, אבל השדר ממנה מגיע בעוצמה נמוכה. היו עדיין דימומים בשתן כשבוע אחרי השחרור, אבל הם עברו. גם הנוזלים שהצטברו בשק האשכים שלי והגדילו אותו מאד (לא הרגשה נעימה..) נספגו והוא חזר לגודל שהכרתי.
השלפוחית מצידה כבר לא מעירה אותי בלילה, לעומת 4-5 פעמים בעבר (לפעמים אפילו יותר), ואין לי ספק שאיכות השינה המשופרת תורמת גם לבריאותי הכללית. עוצמת זרם השתן גברה פלאים, לעוצמות שלא זכרתי שהיו לי אי פעם. ההמוגלובין עולה אט אט, ומקווה שבקרוב אחזור אל תחום הנורמה.
מסקנות? האם כדאי לדחות ניתוח כזה עד שאין ברירה? אני מניח שההסתברות לסיבוכים מהסוג שהיו לי (שלטענת המנתח מאד לא שכיחים) ודי יכולים להרתיע מללכת לניתוח, גדלה ככל שהערמונית גדולה יותר. שלי הייתה פי 6-7 מגודלה התקין. כמו כן, שנים של שינה לא רצופה היו להן השפעה מסויימת, לא חיובית, על ה well being שלי. למזלי יכולתי אמנם להשלים חוסרי שינה חלקית בעזרת שנת צהריים חטופה (חצי שעה עושה את העבודה) אבל כנראה בלילות רבים לא הגעתי לשלב בשינה החשוב לבריאות.
חשוב גם לדעת שמי שהולך לעשות ניתוח כזה, כנראה כבר לא הולך להוליד ילדים. אשכיו עדיין ימשיכו ליצר זרע, אך ריקון בלוטת הערמונית משמעותו שלא ייוצר יותר הנוזל הנושא את תאי הזרע אל יעדם. אני מניח שאפשר לשאוב זרע ולהקפיא לפני הניתוח למי שרוצה לשמור לעצמו את האופציה. הזרע, אם תהיתם, יצא עם השתן בשלב מאוחר יותר (קוראים לתופעה הזו בשם הדי דוחה "שפיכה אחורית").
בדיעבד השיקול היותר משמעותי ללכת לניתוח לפני שלב האין ברירה הוא המחשבה הזו: מה היה קורה אם אצירת השתן הייתה קורית באמצע טיסה טרנס-אטלנטית? או באמצא טרק בנפאל – שבוע הליכה מהרופא הקרוב? מחשבה מפחידה מאד, במיוחד למי שחווה פעם אצירת שתן. היום, אחרי הניתוח, אני הרבה יותר רגוע באספקט הזה. החרב המרחפת מעל ראשי הוסרה.
עוד דבר בנוגע לסרטן: לצערי מסתבר שניתוח כמו זה שעברתי לא מפחית משמעותית את הסיכון העתידי של סרטן הערמונית כי הגידולים מתפתחים בדרך כלל בקליפת הבלוטה ופחות באדנומה הממלאת אותה (ושממנה נפרדתי בניתוח זה) ולכן כשיש גידול סרטני מסירים את בלוטת הערמונית לגמרי ולא רק מרוקנים אותה. ניתוח יותר קשה. לא הייתי מאד מודאג מהאפשרות של גילוי תאים סרטניים בחומר שהוסר בניתוח כי כמה חודשים קודם לכן שילמתי כמה אלפי שקלים (שניים..) עבור בדיקה גנומית שמבצעת חברת טבע, הבודקת על סמך דגימת שתן (הניתנת לאחר הפעלת לחץ פיזי מתון על הערמונית) מה ההסתברות לגילוי תאים סרטניים בביופסיה (אם תתבצע). בבדיקה ההיא התוצאה הייתה שההסתברות לסרטן מאד נמוכה (99% שלא). ובכל זאת רווח לי כשהגיעו תוצאות הבדיקה ההיסטולוגית כעשרה ימים אחרי הניתוח והתברר שהכל טוב, והגידול אכן היה שפיר.
לגלות עוד מהאתר דרכי עצים
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
דרכי עצים 