נעלבתי


אני מנסה לברר עם עצמי למה יצאתי כל כך כועס מההרצאה הראשונה של העונה התשיעית של הסמינר לפילוסופיה קונטיננטלית.

הרי הסמינר כולו הוא מפעל מופלא ומוצלח שאליו אני נוסע לתל אביב במיוחד אחת לשבועיים זו השנה השביעית או השמינית. למדתי בו המון, והוא פתח לי צוהר לעולם שבו אני משקיע בימים אלה את רוב זמני. משנה לשנה הסמינר אפילו הולך ומשתבח, וגם הקהל גדל והולך, אחרי כמה שנים של ירידה בעקבות המעבר מהמכון הצרפתי ברחוב הרצל פינת רוטשילד אל מוזיאון תל אביב ומימי חמישי בערב לימי שישי. היום, הקהל כבר כמעט מחייב מעבר לאולם גדול יותר.

וגם ההרצאה היום, אלימות והזדהות – פרויד, לאקאן והסכסוך הישראלי- פלסטיני, של עירן דורפמן, הייתה מצוינת. מעוררת מחשבה ופוקחת עיניים. חומר לשלוש רשומות לפחות, לא כולל הנוכחית.

(תקציר ההרצאה היום:  בהרצאה זו אבקש לנתח את הסכסוך הישראלי-פלסטיני תוך כדי שימוש במונחים הפרוידיאניים והלאקאניאניים הקשורים באלימות, זהות, הזדהות וטראומה. מתוך דיאלוג עם התיאוריה הפוסט-קולוניאליסטית אנסה לשרטט את דמות היהודי ודמות הפלסטיני כמשקפות זו את זו מבחינת יחסן לטראומת הגלות והטראומות השונות שבאו בעקבותיה. אין בכוונתי להציע מתווה לפתרון הסכסוך, אלא לפרוש את מערך הכוחות הפסיכו-היסטוריים הפועלים באיזור ולהציע אוצר מילים חדש להבנת המציאות המקומית.)

לאקאן הוא הפסיכואנליטיקאי / פילוסוף שהגותו, יחד עם זו של היידגר, מהווה לגבי כלי  אפקטיבי להבנת העולם. חוץ מזה, הגות שני אלה מעורפלת במידה הראויה, מה שמאפשר לי, ולא רק לי, להלביש על הגותם בערך כל מה שמתחשק לי. גם הניתוח של ההרצאה היה מעניין, והשתמש בשלושת המשלבים של לאקאן: הדימיוני, הסימבולי והממשי ביעילות בבואו לדבר על יחס העם היהודי אל "ארץ ישראל". והיה גם לי רעיון, שאותו רציתי לחלוק עם הקהל, על ההתבגרות של הציונות על פי משנתו של לאקאן, אבל לא התאפשר לי לחלוק אותו שם – אני חולק אותו אתכם כאן.

כאשר הגיע פרק הדיון עם תום ההרצאה, דווקא ביקשתי את רשות הדיבור, שלא כמנהגי בשנים האחרונות. בשנה-שנתיים הראשונות שלי בסמינר הייתי דווקא פעיל בשלב הזה של הסמינר, אבל עם הזמן התחלתי להבין עד כמה אני עוד לא התחלתי להבין, והשתתקתי. אבל הפעם, חשבתי שיש לי משהו רלוונטי להגיד, ואפילו בז'רגון הנוהג על ידי חברי ה"חוג הפנימי" של מארגני הסמינר, והקדמתי להרים את ידי.

אבל לא קיבלתי את ההזדמנות לחלוק עם הקהל את פניני חכמתי. ונעלבתי.

זה לא שאי אפשר היה לשים לב לידי המורמת. ישבתי קרוב, בחולצה אדומה בוהקת שזוגתי שתחיה קנתה עבורי לא מזמן, ואני גם לא אדם קטן גוף. ובכל זאת, רשות הדיבור עברה ליצחק בנימיני.

טוב, זה היה צפוי. הוא לא רק "מבין" בלאקאן וכתב ספר מצוין על "השיח של לאקאן", הוא גם מבעליה הוצאת הספרים רסלינג, בה הוא מעסיק את עירן דורפמן בעריכה מדעית (יש לרסלינג 4 ספרים שלהם הוא כתב הקדמה). הוא גם כנראה יוציא לאור את ספריו בשלב כזה או אחר. מצד שני – יש לשני אלה אינספור הזדמנויות להיפגש ולהחליף דעות שלא בסמינר ההוא.

חוץ מזה, לא חשבתי שמה שבנימיני הציע לשמאל, להסתנן לתוך מחנה הימין ולנסות "לשנות מבפנים"  את השיח המתנחלי / משיחי, מחזיק מים או הגיוני. חשבתי שזה אפילו הזוי.

לא שאני יודע מה השמאל הציוני באמת יכול לעשות, אני אפילו לא יודע באם יש עדיין מקום ל"שמאל ציוני". אני חושב שהשמאל הלא-ציוני והימין המתנחלי שניהם יחד כבר בדרך למדינה דו-לאומית בין הים לירדן. חילוקי הדעות ביניהם הם "רק" בעניין מידת הזכויות שיקבלו הלא יהודים במדינה ההיא, אבל הזמן יעשה את שלו – למרות הטירוף הגזעני המשתולל בכנסת ובממשלה כיום, ישראל העתידית תממש את חזונו של עזמי בשארה ותהיה מדינת כל אזרחיה. אולי פשוט צריך לחכות ואולי צריך לנסות ולהחיש את הקץ – חוק הלאום הוא בהחלט בכיוון.

גם אחרי בנימיני לא קיבלתי את רשות הדיבור, ובשלב מסוים ויתרתי והורדתי את היד. בדיעבד, די קטנוני מצידי שהתעצבנתי על שהמרצה המשיך לתת לאנשים אותם הוא מכיר להביע את דעתם, כי כשכבר קיבל את רשות הדיבור אחד מה"קיביצרים" הקבועים של הסמינר הוא אכן דיבר שטויות, כמו שמן הסתם היה למרצה כל הסיבות להניח שגם אני הולך להשמיע.

זה כנראה המחיר על כך שאני לא חלק מ"הקהילה" ההיא. גם לא אהיה, למרות השנים שאני משקיע בלימודים בתחום. אני לא חלק מהקהילה וגם לא הולך להיות חלק מהקהילה, כי אין לי כבר זמן מיותר להשקיע בלימודים פורמליים לקבלת תואר כלשהו. אין לי חשק להשלים השלמות פורמליות של קורסים כאלה ואחרים – החיים קצרים מדי, ואורח הלימוד אותו אני אוהב הוא יותר מדי מבוזר, אקראי ולקטני מכדי שהאקדמיה תוכל להתאים לי, גם עם כל הגמישות שהיא מגלה בשנים האחרונות במאמציה לגייס סטודנטים שילמדו את מדעי הרוח.

בשביל זה יש לי את הבלוג בו אני יכול להביע את רעיונותיי, בוסריים ככל שיהיו, בשפה לא פורמלית, תוך עירוב "שיחים" מכוון, והרבה יותר באריכות מכפי שהייתי יכול להביע אותם שם בסמינר, בעל-פה, כשהקהל כבר מתחיל לזלוג החוצה. נכון, פה זה ללא ביקורת של עמיתים (peers). אבל אולי עם הזמן גם זה יקרה – יש מנגנון של תגובות המיועד לזה.

אולי בכלל אמצה את התחום בעוד כמה שנים, אאבד עניין, והבלוג הזה יפסיק לשמש אותי לחפירות פילוסופיות ויעבור לעסוק בדברים אחרים לגמרי. ואולי אמצה את עניין הכתיבה מה"זאנר" הזה ואתיישב לכתוב איזה סיפור או שניים. נראה. בינתיים כיף לי להיות לא מחויב, כיף לי להיות דילטאנט, כיף לי להיות לקטן. אז יש לזה מחיר מפעם לפעם, ולפעמים אני נעלב מזה שלא ממתינים בקוצר רוח למוצא פי.

נו שויין, נתגבר.

Advertisements

5 מחשבות על “נעלבתי

  1. בטח שתתגבר.
    ואם אני מכירה אותך נכון, יש לשער שתמשיך לשנות תחומי עניין וכתיבה.
    מאחלת לך שיותר תיהנה מאשר תיעלב. שתמשיך להיות איכפתניק ולהתנדב.

  2. פינגבק: לאקאן והרצל מתהפכים בקבריהם | דרכי עצים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s