לפני כמה חודשים שאלתי את ChatGPT, הבוט החביב והרהוט, האם גיבור ספרו של מרסל פרוסט, "בעקבות הזמן האבוד", מגיע בסופו של דבר לוונציה, כפי שהוא מפנטז פה ושם בחלקיו השונים של הספר. "No, the hero of "In Search of Lost Time" by Marcel Proust never got to Venice" הייתה התשובה חסרת הפקפוקים של אותה בינה מלאכותית. מסתבר שבינה זו לא רק טובה בהבנת הנקרא – הקושיות המופנות אליה, ויודעת לחבר משפטים נכונים תחבירית כתשובות, יש לה גם תכונה אנושית – היא גם טובה בלחרטט, בלענות בבטחון גם כשהיא לא באמת יודעת את התשובה.
כי בחלק השביעי והאחרון של הספר, "הזמן שנמצא" מספר המחבר איך "חישה" הפטית מסויימת, הדריכה על שתי אבנים משתלבות בריצוף הרחוב של פריז שאינן בגובה שווה, מחזירה אותו לוונציה, לפיאצה סן מרקו. מחזירה אותו לא רק לתמונת העבר, אלא ממש למהות של אותו רגע בעבר בו היה באותה כיכר בוונציה ודרך שם על שתי אבנים שאינן שוות בגובהן. אבל זכר החישה ההיא מחזיר לו את וונציה כולה, בשלמותה, במהותה, לא רק כדימוי. כמו שטעם עוגיית המדלן המפורסמת שלו הטבולה בחליטה מחזיר לו את ילדותו בקומברה (Illiers-Combray של היום), ונקישת הכף (בטקסט שאותו לא גמר ללטש לפני מותו זו פעם כף ופעם מזלג) בצלחת מחזירה לו לא רק את חדר האוכל בעיירת הנוםש על החוף בעלבק (Cabourg של היום), אלא את כל מהות שהותו באותה עיירה בה פגש את אהובתו (שבה אהב להתעלל) אלברטין.
אותן "חישות" שחווה המספר הן אלה שסוף סוף גורמות לו (לדבריו) להפסיק לפקפק באם יש לו את הכשרון לכתוב. למזלנו, שכן 3100 עמודי הספר הנפלא הזה הם תשובה מוחצת להתלבטות הזו. אך הקפיצה הלוגית הזו לא ממש ברורה לי, כי הרי חישות מעין אלה אינן משהו המועבר בכתב, להיפך – חוש הטעם, השמע ושווי המשקל הם אלה שפרוסט מזכיר ככאלה שמאפשרים את אותה גישה ישירה למהותם של זמני העבר, ואין אני רואה איך טקסט כתוב יכול לספק גישה ישירה מעין זו. ואם אקח את זה לימינו אנו, אפילו דימויים באיכות גבוהה ותיעוד שופע ועודף של חוויות העבר רק לעתים רחוקות יחוללו את אותה "חישה" שתחזיר אותנו אחורה בזמן.
לי, בניגוד למרסל פרוסט, אין פקפוקים לגבי כישוריי כסופר. למרות שאני מאד אוהב לכתוב, ואני גם חושב שיש לי יכולת לא רעה להתנסח, אין לי סיפור לספר. וכיוון שיש בעולם די והותר אנשים שכן יש להם סיפור לספר, יותר מיכולת קהל הקוראים ההולך ומצטמצם לקרוא, החלטתי לא להכביר מילים בפרוזה, ולהסתפק בלהכביר מילים פה בבלוג, היכן שאף עץ לא מקפח את חייו כדי להציג את הטקסט שלי שחור על לבן.
גם אין לי יומרה להעלות באוב את מהות רגעי העבר, אבל בעקבות המחשבות של פרוסט על הזמן שאבד והזמן שנמצא חשבתי ללכת ולבדוק באיזו מידה כתבתי על נסיעות שלי בעולם, נסיעות שחלקן היה ממש משמעותי בחיי. ומה שגיליתי הוא שנסיעות כאלה ואחרות היו טריגר של ממש, לפעמים אפילו לסדרה של רשומות (כמו למשל ביקור באומן בראש השנה, או בקניה כיועץ חקלאי), אך הן עצמן רובן לא תועדו או זכו לאזכור. והחלטתי שזה פרוייקט ראוי – לכרות רגעי עבר מתוך חזרה למקומות ספציפיים בהם הייתי.
לשם כך הכנתי דף ובו שורות כמספר נסיעותי לחו"ל, ואנסה לראות באם אוכל לשחזר רגעי עבר לכל אחת מהנסיעות ולכתוב משהו מעניין בעקבות זה. אני מניח שלא אצליח לרוב נסיעות העבודה, אלא אם כן השכלתי לשלב בהן גם משהו שלא קשור לעבודה (באמת שהשתדלתי, אבל לרוב אין לזה תיעוד). האם אצליח לשחזר את "המהות" של הדברים שעליה מתפיייט פרוסט? לא חושב.
לגלות עוד מהאתר דרכי עצים
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
דרכי עצים 