זום

היה חסר לו רוחב סרט (אבל לא רוחב יריעה) למרצה, בהרצאה אחת (מני רבות) ששמעתי השבוע ולכן דיבורו נקטע מעת לעת. וכשגדלו רווחי השקט הפך להיות יותר ויותר קשה לגשר על הפערים בהבנת הנאמר. אז פתחתי את המיקרופון (רוב המרצים לא מסוגלים לעקוב אחרי ה chat תוך כדי הרצאה) והצעתי לו לכבות את המצלמה (ובכך לשמר את רוחב הסרט לשמע). ואכן, הפלא ופלא, לא היו יותר הפסקות בשטף ההרצאה.

עוד הפלא ופלא – לרוב הנוכחים לא ברור (לדעתי) מה הקשר בין כיבוי המצלמה והשיפור בשמע. האם נדרש רקע הנדסי כדי להבין שהן החוזי והן השמע הם סוגי אינפורמציה המתחרים זה בזה על רוחב הסרט המוגבל בערוץ? שהחוזי (וידאו) צורך הרבה יותר רוחב סרט מהשמע? או שאולי דור שלא ידע איך זה לעבוד עם מודם של 300 באוד (זוכרים את הצליל שהמודם היה עושה על קו הטלפון, ושלא אפשר היה לדבר בטלפון באותו זמן?) מובן עבורו מאליו שיש מספיק רוחב סרט לכל מה שצריך שיהיה?

עוד הפלא ופלא: מאותו רגע היה לי הרבה יותר קל לעקוב אחרי מהלך הדברים. מבחינתי, מראה הדובר הוא בבחינת "רעש" בערוץ התקשורת, רעש הממסך את "האינפורמציה" שהיא היא תכולת ההרצאה, הדברים הנמסרים. ואם לוקחים את הדברים הלאה, גם צליל דיבור הדובר הוא מבחינתי, בלא מעט מקרים, רעש. רעש שלא קיים כאשר הדברים נמסרים בכתובים.

אז למה אני לא פשוט קורא? למה אני הולך להרצאות? קצת בגלל האינטראקטיביות, בגלל היכולת לשאול שאלות בזמן אמיתי, יכולת שכאשר אתה משתתף בהרצאה דרך זום יורדת משמעותית, במיוחד כשיש כמה עשרות משתתפים. היתרון העיקרי של הרצאה מבחינתי הוא שאתה נישא קדימה בלי יכולת לעצור ולברוח הצידה לכל מיני דברים. זה כמו ההבדל בין ספר אודיו וספר כתוב. בקריאה אני לא פעם פורש הצידה מהטקסט, למשל לברר מושג או מונח שאני לא מכיר, או לעקוב אחרי רפרור לאיזו יצירה או מחבר, ואחרי רבע שעה או יותר אני שם לב שאני כבר מזמן לא בטקסט המקורי.

מצד שלישי – בהרצאות בזום אני מוצא את עצמי לפעמים מנסה לעצור את ההרצאה ולעשות לה rewind, במקומות שפספסתי או שלא הבנתי (כמו שאני רגיל לצפות בכבלים. חוזר אחורה בכל פעם ששמתי לב שאני לא מבין מה קורה, בדרך כלל כי נרדמתי לכמה דקות, ושוב קדימה או סתם עוצר את החדשות והולך לשתות מים). אין בזום בזמן אמיתי אפשרות לעצור או לחזור אחורה בזמן, גם אם ההרצאה מוקלטת תוך כדי. אין דרך קלה לעבור להקלטה ולחזור להרצאה ואני גם לא בטוח שאם היתה כזו, זה היה ממש שימושי בהרצאה.

מהם הדברים הגורמים לחוט המחשבה שלי לנדוד תוך כדי הרצאות בזום? כל אותם החלונות הפתוחים אל תוך בתיהם של אנשים. לא ממש ברור לי למה אנשים לא מכבים את המצלמה שלהם כאשר הם סתם מאזינים פסיביים להרצאה. הרוב כן מכבים, אבל אלו שלא, מייצרים רעש חזותי על אפיק השידור וממש מסיחים את דעתי (המציצנית, מסתבר). ממש מעניין לי להקליק על חלון משתתף כזה או אחד, להגדיל אותו למסך מלא ולהציץ לתוך ביתו, להסתכל עליו כשהוא בסביבתו הטבעית והוא לא שם לב שאני מסתכל לו בלבן של העיניים.

מה למדתי מהצצות אלו? למשל שבניגוד לפוליטיקאי הממוצע, הצופה הממוצע דווקא לא מקפיד למקם את עצמו לפני קיר של ספרים. גם אני מצליח משום מה, למרות שיש פה בדירה שלוש קירות המכוסים בחלקם הגדול בספרים, לא להתמקם דווקא לפניהם. רוב המרצים, דווקא כן ממוקמים כנגד רקע שכזה, אולי כי הם מרגישים צורך לבסס את סמכותם בעזרת קיר מלא ספרים שהם לבטח קראו (ושאני תמיד מתפתה לנסות לזהות). אצל רובם לפחות, אלו לא סדרות של ספרים בעלי כריכה אחידה, מאלו שקונים על פי מטר, כמו למשל אצל מנהיגנו הדגול והנצחי.

הערת אגב: את האינטואיציה היותר עמוקה שלי על ערוצי שידור, היחס המהותי בין רעש ליכולת העברת נתונים, חוק שאנון, דברים מעין אלה, יש לי בדיעבד לא מקורסים בנושא שלמדתי בזמנו בהרצאות תואר ראשון (שלבטח כיסו את הנושא אבל כמו דברים רבים אחרים מחקתי מיד אחרי שסיימתי להיבחן על הנושא, בהצלחה אפילו), אלא מלימוד עצמי תוך כדי מחקר מעשי בתקופת עבודתי כמהנדס. מה שמוכיח את הנקודה, לגבי ערוצי התקשורת היותר יעילים להעברת מידע מן העולם החיצוני אל תוך מוחי. טקסט.