בדרך כלל אני לא מבקר במוזיאונים לאתנוגרפיה.
לזה שבעיירה Dahlem שליד ברלין הגעתי רק כי חלק מהביאנלה לאמנות השתכנה בו, בין פריטי האוסף הקבוע שלו. הנוהג הזה נעשה יותר ויותר נפוץ, ולפעמים האמנות בת ימינו המוצגת בתוך האוסף הקיים אכן "מתכתבת" עם פריטי האוסף הקבוע. במקרה של הביאנלה הזו, שבה ניתנה העדפה בולטת ומתקנת לאמנות ואמנים מהעולם השלישי, המיקום אולי דווקא עושה שכל, כי חלק מאמנות העולם השלישי עדיין תקועה בעולם הצורות והמושגים האתנולוגי. ההעדפה הזו היא לא חדשה, בדוקומנטה האחרונה בקסל היא הייתה אפילו בולטת עד צורמת. היום זה כבר מתחיל להימאס עלי. זה משפיע לרעה על התערוכות.
מי שנהנה מההעדפה הזו הם מספר אמנים ישראלים, כמו למשל אחלאם שיבלי, (דווקא אמנית טובה) אבל הם ייהנו ממנה רק אם יצהירו על עצמם כפלסטינים. ואז, בהינף קולמוס, הם הופכים מאמנים שבעים של העולם הראשון לאמנים בועטים ורעבים מהעולם השלישי, והופ – הם בפנים.
אז נכנסנו למבנה המוזיאון, המרשים בפני עצמו, ובאולם הכניסה היה קיר שחצץ בין הלובי לבית הקפה שבו, ובקיר החוצץ הזה היה חלון מוארך, ודרך החלון הזה ראיתי את Sanchi.
וחזרתי בשניה כמה עשרות שנים אחורה להודו, לאתר הבודהיסטי ב Sanchi.
אז, כמעט שאיש לא ביקר שם. הייתה רכבת שעצרה בתחנה הבודדת שם פעמיים בשבוע, ומקום הלינה היחידי שם היה "חדרי המנוחה של הרכבת", Railway resting rooms, מוסד בריטי מפואר שאני לא בטוח אם הרכבת ההודית עדיין משמרת. בכל אופן, חדרי מנוחה אלו היו אז חדרי אירוח רחבי ידיים, ובהם מיטה עם כילה, שרותים ומקלחות צמודים, מתוחזק לא רע יחסית בזכות המנגנון המשוכלל של ביורוקרטיית הרכבת ההודית שהבריטים השאירו. מלון לוקסוס בסטנדרט הודי, ומאד זול אפילו ביחס להודו.
שם ישנו, אחרי שהגענו ברכבת אחת וחיכינו לרכבת הבאה. ובימים שהיינו שם טיילנו, כמעט או לגמרי לבדנו, באתר המפואר הזה שהקיסר Ashoka (הגדול) החל לבנות במאה השלישית לפני הספירה. ובלילה היינו מתעוררים לצפירת הרכבות ויכולנו לראות ולשמוע מחדרנו את רכבות המשא האינסופיות באורכן, עם שני קטרים בכל צד ואולי גם באמצע, גוררים בכח הקיטור את מאות הקרונות אל ומתוך הלילה שבו שום מקור אור לא סימן מקום ישוב כלשהו.
אין הרבה שרידים בודהיסטיים בהודו. יש בה כמובן את שלושה מארבעת התחנות החשובות בחייו: המקום בו נולד נמצא ממש מעבר לגבול הודו-נפאל, אבל מקום מותו של המואר, המקום בו הגיע להארה והמקום בו הטיף בפעם הראשונה שלושתם נמצאים בהודו, ומבקרים בהם בעיקר עולי רגל מארצות בודהיסטיות, אין בהם מבנים מפוארים ששרדו שיכולים למשוך תיירים שאין להם עניין בבודהה עצמו.
Sanchi היא סיפור אחר. היא פשוט מקום שלא ממש קרוב לשום מקום אחר, במדינה שבה אין ממילא הרבה אתרים מפורסמים (Madhya Pradesh). אבל יש בה מבנים מאד מפוארים, ומאד אלגנטיים. למשל את ה Stupa הגדולה שהקים הקיסר אשוקה, ויש את השערים וגדרות שהוקמו יותר מאוחר על ידי ה Satavahana.
אחד מהשערים המפוארים האלה, נלקח אחר כבוד, בעצם נבזז, למוזיאון האתנולוגי ב Dahlem שליד ברלין, ושם הוא עומד לו בגשם האפרורי כמו… איך סבא שלי היה מכנה את זה?
dastehen wie bestellt und nicht abgeholt – עומד כמו משהו שהוזמן ולא באו לקחת אותו…
ואם כבר חזרנו לגרמניה ולמוזיאון האתנולוגי, אז תוך כדי התחקות אחרי המוצגים של הביאנלה שהיו מפוזרים בין מוצגי אוסף המוצגים האתנולוגיים, עלה באפינו ריח חזק של תה, שמשך אותנו אל אחד החדרים של המוזיאון שלא על מסלול הביאנלה, ושם מצאנו את בית התה הזה אשר בנה שם האמן הסיני הבלתי נלאה Ai Weiwe.
בהומור האופייני לו, Ai Weiwe בנה בית קטן בערבה, עם "גג רעפים" שכולו עשוי מבלוקים של עלי תה דחוסים יחדיו שהאמנים שהוא מעסיק בהמוניהם גילפו לתיבות מלבניות ופירמידליות. זה היה מקסים, השילוב של הריח, המרקם והצבע הוסיף לעבודה את ממד הריח, זה שפועל ישירות על חלק המוח שלנו שפחות עסוק בקוגניציה. קצת כמו עבודות השעווה של Wolfgang Laib.
אז אם אתם בברלין, או בהודו…
זו הרשימה ה 500 בבלוג דרכי עצים.
דרכי עצים 