ראשית כל – גרמניה

הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל לחלוטין לא בישרה על הבאות אחריה. הייתי אז בן 23, כמעט 24, אחרי שירות צבאי שכלל גם שירות קבע ולפני לימודים. נסיעתי הראשונה הזו הייתה כל כך זהירה, כה מדודה, ומאד מצומצמת. טבילה זהירה של אצבעות רגל אחת במים פושרים, ממש לא זינוק נחשוני אל העולם הגדול.

באותן שנים (סוף שנות השבעים) כבר היה מקובל למדי ה"טיול הגדול אחרי צבא", אם כי אני חושב / זוכר שאז היה מדובר בעיקר בנסיעה אל אירופה ה"קלאסית", חודשיים – שלושה, בעיקר ברכבת שאפשרה לצעירים מספר בלתי מוגבל של נסיעות בזמן קצוב במחיר זול יחסית. אבל אולי אני טועה והיו אחרים שבאותם השנים נסעו לארה"ב. סביר להניח שזה היה פונקציה של מצב כלכלי, ששלי אחרי שירות של שנה בקבע, היה יחסית טוב. הייתי יכול כנראה להרשות לעצמי טיול קצת יותר מקיף מזה שבפועל עשיתי.

אבל לא הרבה יותר. לא היתה לי אופציה של סיוע מהוריי. אבי, שבמשמורתו גדלתי, לא נסע לחו"ל וממילא גם אני לא עד אותו זמן. המצב הכלכלי לא איפשר, וזה לא היה בסדר העדיפויות שלו. אני חושד שגורם משמעותי נוסף היה שאשתו השניה של אבי לא היוותה פרטנר של ממש לנסיעות. אמי מאידך גיסא, שמצבה הכספי היה עוד פחות טוב, כן נסעה. בעיקר על חשבון השילומים בגרמניה, "להבריא" בעיירת מרפא כזו או אחרת, אך חלקי בנסיעות אלו הסתכם במתנות של שטות, קוביות סוכר מבתי קפה מפורסמים. אחותי החרוצה, שעבדה לא מעט וחסכה, יצאה מהארץ פעמיים לפני הצבא, לשבוע של חופשת סקי בקפריסין ולסיבוב של חדשיים באירופה. עניין של סדרי עדיפויות ושל תקופה – ילדיי שלי יצאו מהארץ כבר כילדים, כולל שנה וחצי בארה"ב. נכדותי טסות לחו"ל כבר כתינוקות.

היו בהחלט שיקולים כלכליים לבחירת משך הנסיעה והיעד, אך גם העובדה שלא היה לי שותף/פה לנסיעה, וחוץ מזה שיחקתי אותה פטריוט גדול, כזה שמעדיף את שבילי הארץ. אז יצאתי בדחילו ורחימו מהארץ למדינה אחת בלבד, לגרמניה. נחתתי בפרנקפורט, בשדה התעופה אספו אותי קרובי משפחה שגרו בעיירה סמוכה והקלו על נחיתתי. למחרת בבוקר קמתי מוקדם ויצאתי לחצר ביתם, שם ראיתי סנאי מתרוצץ, ונפל לי האסימון – אני בחו"ל! הייתי אצלם כמה ימים עד שאזרתי אומץ לצאת לדרך, בעצתם רכשתי כרטיס חודשי ברכבת הגרמנית, למספר לא מוגבל של נסיעות, אך בתחומי מערב גרמניה בלבד (זה היה לפני איחוד גרמניה, והכרטיס אפילו לא כלל את ברלין, אז מובלעת במזרח גרמניה).

אורך הנסיעה הזו, על פי החותמות בדרכון היה 48 יום, מתוכם אני זוכר שהייתי בתערוכת הצילום "פוטוקינה" בעיר קלן, הייתי בסדנת צילום סטודיו של כשבוע בעיר מינכן אצל חברת אגפא. זוכר שחרגתי מגבולות גרמניה ליום אחד בצרפת בעיר שטרסבורג שם התפעלתי מציור של ארנולד בקלין בשם "אי המתים". זוכר גם שנסעתי עם קרובי משפחתי במכונית המרצדס המפוארת שלהם, 200 קמ"ש על האוטובן, לבקתת הציד שלהם באיזור כפרי דרומית מהיידלברג והתרשמתי עמוקות מזה שיש אנשים שיש להם את הזכות הבלעדית, אך גם החובה, לצוד כך וכך איילים בשנה, בגיל המתאים ובעונה המתאימה. כבר אז הייתי צמחוני, וסלדתי מאכילת בשר, אבל קיבלתי את טיעונם שיש לשמור את אוכלוסית האיילים תחת שליטה כדי למנוע מהחקלאים להרוג בהם בצורה לא מבוקרת.

זה ממש לא היה "גרנד טור" של ערי אירופה, אבל זו כן הייתה טעימה של העולם שם בחוץ. צילמתי המון תמונות משעממות של מבנים היסטוריים שאין לי מושג איפה הן. הייתי גם בכמה מוזיאונים, אם כי אני לא זוכר אילו, בכל זאת, עברו 45 שנה מאז, ולא ניהלתי יומן בנסיעה הזו. פגשתי, לא המון, א.נשים וגם גיליתי שלמרות שסביי וסבתותי כבר נפטרו, אני עדיין מסוגל לדבר באופו די חפשי בגרמנית. לא רע.

הנסיעה הבאה שלי, אחרי התואר הראשון, הייתה כבר אחרת לגמרי. עשרה חודשים, המון ארצות, הרבה פחות פחדני – ה"טיול אחרי צבא" האמיתי. האם הנסיעה הראשונה הזו אפשרה לי להעז ולצאת אל זו השניה? או שפשוט מצאתי את השותפה האידאלית לטיול בזוגתי שתחייה וזה פתח לי את העולם? וגם, ארבע שנים מאוחר יותר, כולל שנת עבודה אחת ב"הייטקס" (אז לא קראו לזה כך) ומתנות חתונה אחת, יכולנו להרשות לעצמנו כלכלית לטייל טיול של ממש. אבל על זה ברשומה אחרת, אולי.

---

לגלות עוד מהאתר דרכי עצים

יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.