בניכר


בדצמבר 1992 הגעתי בפעם הראשונה לניו יורק. רשום לי שזו הייתה נסיעת עבודה נטו, לשבוע, אבל אין לי שמץ מושג מה הייתה מטרת הנסיעה או שאולי ניו יורק הייתה רק עצירה בדרך לחוף המערבי, לקליפורניה, שם היה מטה החברה בה עבדתי כל אותם שנים.

אבל יש לי זכרונות מאד מוחשיים מהמפגש שם עם זוג חברים מחיפה שהיגרו לארה"ב כמה שנים קודם. לא היה אתם הרבה קשר אחרי שהם עזבו, מכל מיני סיבות, אבל נראה לי שבעיקר כי הדרך להגירה מוצלחת היא לשכוח את המקום ממנו יצאת כמה שיותר מהר, ליצור קשרים חדשים ולהשאיר מאחור את הקשרים הישנים. הייתי סקרן לראות איך הם הסתדרו שם, ויצרתי אתם קשר.

פאול אסף אותי במכוניתו משדה התעופה, חצינו את צפון מנהטן דרך הארלם (היה מאד דיסטופי, רחובות שלמים ובהם הבתים חסרי החלונות שתוכנם שרוף כולו) אל גשר ג'ורג וושינגטון ואל ביתם בעיירה נחמדה בניו-ג'רזי. שם בנם למד בתיכון המקומי, אשתו, כפי שדי נפוץ בארה"ב, לא עבדה. בישראל היא הייתה מהנדסת אלקטרוניקה.

לפאול היה חשוב להראות לי את "עירו", זו שגר רק במרחק של שעה ממנה. הוא לקח אותי לאוסף Frick שלא היכרתי, ואני חושב שבאותה נסיעה גם הלכנו יחד גם לשמוע מוזיקת ג'אז במועדון ידוע בניו-יורק, הבלו-נוט. אני זוכר שכשחזרנו בקו A של התחתית צפונה אל תחנת האוטובוס של גשר וושינגטון, התקלקלה הרכבת שתי תחנות לפני התחנה שלנו. מה הבעיה? עלינו לרחוב והתחלנו ללכת – הארלם לקראת חצות, כן? היה קשה שלא לשים לב למבטים שנעצו בנו האנשים ברחוב. אחרי כמה עשרות מטרים ניגש אלינו מישהו מבוגר ושאל האם אנו יודעים מה אנחנו עושים? ויעץ לנו, באמת בידידות, לחזור לתחתית ולחכות לרכבת הבאה, שאכן הגיעה, והביאה אותנו לתחנה הסופית, אחרי שהאוטובוס האחרון לעיירה בה פאול גר, יצא. למרבה המזל היה עוד אוטובוס אחרון לעיירה אחרת מעבר לנהר, אשתו, אליה התקשרנו מטלפון ציבורי, התעוררה ובאה לאסוף אותנו. חוויה ניו-יורקית בלתי נשכחת. עובדה – לא שכחתי.

כשאני חושב על הגירה, אני חושב בין היתר עליהם. הם היגרו פעמיים. פעם אחת (בנפרד) מהגוש הסובייטי לישראל, וכמה שנים (לא מעטות) הלאה לארה"ב. ואחד הלקחים שאפשר להסיק מהסיפור שלהם הוא שהגירה היא הזדמנות להמציא את עצמך מחדש. היא למשל למדה נהיגה במטוס בדרך לישראל. כשעלתה על המטוס במוסקבה לא היה לה רשיון נהיגה, אבל כשנחתה כבר היה לה, וכך היא נהגה בישראל שנים. הוא עלה על המטוס לארה"ב כטכנאי אלקטרוניקה וירד ממנו כשהוא כבר דוקטור להנדסת חשמל, מהטכניון, בהצטיינות יתרה אפילו. למיטב ידיעתי הוא אף הצליח לקבל עבודה ככזה. היה בחור מוכשר, ודוקטורט ממילא לרוב לא ניתן לישום ישיר בשוק העבודה.

מסתבר שם שכישורי גרפיקה חשובים בתהליך ההגירה. תעודת התואר השני שלי, בהצטיינות יתירה, הייתה אמורה להיות הבסיס לכישוריו המשופרים של פאול, אבל אחרי שלמדתי איך אשתו "למדה" נהיגה, סירבתי לתת להם אותה, המחשבה שיש פה א/נשים שנוהגים בלי שלמדו לנהוג ומסכנים אותי, ואולי יש מהנדסות שלא למדו הנדסה, לא הלהיבה אותי. התעודה של מישהו אחר הייתה כנראה זו שהותאמה. אבל זו אחת הסיבות שלא נשמר הקשר אחרי הגירתם.

גם את שמו הפרטי החליף פאול עם המעבר לארה"ב, או בגלל השינוי בהשכלה או כדי שיהיה יותר קל לביטוי לעמיתיו החדשים, גם זה כישור שמועיל בהגירה – להתרגל לשם פרטי חדש בגיל מבוגר. אבל הוא לא היחיד שהכרתי שעשה כן.

ואחרי כן איבדנו קשר. מפעם לפעם, מסקרנות, ניסיתי לבדוק מה קורה אתם. באותם השנים לא היה לאנשים מספר טלפון סלולרי שנשאר עמם גם כשהחליפו מקומות עבודה או מגורים. גם כתובת האימייל לא הייתה "שלך" ולרוב האנשים היה רק כתובת מייל של מקום העבודה שנמוגה כשהחלפת מקום עבודה. המון תכתובות פרטיות הלכו לי לאיבוד כשפרשתי והשארתי מאחורי את המייל הארגוני.
פעם התקשרתי לביתם בטלפון הקווי שהיה לי, אך לא הייתה תשובה. מדריך טלפון לעיירה שלהם לא עזר, ברשתות החברתיות הם לא נמצאו. נעלמו כמו שאפשר להיעלם בארץ כה גדולה. אולי שוב החליפו שם? אולי שוב היגרו?

לפני שנתיים מצאתי במקרה את בנם בפייסבוק והשארתי לו הודעה שם. אחרי כמה שבועות) הוא חזר אלי, עם מספר הוווטספ של אביו ובמספר טלפון זה התכתבנו כמה ימים, ואז שוב נותק הקשר. אז מה למדתי?

שהם כבר לא יחד. שבנם היחיד, כנהוג בארה"ב, גר במרחק כמה שעות טיסה מהם. פאול נשוי בשנית ולא מאד צלול – זוכר למשל שעזב את ישראל במלחמת ששת הימים ולא עשרים שנה אחרי, לא זכר שביקרתי אותו בארה"ב. כיום גר בלב מנהטן, כבר לא מעריץ כמו פעם את Jennifer Beals – זו מהסרט Flashdance, אולי כבר לא זוכר מי היא. כיום בעיקר מקשיב לבאך, קורא בתנ"ך ויוצא לטייל עם הכלב. היא חולה מאד, לא בקשר לא עם פאול ולא עם בנה, וגרה כנראה באותה עיירה בה גרו בזמנו.

הנה דוגמה לשני אנשים שידעו להמציא את עצמם מחדש, פעמיים אפילו. בפעם השניה בשנות הארבעים שלהם. נחתו בהצלחה בתפוח הגדול, חיו ברווחה כלכלית, אם כי לא בטוח שמשמעותית יותר מזו שהייתה להם פה. אז למה סיפורם נראה לא משהו לחלום עליו?
האם הם התערו חברתית, כמו או יותר מאשר בישראל? להרגשתי פחות. אבל ברור לי שלהגר בשנית יותר קל. אין לי גם מושג אם הייתה להם משפחה בישראל שממנה הם התרחקו, יתכן שלא, ואז גם הרבה יותר קל.

לפני כתיבת הרשומה הזו, ניסיתי שוב לדגום את פאול, כיום בן 78, כנראה צלול עוד פחות. שני סימני V כחולים בווטסאפ אבל שום תגובה. ובניגוד להמון מכרים מחוץ לישראל, גם לא שידר דאגה למה קורה אצלנו אחרי השביעי לאוקטובר.
אולי גם זה תנאי להגירה מוצלחת – לשכוח את המקום ממנו יצאת, כדי שלא יפריע לך להכות שורשים במקום אליו הגעת. אם לקפוץ למים, אז רק קפיצת ראש.


לגלות עוד מהאתר דרכי עצים

יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.

מחשבה אחת על “בניכר

  1. פינגבק: שיקגו | דרכי עצים

להשארת תגובה