בית המדבר של קאופמן

ב 1922 נערכה תחרות אדריכלית לתכנון מרכז מסחרי בעיר התחתית בחיפה. ההצעה הזוכה הייתה זו של משרדו של אריך מנדלסון מברלין, והוכנה על ידי אדריכל יהודי צעיר, יליד וינה, בשם Richard Neutra שעבד במשרדו של מנדלסון. הפרוייקט לא יצא לפועל, ושנה מאוחר יותר היגר Neutra מגרמניה לארה"ב, שם בנה מקץ כמה שנים את הבית הפרטי "היפה ביותר בעולם", נשוא רשומה זו.

התיעוד שיש לי על הפרוייקט בחיפה לקוח מתוך הספר Richard Neutra and the search for modern architecture, שלא במקרה יש לי בבית. הטקסט על הפרויקט מספר:

והנה סקיצה של חזית הבניין המוצע:

לא נראה לי אסון שהתכנון לא יצא לפועל. התכנון הסופי לחזית רחוב העצמאות בחיפה, שבוצע לבסוף, יפה ממנו בהרבה וגם חוזר לאט לאט להראות כפי שנראה פעם עם שיקום העיר התחתית. (וכל הכבוד ליונה יהב על כך). כדוגמה נגדית,  יש את הבניין הישן של בית החולים רמב"ם, תכנון משובח של אריך מנדלסון, שהיום כבר ממש קשה לזהות ככזה במצבו הנוכחי הירוד. לא היה רע אם מנדלסון כן היה נשאר בארץ ולא מהגר לארה"ב ב 1941. אולי היו אז על הכרמל בתים כמו אלה שהוא תכנן

אבל בחזרה ל Neutra. בדיוק היום לפני 12 שנים הייתי בכנס בשם Intel Developers Forum בעיירה Palm Springs, בה יש ריכוז גדול של בתים מודרניסטיים מאמצע המאה העשרים. שלושה מהם של Neutra, וביניהם "בית המדבר של קאופמן", הבית הפרטי באמת הכי יפה שראיתי בחיי.

לגמרי במקרה הבית היה באותו הרחוב של המלון שלי, ממש במרחק הליכה. לקח לי כמה שעות ביום הראשון לברר איפה נמצא כל אחד מהבתים שרציתי לראות, ובבוקר היום השני כבר התייצבתי מחוץ לבית המדבר שך קאופמן. בבית גרים, דיירים עשירים (מאד) ובעלי טעם משובח שהשקיעו מליונים בקניית הבית ועוד יותר בשיקומו והחזרתו למצבו המקורי.

שיקום הבית על ידי משרד Marmol Radziner + Associates זכה בפרס פריצקר לאדריכלות, פרס ה"נובל" של עולם האדריכלות, פרס שניתן בפעם הראשונה אי פעם לשיפוץ. שיקום הבית היה כה יסודי, שפתחו לכבודו מחדש את המחצבה ביוטה ממנה נחצבו ב 1946 אבני הציפוי המקוריות כדי שאפשר להשלים את האבנים החסרות באבנים זהות למקור. בנוסף אותרה המכונה המקורית שרידדה את פסי האלומיניום המקיפים את הגג כדי שאפשר יהיה ליצר עוד כאלה, עם אותו המרקם. נקנו כל הבתים הסמוכים, שנבנו אחרי בית קאופמן, ונהרסו, כדי שלבית יהיה את המרחב הנדרש סביבו, כפי שהיה ביום שהושלם. ושוחזרה צמחיית מדבר המקורית במדויק, לפי צילומיו (המפורסמים) מ 1947 של צלם האדריכלות יוליוס שולמן (היהודי השלישי בסיפור הזה) כדי לשחזר את  אותו הנוף המדברי בדיוק שראו בעלי הבית המקוריים. קצת קיצוני, מאד יקר, אך התוצאה עוצרת נשימה.

הבית ראוי לזה.הבית אגב, הוזמן על ידי Edgar J. Kaufmann, איש עסקים יהודי-אמריקאי שעשה את הונו מחנויות כלבו בפיטסבורג. לקוח שכל אדריכל יכול רק לחלום עליו, שילוב נדיר של כסף וטעם טוב, זהו ממש אותו קאופמן שהזמין מ Frank Lloyd Wright עשר שנים קודם את הבית על המפל, עוד בית איקוני שגם בו ביקרתי, אבל על כך ברשומה אחרת.

את בית המדבר של קאופמן, ראיתי הרבה יותר בתמונות מאשר במציאות. למרות מאמצי הניכרים לא הצלחתי להזמין את עצמי לתוך הבית, וגם לחצר הצלחתי רק להגניב רק כמה הצצות חטופות. חבל.

עוד בתים איקוניים בהם ביקרתי.

בית Farnsworth

באותה נסיעת עבודה ממש, בה ביקרתי בכנען החדשה,  בבית הזכוכית של פיליפ ג'ונסון, אך בדרך חזרה ארצה ארבעה ימים מאוחר יותר, השלמתי Home run אדריכלי של ממש, ועצרתי לחניית ביניים בשיקגו כדי לבקר בבית הזכוכית האיקוני השני, והיותר משמעותי לתולדות האדריכלות: Farnsworth House של  Mies van der Rohe.

שנבנה באותם השנים (1945-51), על גדות נהר ה Fox ב Plano, Illinois. הבית מרחף מעל פני השטח, בגלל ההצפות העונתיות בהן עולה הנהר על גדותיו. אל הבית עולים בשני גרמי מדרגות מרחפים, גרמי המדרגות היותר יפים שראיתי. בכלל, מדרגות הם אלמנט שיכול להיות משמעותי מאד באדריכלות.

אבל הבניה באזור בו נמצא הבית, והקטנת מספר העצים כתוצאה מכך, הביאו להגברת ההצפות עם השנים, ותכנון הבית לא צפה זאת מראש. וכך נראה הבית אחרי שנה בה ירד יותר גשם מהממוצע הרב שנתי.

בשנה בה ביקרתי בבית, הבית בדיוק החליף בעלים. בעליו הקודם, הלורד Peter Palumbo מכר אותו לרשות ציבורית שהתעתדה לשמר אותו ולפתוח אותו לציבור, אך עדיין לא הגיעה לכך, והבית היה סגור לביקורים. הלורד פלומבו עצמו שכר ב 1972 את משרד האדריכלים של נכדו של Mies van der Rohe כדי לשקם את הבית ולהחזיר אותו למצבו המדויק מ 1951, ומאז שמר אותו במצב מעולה.

לא ידעתי אם אצליח באמת לראות את הבית, אבל נסעתי משיקגו, מהלך כ4-5 שעות עם תקווה בלב. הבית  יושב בתוך חלקת אדמה גדולה מאד ומגודרת השייכת לו, אך קרבתו לנהר שיחקה לידי. היה חורף, הנהר היה קפוא חלקית. ויכולתי ללכת על הקרח, שלא נשבר לשמחתי, ולעקוף את הגדר שהגיעה עד כמטר אל תוך המים.

השלג היה עמוק, והיה שקט מסוג שלא מוכר במקומותינו. הוילונות היו מוגפים ולא יכולתי ממש לראות את פנים הבניין, אלא מבעד לחריץ קטן פה ושם. אבל החוויה הייתה אדירה. משהו בפרופורציות המושלמות של הבית, השאולות, כך קראתי, מאלו של מקדשים יווניים מדבר אל רובד עמוק בנפש. כמו לא מעט בניינים של לודויג מיז (שאת ה"ואן דה רו" הוסיף הוא לעצמו)..

שני בתי הזכוכית האלה, שכל קירותיהם סביב זכוכית, "טאפט יקר של נוף" כהגדרת האדריכל, הם כביכול אקט אנטי-בורגני. בניגוד לבתים הוויקטוריאניים הבורגנים של תחילת המאה העשרים, קן חשוך וחמים האוגר את אוצרות המשפחה, את החפצים שאגרו המעידים על הצלחתם, שני בתי הזכוכית מכילים מעט מאד חפצים. בשני הבתים אלו רהיטים שעיצב מיז. ולא רק זה, גם מבחוץ רואים את מיעוט החפצים האלה. גם הבית אינו מסתגר בדלת אמותיו, אלא "יוצא החוצה" ומתחבר ברצף בלתי מופרע עם סביבתו. אין לבעלי הבית צורך להסתגר בביתם, ואין להם (כביכול) מה להסתיר.

כביכול. שכן שני הבתים השקופים האלה מוקפים ביער משלשה עברים, יער שהוא כולו בבעלות בעלי הבית. 120 דונם של יער במקרה של פיליפ ג'ונסון. שום בית אחר או מעשה ידי אדם כלשהו לא נשקף משלשה עברים אלו. אצל ג'ונסון, הצד הרביעי פונה אל חצר מוקפת חומה ובה אוסף מבנים אחרים, גם הם כולם שלו. בבית Farnsworth הצד הרביעי הוא הנהר, ועוד יער לא מיושב מצידו השני. אין להם מה להסתיר, אך הם גם דואגים שלא יהיה מי שיראה.

שלושה חדשים אחרי הביקור הזה נכנסנו לביתנו החדש. בלי ספק בהשפעת הבתים האלה, ובהתעקשותי, יש גם לו  קיר זכוכית מרצפה עד תקרה, אך כפשרה עם הסביבה העירונית הצפופה, הוא מהווה רק מחצית מצלע אחת של הבית. כמותם, גם לו אין חומה המקיפה אותו, אבל כתחליף ליערות עד האופק שיש להם, נטעתי שורה של 4 צפצפות שאמנם גדלו יפה אך כרגע הן בשלכת,  ורק הן המפרידות בינינו לבתי השכנים שממול. אני מקווה שהם לא סובלים מדי לראות אותי מסתובב בתחתונים…

והנה עבודה של יאיר ברק, מתוך תערוכת "מחיקות" במוזיאון תל אביב לאמנות

עוד בתים איקוניים כאן

בכנען החדשה

בינואר 2004 הייתי צריך לנסוע לטקסס, ארה"ב בענייני עבודה, ל"מפגש פסגה"  בענייני ליבות זעירות. הקדמתי לצאת ובדרך עצרתי בחוף המזרחי ליומיים של ארכיטקטורה. רציתי לראות במו עיני את החור של "היעדר" מגדלי התאומים, וגם, לבקר בעיירה New Cannan  אשר במדינת  Connecticut, שבה יש ריכוז של בניינים מודרניסטים יפים, ביניהם בית הזכוכית שבנה לעצמו הארכיטקט Philip Johnson, בניין איקוני שכולו זכוכית.

Philip Johnson היה גם אדריכל וגם אוצר האדריכלות של ה MOMA, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. התערוכה שאצר ב 1932 טבעה את הביטוי "הסגנון הבינלאומי" (מה שאצלנו נקרא באוהאוס…). הוא זה שהביא לארה"ב את Ludwig Mies van der Rohe ואת Marcel Breuer כמהגרים ואת Le Corbusier לסדרת הרצאות משפיעות. הסימפתיה שהביע לנאצים בשנות השלושים, דעותיו האנטישמיות, והמהפך המאוחר בארכיטקטורה שלו, לסגנון פוסט-מודרני, עם כרכובים יווניים ניאו-קלאסיים בראש גורד שחקים בו 50 קומות, כולם נסלחים בעייני לאור תרומתו האדירה להפצת הארכיטקטורה המודרנית (אותה אני כה אוהב) משני צידי האוקיינוס האטלנטי.

את בית הזכוכית המפורסם שלו, שאותו נסעתי לראות, הוא בנה לעצמו ב 1949, לא מעט בהשפעת Farnsworth House של  Mies van der Rohe. שנבנה באותו הזמן  (1945-51), ושלביקור בו אני מתכוון להקדיש רשומה נפרדת.

אז שכרתי רכב בשדה התעופה JFK, ונסעתי צפונה לכנען החדשה, נסיעה של כשעתיים.  ב New Canaan, העיירה עם ההכנסה הממוצעת למשפחה הגבוהה ביותר בארה"ב אגב,  לא מצאתי להפתעתי שילוט אל בית הזכוכית, אך שאלתי אנשים, ומצאתי. מסתבר שהבית ניצב בתוך קבוצה שלמה של בתים, כולם של Philip Johnson , במתחם מוקף חומה ולו שער ברזל. נכנסתי בשער, פניתי ימינה וחניתי לפני בית הזכוכית. לא היו מבקרים אחרים. נכנסתי וניגשתי אל האישה שישבה מאחורי שולחן (בחלקו השמאלי של הבניין בתמונה מטה) ושאלתי כמה עולה הכניסה.

היא הסתכלה עלי בתימהון מה, ואמרה שהבית לא פתוח למבקרים. שאלתי למה, והיא אמרה שפיליפ ג'ונסון עדיין חי בבית. אמרתי לה שלא יתכן, שהוא כבר מת מזמן. אז היא לקחה אותי אל מאחורי מחיצה נמוכה בתוך החלל הפתוח (מחיצת העץ בתמונה מטה), ושם, במיטה גדולה, נם לו פיליפ ג'ונסון  בן ה 97, קטן ומצומק, את שנת הצהריים שלו. האישה מסתבר, הייתה המטפלת שלו.

כך נראה  פיליפ ג'ונסון שנתיים לפני ה"ביקור" שלי אצלו:

טוב, עשיתי " בהליכה לאחור פנה", ויצאתי בבושת פנים מהמתחם. פיליפ ג'ונסון  נפטר בשנתו, באותה המיטה ממש, שנה ושבועיים מאוחר יותר, ב 25 לינואר 2005, בן כמעט 99. כיום הבית כבר פתוח למבקרים.

בעיירה יש עוד הרבה בתים שווים, בעיקר של ארכיטקטים שנמנו על ה Harward five כמו: Philip Johnson,
Marcel Breuer, Landis Gores, John M. Johansen,  Eliot Noyes. אף אחד מהבתים האחרים לא ממש איקוני, אבל זה של Marcel Breuer, בתמונה מטה, מאד טיפוסי לסגנונו, ויפה מאד. אף אחד מהם לא היה פתוח לקהל, ואת רובם ראיתי רק מבחוץ או מהחצר (בלי שיירו בי על השגת גבול…). לאלו שעמדו למכירה כן הצלחתי להיכנס, יחד עם מתווך שאיכשהו קיבל את הרושם שאני מחפש שם בית מודרניסטי לרכישה.

וזהו, חזרתי לניו-יורק והלכתי לראות חור מאד גדול באדמה במקום בו עמדו מגדלי התאומים.

כתבה במוסף גלריה של הארץ על ביקור (מוזמן) בבית.

עוד בתים איקוניים בהם ביקרתי.

Les Heures claires

les Heures claires הוא הכינוי שניתן לוילה Savoye, שתוכננה על ידי Charles-Édouard Jeanneret, הידוע יותר בכינויו  Le Corbusier,  ונבנתה בפואסי שליד פריז' בשנים 1928-1931. בתרגום חופשי מצרפתית המשמעות היא "השעות השקטות" או "השעות הבהירות". עוד כינוי של הבית הזה, כמו בתים אחרים של אותו ארכיטקט: "מכונה למגורים",  A MACHINE FOR LIVING.

כשגמרנו לבנות את ביתנו בחיפה חשבתי לאמץ את השם, אך החלטתי שזה יהיה פלצני מדי. בכלל, לתת לבית שם, יש בזה כבר מן הנפיחות. בשנה הראשונה פשוט קראנו לו "הבור", לזכר הבור שנפער באדמה לפני הבניה. ואחר כך פשוט "הבית".

את הווילה סבוי, אחד מאותם איקונות של אדריכלות המאה העשרים, הלכנו לבקר בביקורנו האחרון בפריז, ב2001. כמובן שגם גררתי את זוגתי (שתחיה) לכל בית אחר שבנה לה-קורבוזיה בפריז, אבל ווילה זו באמת הייתה גולת הכותרת.

הבית מממש במלואם את חמשת העקרונות של לה-קורבוזיה, אחד מהם הוא גינת גג והאחר שהבית עומד על עמודים. העמודים מאפשרים לנצל את קומת המסד לחניה ופונקציות אחרות. גינת הגג אכן מקסימה, הרבה יותר מזו שיש לי על הגג (בהשראת לה-קורבוזיה כמובן – אבל את זה עדיין ניתן לשפר אצלי). בשורה התחתונה, הווילה סבוי נמצאת לבדה בלב שדות, אך מנותקת לחלוטין מהקרקע.  גם לו הייתה לה גינה, צריך לרדת קומה ולצאת מהבית, לחצות את כביש הגישה המקיף את הבית ולהגיע אליה. לא ממש תרחיש סביר, אפילו אידיוטי, עם כל הכבוד ללה-קורבוזיה, ויש כבוד.

עוד אלמנט שאימצתי מלה-קורבוזיה בביתנו הוא המישור המשופע, ה"רמפה". אצלנו זה רק מהכביש אל הבית, כך שאוכל בזקנתי גם להתגלגל בכיסא גלגלים למטה, או אולי כדי שאוכל להסיע את עגלת התינוקות של נכדי, לכשיהיו כאלה, בנוחות. בווילה סבוי, לה-קורבוזיה הלך עם זה יותר רחוק, ויש מעבר משופע בין כל קומה וקומה, אפילו אל פינת השיזוף על הגג.

לגבי העמודים המנותקים של לה-קורבוזיה, יש לי השגות. זו הייתה אכן מחשבה מאד "מודרניסטית" שגרסה שהאלמנטים הקונסטרוקטיביים לא אמורים להכתיב את חלוקת החלל הפנימי, ואמורים להשאיר אותו גמיש. והם לא אמורים להיות חלק ממעטפת הבניין, כדי לאפשר חלונות בכל מקום. ואכן, האלמנט החזותי המאוד בולט של הוילה סבוי הוא פס החלונות האופקי המקיף אותה מכל עבר. לטעמי, חל פה היפוך תפקידים, וזהו מקרה שבו function follows form ולא להיפך, כפי שהאידאולוגיה המודרניסטית דרשה, כפי שנדרש מ"מכונת מגורים". אני לא באמת חושב שצריך גמישות במיקום החלונות לאחר הבניה, והעמודים העומדים פנימה ממעטפת הבניין, בגריד במרווחים קבועים הם די טירדה.

בביתנו למשל אין שום עמוד או קורה שאינם חלק טבעי מקיר מעטפת. אין אף עמוד בתוך תחום המעטפת, והעובדה היא שהבית עדיין עומד. יתכן שהיו אלה הימים הראשונים של בניה בבטון כשנבנתה הווילה סבוי, וחישובי הקונסטרוקציה השתפרו משמעותית מאז. אבל יותר סביר בעיני שהייתה זו סתם דוגמה מודרניסטית שהכתיבה את רעיון ה piloti, אותם עמודים עגולים בגריד קבוע, התומכים ברצפות שטוחות ודקות. נכון, מיפתחים גדולים בין העמודים דורשים קורות יותר גבוהות, או תקרת/רצפת צלעות. אך גם קורות גבוהות אפשר להבליע בקירות או במעקה הגג, ותקרת צלעות מבודדת הרבה יותר טוב.

מצד שני, למרות חוסר היעילות של הגריד המודרניסטי, יש משהו מאד מרגיע לעין בחזרתיות הזו. העין מזהה את ה pattern, ויש בזה סיפוק קמאי ולא מודע הגורם לנו הנאה. אותו החלק הקדמוני של המוח המזהה תבניות (דשא – מרגיע) וסטייה מהן (אריה – סכנה) עדיין פעיל ומשמעותי במוחנו.

זו הרשומה התשיעית והאחרונה בסדרת ה"שפות", והראשונה בסדרה על ביקורים שלי בבניינים איקוניים של המאה ה20, ביניהם יהיו בית המדבר של קאופמן, בית פרנסוורת של מיס, בית הזכוכית של פיליפ ג'ונסון, הבית על המפל, ועוד ועוד…שאר הרשומות בסדרה כאן