הידיעות על טיסות החילוץ של ארקיע אל שדה התעופה טאבה שלחו אותי לבדוק מה זה השדה הזה שעל קיומו כלל לא ידעתי. ואז גיליתי שבמשך שנה שלמה מחיי ישבתי על גבעה הצופה על שדה התעופה הזה, שאז, ב 1976 נקרא שדה עציון וסיפקתי לו קשר.
שדה עציון (כנף 10) היה בסיס טיסה של חיל האוויר בבקעת הירח בקרבת אילת, מצפון-מערב לה. הבסיס שימש את חיל האוויר משנת 1972 ועד פינוי חצי האי סיני בשנת 1982. מתקניו הצבאיים של הבסיס, כגון דת"קים, נהרסו כחלק מפינויו, על ידי לוחמי חיל ההנדסה הקרבית. אך מסלוליו נותרו בשלמותם. כיום משמשים מסלולים אלה את נמל התעופה הבינלאומי טאבה במצרים. (ויקיפדיה)
על הגבעה הצופה עליו מעבר לכביש הגישה אליו, שעליה ישבתי, היו שתי צלחות אנטנה גדולות, מכוונות צפונה אל מצפה רמון, שם הייתה תחנת ממסר שהעבירה את קוי התקשורת הלאה צפונה למחנה צריפין ודרומה לשארם-אל-שייך. כל זה התבסס על טכנולוגית תקשורת שכבר לא בשימוש היום, בשם "זירוי טרופוספרי" או בקיצור "טרופו", שעבדה בהספקים מאד גבוהים והעבירה כמה מאות קוי טלפון. תקשורת לווינים למרחקים ארוכים.מייתרת את זה כיום.
שירתתי במהלך ארבע שנות שירותי הצבאי לסירוגין בכל ארבעת התחנות של העורק הזה כמו גם ב"טרופו הנייד" שהיה בתוך תיבת קשר ואיפשר להקים עורק על פי צורך. די התאבלתי כששלחו אותי לתחנה הספציפית הזו. ידעתי שלכל תחנה יש את היתרונות והחסרונות שלה אבל שדה עציון נראה לי גם רחוק מהבית וגם מקום לא מעניין. אבל די מהר גיליתי שיש יתרונות גם לתחנת עציון. שהוא רחוק מהבית אך קרוב למקומות שווים אחרים.
פורמלית, ליציאה הביתה היינו אמורים מוקפצים ברכב שלנו לאילת – עניין של כחצי שעה ומשם להשתרך באוטובוסים הביתה לחיפה – עניין של כשש שעות. לא מלבב ולא ממש משאיר הרבה מחופשת חמישי עד ראשון, קל וחומר כשצריך לחפוף בין היוצא והחוזר תאורטית בתחנה או לפחות באילת. בניגוד לכך, מתחנת שארם יצאתי בטיסה, לפעמים אפילו במטוס דקוטה עד לחיפה. ממצפה רמון הנסיעה הייתה קצרה בהרבה. אבל הסתבר לי שבלא מעט מהיציאות (כל שבוע רביעי) הצלחנו לצאת בהסעות המוטסות של חיל האויר במטוסי איילנדר בני ששה מושבים עד לשדה דוב. נוח מאד.
והייתה הפעם ההיא שפיספסתי את הטיסה ועמדתי על המסלול אובד עצות, שם ראה סגן מפקד הבסיס אותי, חייל מ"הירוקים", עומד שם והציע לו טרמפ צפונה במטוסו, מטוס אימון דו מושבי בשם פוגה מגיסטר. וכל הדרך צפונה הוא ניסה לגרום לי להקיא. טס הפוך, טס קרוב לדפנות אחד הקניונים, טס על הצד, וכבר חשב מן הסתם איך יספר על זה לחברה ויחד יתבדחו על חשבון "הירוקים". לא הצליח לו. אהבתי כל רגע.
לא תמיד עליתי צפונה – לפעמים במקום לנסוע לחופשה צפונה, נסעתי דרומה וביליתי סוף שבוע או שבוע בנואייבה. וגיליתי גם את ארץ הקניונים שבאזור שם ויצאתי ללא מעט טיולים נפלאים בקניון האדום, וקניון הכתובות, ועוד ועוד. ובין לבין, ביליתי את היום על שפת הבריכה במגורי הטייסים בבסיס אליה היה לנו גישה למרות שכ"ירוקים" היינו אזרחים סוג ג בבסיסי חיל האוויר.
העניין עם הטרופו הוא שזה בעצם ציוד אזרחי העובד ללא מגע יד אדם, רק בצה"ל חשבו שצוות של ארבעה טכנאים, נהג וטכנאי גנרטורים דרושים להפעלתו. ולכן החלטנו שלא יגרע מאום מתפקוד העורק כשהשארנו מאחור טכנאי יחיד ובלב שקט יצאנו לטיולים ארוכים באיזור הקרוב ובסיני. ולכן גם יכולתי בין טיול לטבילה בבריכה גם לרדת לאילת ולעבוד שם בפיתוח תמונות, בדיסקוטק, ועוד מיני מלאכות שאני כבר לא זוכר מהן – בכל זאת עברו חמישים שנה מאז. הייתי רק צריך להתמקח על זמני ההיעדרות עם עוד טכנאי שחילטר כטרקטוריסט בעבודות עפר והרוויח ממש יפה. שאר הצוות, ברוב הימים, הסתפק בשינה מרובה ואכילה.
מבחינה חברתית (בנות) התחנה הזו הייתה מאד מבודדת. אך לפחות האוכל היה לא רע – משכנו אספקה משופרת מחדר האוכל של צוותי האוויר – כולל לחמניות ושוקו! שם נחשפתי לראשונה לשיטת הקאסטות הנהוגה בחיל האוויר, וגם לנהנתנות הדי מופקרת שלפחות אז הייתה נהוגה, כמו למשל להטיס בטיסה מיוחדת שתיה קלה למסיבה בבסיס, דברים מסוג זה.
מתחנת עציון עברתי לתחנת שארם, "מרחב שלמה", ששדה התעופה שם (בו שירתה במקביל אחותי) גם הוא מחזיר בימים אלה מחו"ל ישראלים שמתים כבר לרוץ לאיזה מקלט. שם היו יתרונות וחסרונות מסוג אחר, חומר לרשומה אחרת.
לגלות עוד מהאתר דרכי עצים
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
דרכי עצים 