מזימות בינלאומיות

מחשבות בעקבות פגישה עם עוד אחד מ"אלה", שגילה את אזני ששער הניצחון בפריז הוא קבל חשמלי גדול שבעבר לא ידוע הזין את כל פריז בחשמל. וסיפר לי על צילום של סן פרנציסקו מ 1830 שבו לא רואים אנשים, מה שמוכיח ש… (לא הבנתי מה זה מוכיח, חוץ מזה שהחשיפות שנדרשו בשנים ההן אפשרו לצלם רק אוביקטים נייחים לחלוטין, אבל זה לא רלוונטי לאיש ההוא.) לא הייתי גם צריך לשאול מה דעתו בקשר לקורונה, זה היה ברור מראש, אבל כמובן שהוא נידב לי את דעתו המלומדת גם בלי שאשאל.

מאד מעניין, עניין הקונספירציות האלה, שמופרכותן, עושה רושם, רק עושה אותן יותר אטרקטיביות לקהל היעד שלהן. אז החלטתי לזרום עם זה גם אני, ולראות איזו תיאורית קונספירציה יכולה להסביר את הופעת תיאוריות הקונספירציה האלה, ומי עשוי להיות מאחורי זה.

אפשרות אחת היא פוטין. מאז הפלישה לאוקראינה למשל, צצים בקרב "אלה" (קיצור בו אשתמש מכאן לחובבי הקונספירציות וה"מתנגדים" למיניהם) דיעות ש"הנה, סוף סוף דיקטטור ללא כחל וסרק, גבר גבר, לא כמו הדיקטטורים בשאר העולם המאחזים את עינינו בשירות הביג-פרמה." (אלון מזרחי) או "שפוטין ימשיך מערבה ויחסל את כל המנהיגים המכריחים אותנו לשים מסיכות בחללים סגורים" (אבשלום כרמל). אם פוטין ומכונת התעמולה המשוכללת ברשתות החברתיות העומדת לרשותו (הי, ב 2016 הוא הצליח להמליך את טראמפ…) הם אלו שאחראים למגיפת הקונספירציות, אז הוא בלי ספק הצליח לערער בצורה מאד משמעותית את אמון הציבור במדינות הדמוקרטיות בשלטון בו הם בחרו. עד כדי שכך שהם כבר לא רואים את ההבדל בין שלטון של אנשים כמו פוטין, ושלטון האוכף סגרים בזמן מגיפה ודורש תו ירוק.

הרי אם הכל רק מראית עין, ובעצם הכל זה משהו אחר, וגורמים ניסתרים מאחורי הקלעים (אולי זיקני ציון?) מתעתעים בנו לחשוב שהשלטון דורש את טובתנו, דואג לבריאותנו, בעוד שבעצם אינטרסים אחרים הם המניעים אותם, אז בעצם אין הבדל בין שלטון סמכותני/רודני לשלטון דמוקרטי שבעצם נשלט על ידי איזה deep state. שניהם הם רק חזיתות שקריות לשלטון ניסתר של גורמים עלומים.

ואין מה להתרגש מפלישה לאוקראינה, כי זה כלום לעומת הדיקטטורה שנותנת אפשרות להורים לחסן את ילדיהם נגד קורונה. מה לא?

אז פוטין הוא אפשרות אחת. אפשרות אחרת עלתה במוחי כאשר ראיתי את מנהיג שיירת המשאיות בקנדה (שלה יש אוהדים רבים גם בישראל) מסביר בסרטון שכל ענין החיסונים מיועד בעצם להקטין את אוכלוסית הלבנים האנגלו-סקסים. התחלתי לחשוב איזה אוכלוסיות באמת נפגעו ממגיפת הקונספירציות, ומה יכולה להיות המוטיבציה של מי שמפיץ את הקונספירציות האלה (כמו למשל Paul Furber ו Ron Watkins שהתחילו את קונספירצית Q) והנה שלוש אפשרויות:

– מישהו מנסה להעלות את ה IQ הממוצע של האוכלוסיה, להשביח את הגזע האנושי. לשכנע את הטפשים להתעלם ממגיפה, לא להגן על עצמם בעזרת חיסונים, מסיכות, ריחוק. מי זה יכול להיות? אולי ביל גייטס? ג'ורג' סורוס?

– מישהו מנסה להקטין את מספר העניים שלא תורמים מספיק לתל"ג. (אצלנו זה יהיה בעיקר הערבים והחרדים, בארה"ב אנשים בעלי צבע עור יותר כהה). כשיש מגיפה ולא מרסנים אותה, מי שמת יותר, באחוזים ניכרים הם העניים, שאינם יכולים להיעדר מעבודה או לעבוד מרחוק ולכן סגרים מגנים עליהם באופן יחסי יותר. מי יכול להיות מאחורי מזימה כזו? אולי מעריצי אין ראנד לדורותיהם? כת נסתרת של ליברטריאנים?

– מישהו מנסה להצעיר את אוכלוסית העולם המערבי, השבע. מישהו שמודאג מזה שהירידה בהולדה במדינות השבעות גורמת לאוכלוסיה להיות בממוצע יותר זקנה, ותגרום לכך שכאשר הדור שלו יגיע לגמלאות, חוסר האיזון האקטוארי שיווצר בקרנות הפנסיה יגרום לדור שלו לחיות עוני בזקנתו. אז עדיף לדלל את האוכלוסיה הזקנה והחולה, להוריד את תוחלת החיים (שאכן ירדה, בשנתיים בארה"ב, בכמה חודשים בישראל) שעלייתה משבשת את חישובי החיסכון הנדרש לקצבה מסויימת. השיקול פה, של גורמים עלומים שכאלה, הוא שלא נורא אם כמה קשישים, שממילא יש להם כל מיני מחלות ומצופפים את בתי החולים, יפסידו מספר חד ספרתי של שנות חיים. מי יכול להיות מאחורי זה? אולי תעשיית ה big pensia? (הי, מי אמר שתאורית קונספירציה צריכה להיות סבירה?)

חיפה, ביחוד בקורונה

בסגר הראשון ירדנו לחוף הים, והלכנו בבדידות מזהרת על החול דרומה. בערך עד כפר גלים וחזרה. כשחזרנו, כבר חיכתה לנו ניידת, ממשטרת טירת הכרמל, והשוטרים בה הואילו לרשום לנו רק אזהרה על הפרת הסגר, והודיעו שאם שוב נתפס, זה יעלה לנו 5000 ש"ח.

מאז, הרשויות (בכל העולם אגב) הבינו ששהיה באויר הפתוח תוך שמירת מרחק אינה מסוכנת ואף עדיפה על שהיה במרחבים סגורים, מה שגרם לי להבין שחיפה היא מקום לא רע להיות בו כשבחוץ מגיפה. למה? כי פחות צפוף כאן. מהרבה בחינות.

למשל חוף הים. הוא ארוך מאד בתחומי העיר (למרות הנמל) וגם נמשך דרומה, עד עתלית בעצם. נכון שגם לתל אביב יש חוף ים ארוך, אבל אין באמת אפשרות להגיע אליו ברכב פרטי, כי אין חניה. ובתקופה הזו, עדיף לא להתנייד בתחבורה ציבורית, בטח שלא בשביל הליכה על יד הים. בחיפה יש אינסוף חניה, לא בתשלום, לאורך כל החוף. מאפשר לנצל את חוף הים גם אם זה לשעה של הליכה נינוחה או נמרצת, בקיץ וגם ברוב ימי החורף. בריאות.

ויש את פארק הר הכרמל הצמוד, עם אינספור שבילים שבהם אפשר ללכת, ברובם אפילו בלי להתקל באף אחד. בטח ובטח באמצא השבוע. מביתנו, לצאת להליכה בהר, זו קפיצה של 10 דקות, וגם שם אין בעיית חניה. אפשר ללכת על הצלע הפונה צפון-מזרחה או על הצלע הפונה דרום-מערבה, לפי מצב השמש והרוחות. בריאות כבר אמרתי?

גם בתוך הבתים פחות צפוף בחיפה, אני מניח, ולו רק בגלל שדירת 4 חדרים בחיפה עולה פחות מדירת 2 חדרים בגוש דן.

וגם בין הבתים פחות צפוף בחיפה. גם בגלל הבניה היותר נמוכה וגם בגלל שרוב העיר משופעת, כך שהבית ליד הוא או יותר נמוך או יותר גבוה במדרון, וברוב המקרים שדה הראיה לא תחום על ידי הבתים הסמוכים.

והכי חשוב – הגיאיות. רוב שכונות חיפה נמצאות על פסגת שלוחות ההר, וביניהן מפרידים הגיאיות. אחוז גבוה של הבתים בחיפה רואים את הבית השכן רק מעבר לואדי, במרחק של כמה עשרות או מאות מטרים. מהמקום בו אני יושב כרגע למשל, אני לא רואה אף בית. העצים משני צידי אפיק הנחל מסתירים אותם לחלוטין. התחושה, הלא רק סובייקטיבית, היא של צפיפות נמוכה, וכאשר עדיף לשמור מרחק מאנשים אחרים, כמו בימים אלה, זה ממש לא רע. עניין של בריאות אפילו.

כן, יש גם את עניין זיהום האויר מהמפעלים במפרץ חיפה, לא באמת מאד בריא. אני מספר לעצמי שמצד הזה של ההר, הפונה מערבה אל הים, ונמוך בהרבה מקו הרכס, יש פחות זיהום.

חוץ מעניין הצפיפות, הנמוכה יחסית לרוב הישובים העירוניים (אני לא משווה לישובים כפריים) גם רלוונטי לענין הקורונה זה שיש בחיפה שלושה בתי חולים, גדולים, וגם כנראה לא רעים. כלומר חיפה לא צפופה – כמו הפריפריה, אבל איכות וזמינות הטיפול הרפואי טובה מזו שבפריפריה. וגם זמן ההגעה למיון, קריטי במקרים רבים, קצר יחסית לפריפריה הכפרית.

גם ה"רמזור" של משרד הבריאות האיר את חיפה יותר באור ירוק (יחסית) ברוב השנתיים האחרונות, אפילו בשכונות שבדירוג סוציו-אקונומי נמוך. ברמת ויזניץ החרדית למשל, הבנתי שאנשים אצו להתחסן מוקדם יחסית, וגם לא הגזימו בהתקהלויות עוד לפני תקופת החיסונים.

למה אני מספר את כל זה פה? רק בגלל שאני מודע כמה מעט אנשים יקראו את זה, ולכן אני לא מודאג שתתחיל מחר נהירה המונית מאיזור המרכז לחיפה, כזו שתגדיל פה את הצפיפות. ממש לא הייתי רוצה בזה. בטח שלא בזמנים כאלה.

נתב"ג

על פי התנהלות רשות שדות התעופה אפשר היה לחשוב שישראל טהורה (מקורונה) ושאר העולם נגוע, ולראיה – ביציאה מהארץ דואגים לצופף את הנוסעים כמה שיותר, ובחזרה לרווח אותם ככל האפשר.

איך זה מתבצע? לבידוק הבטחוני הראשוני, שם תוהים אם ארזת לבד, ציוותו רק ששה בודקים, מתוכם רק ארבעה עובדים בפועל, לשלושת אזורי הבידוק גם יחד. תור צפוף של כמעט 40 דקות רק כדי לחסוך 3-4 בודקים (בשכר סטודנט מן הסתם)? ובהמשך, במקום בו משקפים את תיקך, פעלו 4 מתוך 11 עמדות. למה? כדי שיצטופפו עוד 20-30 דקות כמו סרדינים? לפחות הצק-אין לטיסה עצמה הלך מהר. אנשים כבר מתורגלים להראות את תוצאות הבדיקה בטלפון בלי לפשפש (ממליץ על צילום מסך…), וחברת טרנסאויה לא מתקטננת אתך על מה שאתה לוקח למטוס, את התרמיל שלי אפילו לא ביקשו לשקול – חוסך המון ויכוחים וזמן.

ובחזרה? פיזרו עמדות קריאת דרכונים בכל רחבי הטרמינל ודאגו שתשתמש בהם ולא תצטופף בתור במקום אחד. במתחם הבדיקות היו כשבעים עמדות פעילות ואפס תור. אפילו האוטובוס לחניה לטווח ארוך יצא חצי ריק. מ.ש.ל.

ובין לבין? איך היה? הייתי בפריז, חמישה ימים. היה קר, אבל שמשי, הימים היו קצרים, אך ראיתי כמה תערוכות טובות, ולא אכלתי משהו משובח במיוחד. ולפחות הספקתי לנסוע ולחזור, אפילו בריא, לפני שצרפת האדימה. גם זה משהו.

הרצון לעוצמה

הרשומה הזו היא על נגיף הקורונה.

ראו את הקטע המצורף מטה, מתוך מאמר של ניטשה בשם "לגניאולוגיה של המוסר". מדובר פה על הכפירה של ניטשה בטענה שהסיבה (או יותר מדוייק ה"טעם") לקיומם של דברים כפי שהם היום הוא גם הטעם להיווצרותם. הוא גם טוען שדברים (למשל היד האנושית, או העין) עברו גלגולים רבים במשך ההיסטוריה של קיומם, ולאורך הדרך, התחלפו שוב ושוב השימושים של הדברים, הטעם לקיומם.

לטענת ניטשה, מה שמניע את ההתפתחות של דברים הוא משהו (ערטילאי מבחינתי בשלב זה) לו הוא קורא "הרצון לעוצמה". אבל קיראו את הטקסט המצורף כאן (ופגשו את המשך הפוסט אחריו) ואמרו לי האם זה לא מזכיר לכם בדיוק את האופן בו מתפתח נגיף הקורונה ומתאים את עצמו לסביבה האנושית המשתנה?

ביומיים האחרונים קראתי קצת על התפתחות הוריאנט האחרון של הנגיף, שזכה לאות היוונית אומיקרון. אנשים שמבינים בתחום מנסים להסביר להדיוטות כמוני איך יתכן שהופיע וריאנט עם כל כך הרבה מוטציות בבת אחת, שיתכן שימנעו מהמערכת החיסונית שלנו לזהות אותה כאותו הנגיף שאליו התחסנו (בזריקה או במחלה).

ההסבר ששמעתי הוא שהוריאנט התפתח בגופם של אנשים מדוכאי חיסון, כנראה נשאי HIV, מהם יש הרבה באיזור ממנו הגיח הוריאנט בדרכו לכבוש את העולם, (ועל הדרך להכחיד את כל הגירסאות האחרות של הנגיף, כפי שעשה לפניו וריאנט הדלתה). המערכת החיסונים שלהם לא דיכאה את הנגיף מספיק מהר, ואלו שהנגיף לא המית מהר היו מקום אידאלי לנגיף להתאים את עצמו, לעבור המוני מוטציות, ואלו שיצאו הכי "מוצלחות" מבחינת הנגיף, שביטאו באופן המושלם ביותר את "הרצון לעוצמה" שלו, אלו יצאו לכבוש את העולם.

אם לאמץ את מינוחי ה"עוצמה" של ניטשה, יש לנו פה עם שני אורגניזמים שואפי עוצמה. המין האנושי והנגיף. במקומות שבהם המין האנושי מפגין חולשה, הנגיף מנצל את ההזמנות בכדי להתעצם. החולשה יכולה להיות חולשתן של אוכלוסיות עניות וחסרות נגישות למערכת בריאות שתוכל לחסן אותם, או חולשת השכל של אנשים המסרבים להתחסן מסיבות הזויות יותר או פחות ומעדיפים להסניף אקונומיקה או משהו. בגופם של אלו יכול הרצון הנגיפי לעוצמה לבוא לידי ביטוי בסדרה רציפה, ב"דורות" רבים של הנגיף, שבהם הוא יכול להשתנות בצורה שתקשה על הרצון לעוצמה האנושי לבלום אותו. מי ינצח? לא ברור.

וגם "ההתקדמות האמיתית מופיע תמיד בדמות רצון ודרך לעוצמה רבה יותר, ומושגת תמיד במחיר עוצמות רבות ופחותות ממנה" אומר ניטשה. כך הכחיד לא מזמן וריאנט הדלתה רב העוצמה את ה"עוצמות" הרבות הפחותות ממנו, (למשל ביכולת ההדבקה,) את הוריאנטים השונים. זה המקורי, האב הקדמון של הנגיף, כבר נמצא היום רק במעבדות.

אצל בני האדם, האבולוציה עובדת הרבה יותר לאט, דור אנושי הוא מיליוני דורות של הנגיף. האם המדע יכול לגשר על הפער הזה? אם תצלח דרכם של "חשדני" המדע, בכלל לא בטוח.

ויש את ההרצאה הזו ב YouTube ששווה לראות, הרחבה על אותו נושא.

עוד רשומות סביב נושא הקורונה

• מזימות בינלאומיות
• חיפה, ביחוד בקורונה
• נתב"ג
• הרצון לעוצמה
• כמעיין המתגבר
• מסך הבערות
• ניצן
• תמותה עודפת
• חל"ת
• אגירה: זעם האל

כמעיין המתגבר

שוב אני חוזר אל אותם האנשים הנשבעים בנקיטת חפץ שלעולם לא יצביעו (שוב?) למר"צ, בעקבות הצעדים "מרסקי הדמוקרטיה" (תו ירוק וכאלה) שמשרד הבריאות, והשר הממונה עליו, ממר"צ, נוקטים. אני חוזר אליהם כי הגעתי למסקנה שבאמת אין לכל אותם אנשים סיבה להצביע למר"צ בפרט ולשמאל בכלל.

עזר לי להגיע לתובנה הזו מרצה אחד (שלא אנקוב בשמו) המלמד חשיבה ביקורתית באחת האוניברסיטות (שלא אנקוב בשמה) בעזרת מיטב ההוגים הצרפתיים (שכן אנקוב בשמם – פוקו וכאלה…), ומשתמש במגיפת הקורונה כדוגמה לאופן שבו יש לפתח ולטפח חשיבה ביקורתית. מהקורס שלו פרשתי כי פתאום הבנתי שבעצם, אני שומע שם את הגרסה העברית של Tucker Carlson, המגיש האולטרא ימני של רשת fox, מכחיש מגיפה ידוע. שמה שהמרצה הזה, ומתנגדי החיסונים, הסגרים והמסיכות בכלל מדגימים הוא אידאולוגיה ליברטריאנית קיצונית, אפילו פינת תנועת האלט-רייט האמריקאית. שההוגים הרלוונטיים להתהדר בהם הם לא אלו הצרפתים אלא הוגים שמרניים כמו Friedrich Hayek ומילטון פרידמן.

גם אני הייתי שם, בגיל 15 או 16, כשקראתי והתלהבתי מספריה של איין ראנד כמו "כמעיין המתגבר" ו"מרד הנפילים". אבל די מהר עבר לי, התבגרתי. אבל האנשים המגדפים את ניצן הורוביץ על כל מה שהוא עושה, הם עדיין שם. במקום הזה של האינדיבידואליזם הבוטה, במקום של "אני אדאג לעצמי" ושהאחרים יתפגרו. של "אתם לא תגידו לי מה לעשות".

לפחות בארה"ב זה קוהרנטי. למשל בסרטון בטיק-טוק בו מתלוננת מישהי שלא נותנים לה להכנס להופעה שהיא קנתה לה כרטיס ב 150$, (ואף הזמינה מלון למקום בו ההופעה ב $500,) כי היא מסרבת לבצע בדיקת קורונה ב $40, (אף שהיא אישרה שתעשה זאת כתנאי לרכישת הכרטיס.) למה? כי "פה זה אמריקה", ואף אחד לא יגיד לה מה לעשות.

מה יש לנו פה בעצם? יש לנו אנשים שמסרבים לקבל את התפיסה שתפקיד המדינה (אחד מהם) הוא לשמור על שלמות גופם ובריאותם של אזרחיה. שזה החוזה שיש בין האזרחים – העברת האחריות אל המדינה לשמור עליהם אחד מהשני, ומאחרים שמחוץ לקולקטיב. שלשם כך מוטלות הגבלות כאלה ואחרות שבין היתר נועדו למנוע פגיעה של אזרח אחד באחר (רק למדינה מותר לעשות את זה, רק למדינה יש מונופול על אלימות).

לא מדובר פה על ערבות הדדית וולונטרית. אפילו לא מדובר פה על נטילת החוק לידים של עסק פרטי (למשל האמרגן של ההופעה ההיא). המדינה חייבה את מפעילי האירועים לתפעל אותם כך שהבאים אליהם לא יפגעו. בדיוק כמו שדורשים מהם אישור של מכבי אש. אם זה נראה למישהו פגיעה לא מידתית בזכויותיו, בתי המשפט הם המקום לפנות אליו. בארה"ב יותר מאשר במקומות אחרים, כי שם הרפובליקנים הצליחו למלא את בתי המשפט בשופטים "שמרניים", כאלה שהשקפת עולמם היא בכיוון המצמצם את תפקיד המדינה ולכן גם מצמצם את סמכויותיה. בישראל אולי גם בעתיד, אם איילת שקד תצליח במה שהיא התחילה כשרת משפטים.

בישראל האידאולוגיה בקטע זה פחות ברורה. אין פה באמת הבדל בין ימין לשמאל ברצון לצמצם או להרחיב את סמכות המדינה. המריבה היא יותר מי דואג לאיזה ציבור ובאיזה מידה. גם הימין (פרט למעט ימנים אידאולוגים כמו איילת שקד) הפופוליסטי לא שואף לצמצם את התערבות המדינה בחיי האזרחים, ולראיה הגישה המרחיבה של ממשלת נתניהו בתקופת הקורונה. ואין להתבלבל בין ניסיון נתניהו ל"הגביר משילות" ו"לצמצם את שלטון הפקידים" לבין אידאולוגיה ימנית קלאסית. יש פה אך ורק ניסיונות מילוט של מישהו ששנים רבות מדי בשלטון גרמו לו לחשוב שהוא מעל החוק, והתבדה.

לסיכום – כל מגיבי השיטנה ל["display-posts include_excerpt="true" wrapper="div" tag="covid]הורוביץ, כל סרבני החיסונים ומתנגדי התו הירוק, כל אנשי "מרד הנפילים" – חישבו טוב איזו אידאולוגיה אתם מגלמים בהתנהגותכם, מאיזה פוזיציה אנוכית אתם פועלים, ואז או שתתבגרו, או שתמצאו לכם איזו מפלגה ימנית קלאסית (למשל פייגלין?) שמייצגת באמת את מה שאתם באמת מאמינים בו.

עוד רשומות סביב נושא הקורונה

• מזימות בינלאומיות
• חיפה, ביחוד בקורונה
• נתב"ג
• הרצון לעוצמה
• כמעיין המתגבר
• מסך הבערות
• ניצן
• תמותה עודפת
• חל"ת
• אגירה: זעם האל

מסך הבערות

זמן טוב, מבחינה היסטורית, לבקר מחדש את מושג "מסך הבערות", שטבע הפילוסוף  ג'ון רולס. המושג מתאר כריתת אמנה חברתית שבמסגרתה תוקם קהילה פוליטית הפועלת על פי כללי "צדק כהוגנות" (Justice as Fairness), כאשר המתדיינים על האמנה אינם יודעים כלל מהו מעמדם החברתי. (הגדרה מויקיפדיה)

במסך הבערות מדומיין מצב מקורי, דימוי מחשבתי שכזה, שבו אין עדיין אמנה חברתית, חברה אנושית לא מכוננת עדיין, אבל האנשים במצב זה שואפים להקים קהילה שתהיה צודקת והוגנת לכולם. יש הוגים שגרסו שמצב מקורי כזה היה בשחר המין האנושי, יש שרואים זאת רק כדימוי מחשבתי, סוג של "אילו היה…" שמאפשר לחשוב איך, ממצב מקורי כזה מקימים חברה צודקת.

הזדמן לנו, באופן די נדיר בהיסטוריה, להיות ממש בפועל במצב מקורי כזה, אך לפני שנתיים. לפני שמגפת הקורונה פרצה בעיר ווהאן אשר בסין ומשם התפשטה בעולם. מצב מקורי בו לא היו עדיין לא סגרים, לא חיסונים, לא התנגדות לחיסונים, לא מסיכות (במערב…). השיח האנושי היה חף מכל אותם (עשרות!) מושגים שקשורים למגיפה ושמתגלגלים על לשוננו באופן טבעי כיום.

ובתחילת המגיפה, גם היה ידוע מעט מאד על הוירוס הזה. איך הוא מתפשט, מי פגיע אליו ומי פחות, איך אפשר לטפל בחולים, האם הוא יעלם בקיץ? האם יהיה חיסון? מתי? ממש מסך הבערות הרולסיאני.

אבל ככל שהמסך החל מתפוגג אט אט, אפשר היה לראות עד כמה המודל שהציע רולס להקמת חברה צודקת לא יכול להתממש. חיש מהר התברר שאנשים מגבשים את דעתם על הצעדים שצריך לנקוט (או לא לנקוט) לרוב מתוך פוזיציה תועלתנית, אך גם מתוך פוזיציה אידאולוגית.

אין לי ספק שבאותו מצב מקורי מדומיין הייתה הרבה יותר נכונות לצעדים נמרצים אם האנשים שקיבלו את ההחלטות לא ידעו באותו הזמן אם המחלה מסוכנת להם או לא. אם המחלה מסוכנת יותר לזקנים, אזי הם לא ידוע אם כשיורם מסך הבערות יתברר להם אם הם צעירים או מבוגרים, עם מחלות רקע או בלי.

האם האנשים מאחורי המסך היו מחליטים לסגור בבתים לשנים את בני ה 60+ ולתת לשאר לחיות כרגיל אם לא יכלו לדעת בני כמה הם עצמם יהיו כשיצאו מאחורי מסך הבערות (בהנחה שיש הגיון במדיניות כזו)?

באופן דומה, מעניין לתהות אם המחליטים מאחורי מסך הבערות לא היו יודעים אם הסגר יהיה הרסני כלכלית עבורם אישית, או שלא יזיז להם, איך הם היו מחליטים על פיצוי כלכלי לניזוקים. האם היה פיצוי נדיב יותר? פחות?

לגבי החיסונים ותקנות התו הירוק – אם האנשים המסתופפים באותו מצב מקורי, מאחרי מסך הבערות, לא היו יודעים שכאשר יורם המסך הם יאחזו באמונה שגילם הצעיר, או אמונתם בכדורים משלשלים לבעלי חיים, או ברפואה אלטרנטיבית, או בטראמפ, או בתזונה כזו או אחרת יגנו עליהם מתחלואה, האם גם אז הם היו מתנגדים לנסיון לחסן את כל האוכלוסיה, להפריד בין המחוסנים ואלו שלא?

האם מאחורי מסך הבערות אפשר היה למצוא פתרונות חברתיים, כגון לימוד מרחוק בזום, לפני שהאנשים התנסו במצב בפועל? או האם צריך להשליך את האנשים למים בכדי שילמדו שיש מים, וצריך ללמוד לשחות?

האם חברה שנוצרת כתוצאה מהמהלך המחשבתי הזה של מסך הבערות תהיה חברה יותר או פחות סמכותנית? חברה בה תהיה יותר או פחות התערבות של הכלל בעניני הפרט? אם הדוגמה של השנתיים האחרונות מלמדת משהו, זה שהדעות חלוקות לחלוטין אם יש יותר מדי או פחות מדי התערבות של המדינה.

יתכן שמסך הבערות עוד עימנו – ככל שהמין האנושי והמין השני – הוירוס, לומדים זה את זה, ומתאימים את עצמם זה להשתנות של השני במחזורים של תחלואה ותמותה, החברה האנושית נעה ונדה בהתאמה, הלוך וחזור, בין יותר ופחות התערבות, בין סגרים להתרתם, בין הקשחת תקנות וריכוכן.

עוד רשומות סביב נושא הקורונה

• מזימות בינלאומיות
• חיפה, ביחוד בקורונה
• נתב"ג
• הרצון לעוצמה
• כמעיין המתגבר
• מסך הבערות
• ניצן
• תמותה עודפת
• חל"ת
• אגירה: זעם האל

ניצן

רחמי על שר הבריאות ניצן הורוביץ. בתחום הבריאות בכלל ובטיפול במגיפת הקורונה בפרט, המשרד והעומד בראשו עושים עבודה לא רעה, וגם הצליחו להכניס לתקציב המדינה, בנושאי בריאות, לא מעט דברים טובים וחשובים. הנה למשל מבחר מנושאי הפוסטים האחרונים של שר הבריאות: "תקציב הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.", "רפורמה מהפכנית בתחום בריאות הנפש", "קיצור תורנויות המתמחים", "פיתוח מערכת הבריאות בחברה הערבית.", "הרחבת מערך הטיפול בהפרעות אכילה" ועוד ועוד. נושאים שהם בלי ספק חשובים וראויים ששר הבריאות יקדם אותם.

אבל התגובה לכל הפוסטים האלה היא אחידה. מאות, לפעמים אלפי תגובות, שכולן שוטמות, אלימות בצורה קיצונית. כולן מתעלמות מנושא הפוסט עצמו ומתמקדות רק בדבר אחד: בהתנגדות לחיסונים, לבדיקות, למסיכות, לתו הירוק וכו. תגובות המהדהדות זו את זו, וכולן משקפות חשדנות קיצונית לתיאור המציאות כפי שמשרד הבריאות, הממשלה (הנוכחית וגם הקודמת), ממשלות אחרות בעולם, רוב מוחלט של הקהילה המדעית והרפואית משקפות אותה, ארגון הבריאות העולמי, ועוד.

אך בעיקר – התגובות שונאות. התגובות האלה חושפות שסע עמוק מאד, שקשה עד בלתי אפשרי ליחס אותו לשסעים אחרים בחברות (בארץ ובעולם) כמו בין ימין לשמאל, דתיים לחילוניים, בין סוציאליסטים (יש עוד כאלה) לליברטריאנים.

מפעם לפעם אני נכנס לפרופילים של המגיבים היותר קיצוניים, אלו שהם בדרך כלל גם הראשונים להגיב לכל פוסט של ניצן הורביץ, בפייסבוק ובטוויטר, כדי להבין במי מדובר. ובכן, לא מדובר בבוטים. אלו שבדקתי הם פרופילים אמיתיים, א.נשים בשר ודם. רוב מוחץ הן נשים, ורוב אלו שלפרופיל שלהן הצצתי, עוסקות במקצועות הרכים יותר, הטיפוליים, האלטרנטיביים. הרבה למדו במכללת רידמן. הרבה מאמנים ומאמנות, יועצים לדברים כאלה ואחרים, חלקם אמורפיים למדי. בעצם די הגיוני שמי שמתפרנס או עוסק בעיסוקים שאינם קשיחים מדעית, יהיו לו/לה ספיקות לגבי כל מה שמגיע מהצד השני של החומה, מהצד של "חברות הפרמה", של "המדענים", של הדיפ-סטייט. "ספקנות בריאה", "אני עושה את המחקר שלי", "אני רק שואל שאלות", "בואו נחכה עוד קצת זמן עד שיהיו תשובות לשאלות האלה (אבל אז יצוצו חדשות)".

כל זה טוב ויפה אם כי מופרך לדעתי, במיוחד שלמרות הבוז למדע הקונבנציונלי ולמדענים, המחנה שמנגד כן נוטה לצטט כאורים ותומים אנשים בעלי תארים מתקדמים, לא משנה באיזה תחום, שאפשר לתלות בהם את החשדות, שאפשר להלביש תאוריות קונספירציה סביב ציטוטים מהם שאולי היו נכונים לזמן מסויים או שהוצאו מהקשרם. המחנה המתנגד לא יצטט כסמכות בדרך כלל את "יפעת בן משה בניית ציפורניים" (סתם שם בדוי). עדיף אחד מבעלי התארים הגבוהים שהתארגנו במח"צ (מתנגדי חיסונים צווחנים?) לקורונה.

את הדוקטורים במח"צ אני יכול להבין, הם לא מתלהבים מזה שהם לא במוקד קבלת ההחלטות, שלא קיבלו אותם למעגל הפנימי. אני לפעמים קצת מאוכזב מקטיף הדובדבנים שהם עושים בלי בושה, מהזזת השער הבלתי פוסקת, מההתכחשות לאמירות עבר שלהם שהתבדו קשות. אבל לפחות הם לא שונאים. הם לא משפריצים שנאה כמו המגיבים לניצן המסכן. את אלו ממש קשה לי להבין. קשה לי להבין את עוצמת השינאה, את הבסיס להשוואות עם הנאצים, עם התחזיות על חורבן הדמוקרטיה, את ההקצנה. מה לעזאזל קרה פה? איך יוצאים מזה?

עוד רשומות סביב נושא הקורונה

• מזימות בינלאומיות
• חיפה, ביחוד בקורונה
• נתב"ג
• הרצון לעוצמה
• כמעיין המתגבר
• מסך הבערות
• ניצן
• תמותה עודפת
• חל"ת
• אגירה: זעם האל

תמותה עודפת

אחד הטיעונים הנפוצים של אלו ש"לא מתרגשים מקורונה" היא שבישראל מתו מתחילת השנה פחות מהממוצע הרב שנתי. אני לא בטוח אם זה עדיין נכון עכשיו בתחילת הגל השני של המגיפה אבל נניח שכן. אבל זה בוודאות לא נכון לרוב המדינות בהן הנגיף פגע כמו בלגיה, איטליה, ספרד, צרפת וכמובן ארה"ב. שם אחוזי התמותה העודפת מאד משמעותיים (אפשר לראות את הנתונים, מתעדכנים בזמן אמת, כאן).

אז מה המנגנון שעומד מאחורי המנגנון הנפשי העומד מאחורי ההסתכלות המאד צרה הזו מצד אחד, ומה גורם לתמותה העודפת הנמוכה בישראל שמאפשר את ההסתכלות הזו?

האם יש מישהו שחושב שעםישראל מוגן גנטית? שאולי נסיבות חייו מאפשרות לו להמשיך לחיות את חייו ללא הפרעה גם כשבעולם כולו מתים כמו זבובים? אנחנו העם הנבחר לשרוד את נגיף הקורונה? או שכל העולם פשוט משתף פעולה עם ביבי בנסיון להסיח את דעתנו מהמשפט הקרב שלו?

אפשר להסביר את התמותה הנמוכה פה בהרבה דרכים, אבל היא קשורה לא מעט לתחלואה הנמוכה שהייתה פה בגל הראשון, הודות לזה שאנו מדינת אי, בלי מעברים יבשתיים, שהטיסות הופסקו מוקדם, והסגר נכפה בנחישות, ועם שיתוף פעולה של העם. מבין החולים, גם אחוזי התמותה היו יחסית (לא מאד) נמוכים הודות לגיל הממוצע הנמוך של האוכלוסיה.

אני מקווה שאתבדה, אבל עם כמויות התחלואה הנוכחיות, אני חושש שנראה פה תמותה עודפת כמו בכל מקום בו יש אחוז נדבקים גדול. נכון שיודעים יותר טוב לטפל, ובבתי האבות אולי נערכים כבר יותר טוב ועדיין, אני חושב שהדבר הנכון הוא כן מסיכות, כן שמירת מרחק, בלי אירועים המוניים, עוד חצי שנה לפחות, עד שיהיה חיסון.

חל"ת

אם אדבק בוירוס הקורונה, אחלה ואמות, כנראה שאפילו לא יטרחו להוסיף "עם מחלות רקע" בכדי לנחם את הקוראים. גם בגלל שאין לי כאלה אבל בעיקר בגלל שאני בקבוצה הגיל שבה הסיכויים למות ממילא נוסקים. וגם בגלל שבחישוב קר, נשארו לי פחות שנות חיים, (עשרים ושבע במקרה הטוב – אני מקווה לחיות מספר שנים זהה במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת..) מאשר לאנשים יותר צעירים. היו כבר כאלו שהציעו לספור שנות-תוחלת-חיים-אבודות במקום מתים – אפשר לראות את ההגיון בזה.

אבל בינתיים אני מרגיש טוב, ואפילו יצאתי בחיים מחמישה שבועות בצפון איטליה בזמן שהוירוס השתלח באיטלקים בפראות לא שכיחה. ואני מרגיש שלמרות שהוירוס מתנכל ספציפית לשנתונים שלי, אני בר מזל.

בר מזל כי השינוי באורחות החיים שההסגר גורם פחות משמעותי בשבילי. יצאתי ל"חל"ת" לפני כמעט עשור ואולי בזכות זה לשרוץ בבית לא מחרפן אותי. הכי חשוב – אני לא לבד, זוגתי שתחייה אתי פה. מעבר לזה – יש לי מספיק מה לקרוא ומה לעשות בדלת אמות פה (ויש עוד דלת אמות של גינה) לא לחודש אלא לשנים. רק בתחזוקת ונקיון הבית (העוזרת עובדת מהבית, שלה…) אפשר למצוא פה מה לעשות לשעתיים ביום, כל יום. לא שאני שש לזה, אבל עכשיו אין לי תירוץ לא לעשות את הדברים האלה.

בימים כתיקונם אני יוצא ללמוד באוניברסיטה (בשנתיים האחרונות בתל אביב), בעיקר פילוסופיה, בממוצע שלושה ימים בשבוע. אבל אודה על האמת, אם הלימוד הוא העיקר, ולא היציאה מהבית, אני כבר מזמן במקום בו יש לי מספיק רקע, אחרי עשור של לימודים (כשומע חפשי) לקרוא כמעט כל דבר, לבטח אם אני נעזר בטקסטים מבואיים, מה שנקרא בלעז readers. ויש לי גם מאגר אדיר של טקסטים שצברתי מכל הקורסים, שאת רובם או שלא קראתי עד הסוף או שלא קראתי כלל.
לימוד עצמי שכזה הוא אפילו יותר אפקטיבי מלימוד בכיתה. לימוד בכיתה זה לעצלנים (ואני מודה, עצלן, נהנה שמאכילים אותי בכפית). ואם יש לך עוד מישהו להפגש פעם בשבוע-שבועיים ולדבר על מה שקראתם בנפרד, זה מגביר את אפקטיביות הלמידה משמעותית. ואפשר לעשות את זה גם בזום.

גם לוגיסטית קל לי יחסית לשרוד את ההסגר. כטבעוני אין לי צורך לרדוף אחרי ביצים, ויש לי מלאים של קטניות ודגנים בצורתם הגולמית ללא מעט ארוחות. יכולתי לשרוד רק על בננות וחומוס על כפיסי גזר. אמנם צריך לחכות למשלוח משופרסל כשבועיים וחצי, אבל מניצת הדובדבן וממשק הר פרחים (אורגני, במושב עופר) המשלוחים מגיעים הרבה יותר מהר. אפילו את תרופות המרשם סופר-פארם מספק לי עד הבית ללא דמי משלוח (מגיל 65 והלאה), תוך פחות מ 12 שעות. אמריקה.

גם לצאת להתאוורר יותר קל פה, בחיפה. המון שכונות גובלות בוואדיות, והירוק קרוב מאד להרבה אנשים, גם אלי. שבילי ההליכה ביערות הכרמל היו גם הם יכולים להיות מקום טוב ללכת בו אלמלא מגבלת הרדיוס ולמעשה לא הייתה סיבה למנוע את זה, אם אנשים היו מקפידים לשמור מרחק. הבעיה שהם לא.

לא איבדתי מקום עבודה בגלל הקורונה, איבדתי אותו כבר מזמן, מבחירה. וזה שהתמקדתי פה בהסתגלות לשינויים באורחות החיים מהזווית האישית של הפופיק שלי לא אומר שאני לא יודע ומבין שכלכלית המצב בטטה להרבה מאד אנשים. אנשים שלא היו להם רזרבות, שהיו בשלבים שונים של בניה עצמית, הקמת עסקים, או סתם במצב כלכלי לא טוב. קראתי שהאמריקאי הממוצע לא שורד 26 ימים ללא משכורת – יעקלו לו את הבית ו/או המכונית. שאין לו רזרבות מספיקות לממן טיפול חירום רפואי בעלות של 500 דולר. מקווה שפה זה לא עד כדי כך חמור אבל אני באמת לא יודע. אני גם מקווה שהמעבידים לא יחליטו שהם יכולים בעצם להסתדר עם הרבה פחות עובדים מכפי שהיו להם לפני המגיפה, שהרבה תפקידים יהיו לפתע לא נחוצים, שאנשים אט אט יחזרו לצרוך גם מותרות כמו תיירות, מסעדות, טיפולי ספא, בהם מועסקים הרבה אנשים.

מקווה שכמה שפחות ימותו, פה ובשאר העולם, מקורונה אבל גם מרעב, עישון, איידס, עורקים סתומים, סוכרת. דברים שאפשר למנוע. מחל"ת אפשר לחזור, מהעולם הבא, לא.

אגירה: זעם האל

למי שמצוי בהיסטוריה של הקולנוע, ומצפה למצוא פה רשומה על סרטו של וורנר הרצוג, בכיכובו של קלאוס קינסקי, צריך לי לאכזב. האל בו מדובר פה הוא נגיף הקורונה, הישות הבלתי נראית החורצת גורלות אנוש והאגירה בה מדובר היא לא שם משפחתו של הספרדי האכזר כובש פרו לופה דה אגירה אלא פעולת האגירה של מוצרים שונים שאנשים עושים בימים קשים אלה. למשל, נייר טואלט. או קופסאות שימורים. או פסטה, למקרה ששרשרת האספקה תיעצר, מה שעד כה לא קרה, אבל מי יודע? שום דבר כמעט מכל מה שקרה עד כה במשבר הנוכחי לא קרה בימי חיי.

את עניין נייר הטואלט אני ממש לא מבין. את קופסאות השימורים אפשר אולי להבין אם חוששים שגם אספקת החשמל ו/או הגז תפסק. אבל מה שלא ברור לי הוא למה אנשים לא מצטיידים בחומרים יבשים, קטניות ודגנים, שנשמרים לזמן רב ומאפשר להכין ארוחות ממש טובות?

גם בימים כתיקונם יש לנו מקרר שני (זה הקודם) מלא וגדוש במיני דגנים וקטניות (חמישה סוגי שעועית למשל), קמחים ואטריות, כל מיני מוצרים אזוטריים שקניתי לטובת איזה מתכון, כמו למשל קילו קמח טף שקניתי לטובת מתכון קטסטרופלי לקניידלך (וקמח עדשים, וטפיוקה, ואורז, ואפונה צהובה ועוד ועוד…) או למשל אמרנט שקניתי לטובת אני כבר לא זוכר מה אבל לא התלהבתי מהמרקם הרירי שיצא. אחרי זמן מה כל החומרים האלה נודדים אל תוך הלביבות הטבעוניות שאני עושה משילובים מקריים של קטניות, דגנים וירקות (מתכון כללי לגמרי כאן) אבל עד אז, יש במקרר הזה חומרים לחודשים של ארוחות.

אני קונה את רוב החומרים האלה ב"שוק האיכרים והבר" בנשר, שם ממלאים לבד את השקיות מתוך השקים הפתוחים. אולי בגלל שהכף בעזרתה ממלאים גדולה, אולי בגלל שאני אגרן, ואולי בגלל שזה כל כך זול, אני יוצא משם עם קילו-קילו וחצי מכל דבר, כולל כל מיני קטניות מוזרות בהן משתמשים יוצאי תפוצה כזו או אחרת שאני אומר לעצמי שבהזדמנות אנסה לעשות איתן משהו. בדרך כלל הן מאבדות את טעמן המובהק, אם יש כזה, בתוך הבלילה רבת המרכיבים של אותן לביבות. עוד יתרון של קניית חומרים יבשים במקום כזה היא שאין על האריזה תאריך תפוגה, ולכן לא יכולים בני המשפחה להציק לי בעניין זה, שאני חושב שהוא מזימה זדונית של היצרנים לגרום לך לצרוך או לזרוק. אני קונה שם גם דגני בוקר במשקל, הרבה יותר זול.

גם במקפיא של המקרר דנן יש לדעתי מספיק קלוריות לשבועות רבים. יש שם תמיד קופסאות של פולי חומוס מבושלים שהשריתי ובישלתי בכמות גדולה, קופסה כזו אני מוציא בערב ועושה חומוס בבוקר (צריך גם שיהיה בבית תמיד סטוק של טחינה, ולימונים יש בשפע על העץ בחצר בעונה, או קוביות מיץ קפואות שלא בעונה). יש גם גם תמיד קופסאות עם אותן לביבות, מהן אני עושה 50-60 בכל פעם ומקפיא. ויש לחם, שאצלנו תמיד יוצא מהמקפיא, כי טרי הוא מהווה פיתוי גדול מדי (בגלל זה אני גם לא אופה בבית לחם).

האם זה לא פתרון לעיתות חירום גם לאנשים שאינם טבעונים? אני לא רואה למה לא. לטבעונים יש עוד כמה דברים שהם יכולים לעשות (ולשמור) באמתחתם: להחזיק במזווה קופסאות של טופו משי (יש בשני מרקמים, רך וקשה) שלא צריך לשמור בקירור (התעלמו כמוני מתאריך התפוגה לפחות לשנה אחרי סופו), וגם קרטונים של חלב סויה. והקלף הכי מנצח? "פתיתי שפע" מסויה ושלל מוצרי סויה יבשים מסוגם שנשמרים כמעט לנצח ועם השריה במשרה ובישול עם ירקות הופכים לדברים נפלאים.

ואחרון אחרון חביב: רוב הקרניסטים לא יודעים על הדברים האלה (חוץ מאלה שקוראים כאן…) ולכן אין הסתערות על המדפים הספציפיים האלה. וניצת הדובדבן התחילו לעשות משלוחים (עדיין לא התקשרו אלי לקחת כרטיס אשראי להזמנה שעשיתי לפני יומיים, אז אולי בעצם לא), אז יתכן שלא תצטרכו לצאת מהבית בשביל לקנות קמח דוחן (למשל).

איך ניצלתי מהדוב החום

Übermut tut selten gut – משפט שסבא שלי אהב לשלוף בכל פעם שנראה לו שבני משפחתו חורגים מרף מסויים, די נמוך, של צניעות הליכות. בתרגום מילולי "הוללות לעתים נדירות עושה טוב". בתרגום חופשי "זה יגמר בבכי" או "יש גבול לכל תעלול". היום, אחרי שנגיף הקורונה הפיץ עצמו בעולם במהירות כה רבה, במידה לא מועטה בעזרת ניידות האנשים בעולם, שסבי היה גורס שהיא מאד מאד מוגזמת, אני נזכר במשפט ההוא. ואכן, לא מעט אנשים אומרים שההתרוצצות של אנשים על פני הגלובוס, שהתאפשרה על ידי הטיסות המאד זולות, יש לה מחיר שיתכן ואנו מתחילים לשלם כעת.

בתחילת ינואר, כאשר היו כבר כמה וכמה חולים בקורונה בעיירות שמדרום למילנו, יצאה זוגתי שתחייה ל"שהות אמן" של חודש באיטליה, בכפר קטן על חוף הים, ברצועת החוף שבין גנואה ופורטופינו, בחבל ארץ הנקרא ליגוריה. אבל לא היה שום דיבור על המחלה הזו. בעצם אולי היה מעט, אבל רק על מה שקורה בסין "הרחוקה".

שבועיים יותר מאוחר, עם סיום הסמסטר הצטרפתי אליה. (זה שאני "שומע חפשי" לא אומר שאני מוכן להפסיד שיעורים, גם לא עבור שהות באמת מפנקת בוילה מקסימה הצופה על הים, אידיוט, לא?). טסתי לברגמו (זו שכיום שיירת משאיות של הצבא האיטלקי מפנה משם את הגופות) ומשם נסעתי באוטובוס אל גנואה. ועדיין אף אחד לא דיבר ואף אחד לא שמע על המחלה באיטליה בכלל ובצפון איטליה בפרט. וכך העברתי שבועיים בשיטוט רגוע בין העיירות שם על החוף, בריביירה הליגורית, בביקורים בגנואה (שם יש בית קברות מונומנטלי, נהדר ל"ציד ראשים" מפוסלים, שאני מניח שבימים אלו יש ביקוש גדול לשירותיו) וסתם בבטלה. כמעט ההגדרה של Übermut.

אבל לכל דבר טוב יש סוף, ושהות האמן בת החודש נגמרה. "נאלצנו" לעבור לדירת חדר שכורה במילנו לכמה ימים שם הכל היה לכאורה כבימים ימימה. אולי היינו צריכים להקשיב יותר למהדורות החדשות המקומיות באנגלית, אבל מי חושב על זה? אז הסתובבנו שלושה ימים בעיר מילנו, שם הכל נראה כרגיל. שם ראיתי באחד הימים שב Accademia Carrara בברגמו יש תערוכה ובה ציורים של טיציאן, תלמידו קאראווג'ו ותלמידו שלו בשם Peterzano. אז נסענו לברגמו שהיא עיר קטנה ויפה וראינו את התערוכה וטיילנו בעיר וחזרנו למילנו, ולא חשדנו לרגע שהסתובבנו בעצם בתוך חשרת וירוסים.

ואז חזרה זוגתי לארץ ואני שוב חזרתי לברגמו, בפעם השלישית אך לא האחרונה, שם נפגשתי עם ידידי מ. שהגיע בטיסה ויחד יצאנו לחופשת סקי של שבועיים. איך אומרים? "אם כבר אוכלים חזיר, אז לפחות שהשומן ינזל מהשפתיים". האמת שלפחות חמש שנים לא עשיתי סקי, אחרי שקרעתי (חלקית) רצועה בברך בפעם האחרונה, ודי חששתי. אז אמרנו שנעשה את זה באיזי, ובילינו יום בנסיעה לאורך אגם iseo המקסים (זה שכריסטו בנה בו את המזחים הצפים), וגלשנו במשך חמישה ימים באתר פאסו טונלה והכפרים הסמוכים. באיזי. ואז עוד יום מנוחה ומעבר לאתר אחר, מרילבה, ושם עוד חמישה ימי סקי, באיזי, ואז עוד יום נסיעה חזרה דרך אגם קומו לברגמו וחזרה לארץ. בשלב הזה כבר היה ברור שהדברים באיטליה לא כשהיו, שענן שחור מרחף מעלינו. חמישים אלף איש בעשר עיירות ליד מילנו היו כבר בעוצר מוחלט. במילנו וברגמו עצמן לא דובר על חולים והחיים נמשכו כרגיל ובחבל הארץ בו אנו היינו לא דווח על חולים אבל בדיעבד ברור שהיו גם היו, ולא מעטים.

בימים האחרונים כבר נדרש מאמץ של ממש כדי להדחיק את הקטסטרופה המתקרבת. במגרש החניה של אתרי הסקי היו מכוניות מכל רחבי אירופה. חופשת האביב התחילה בבתי הספר בכל אירופה והצפיפות באתרי הסקי זינקה. (אם אתם תוהים איך המחלה התפשטה כל כך מהר ברחבי אירופה). כנראה שבשלב זה אנשים מאיטליה כבר החלו להמלט מהאזורים הקרובים למוקדי המחלה אל אתרי הסקי, שם לא היה סגר. לשמור מרחק לא ממש היה אפשר, ביחוד שבאתר הסקי מרילבה יש רק רכבל אחד, הדוב החום (Urso Bruno) שמספרו 7 המוביל אל פסגת הר ויגו, ורק דרכו אפשר להגיע לרוב המסלולים וגם לאתרים הסמוכים כגון madonna di campiglio ו Pinzolo.

קשה לשמור מרחק כאשר אתה דחוס בין חמש מאות איש לערך, העומדים שישה-שישה בתור לרכבל, או בקרונית בה דחוסים עשרות אנשים, למשל בעליה לפסגת Peio 3000. איך יצאתי משם בריא לא ברור. ובעצם, גם לא ברור אם יצאתי משם בריא. אמנם הייתי בבידוד שבועיים, כחוק, אחרי שחזרנו ארצה, במהלכם לא הופיעו סימפטומים כלשהם, וגם מסיום הבידוד ועד היום לא הופיעו סימפטומים, אבל להבנתי יכול להיות שהייתי נשא, ואחרי כן גם חולה, בלי לדעת את זה בכלל. ואם הייתי חולה אז גם יתכן שאני מחוסן ויכול להסתובב בחוץ בשקט. אם היו עורכים בדיקות אז הייתי יודע, אבל מי יבדוק אותי בהיעדר סימפטומים? אני הרי לא מבאי קן הקוקיה של העבריין הלא נמלט מרחוב בלפור, לשמחתי.

אז הייתי חמישה שבועות פה וגם שם, בכל רחבי צפון איטליה, והייתי ממש בזמנים בהם ההדבקה התפשטה בקצב מעריכי (אקספוננציאלי) ואני מודה למזלי הטוב (שֵכל אין פה) שזה עבר בשלום, קל וחומר כשקראתי על החולה מספר N שנסע לאיטליה ליומיים וחזר חולה. אני בן ששים וחמש, אמנם ללא מחלות רקע, לא מעשן, לא שותה ובנוסף גם טבעוני (ורוצה להאמין שיש לזה תרומה מסויימת לעמידות בפני מחלות) אבל המספרים המבשרים לי שאחוזי התמותה מתחילים לנסוק בתחום הגילים שלי, גורמים לי להיות פחות שאנן מהרגיל, לשבת על התחת ואפילו לשטוף ידיים מפעם לפעם. בדיעבד אני גם שמח שצייתתי לדרישות הבידוד ולא נסעתי למרוקו לחנוך שם בית הספר לילדי הברברים (מטרה ראויה, לא? סיפרתי על זה ברשומה כאן). יש גבול לכל תעלול, או כמו שסבא שלי היה אומר (זה בגרמנית, אגב) Übermut tut selten gut. אם שרדתי את הדוב החום, וגם את הנפילות בסקי (והיו כאלה), מותר ואפילו רצוי עכשיו לשבת קצת בשקט.

עד העונג הבא.