במשך ששה שבועות נפקדתי מהפגנות מוצאי שבת בחיפה ותחת זאת נדדתי בין שש ארצות שונות, בערך שבוע בכל אחת. חמש מהן במרכז אמריקה, סוג של טיול תרמילאים מאוחר, יחד עם ידידי מזה ארבעים שנה ומעלה ס. ובסופו, בדרך חזרה, מפגש של שבוע עם זוגתי שתחייה, במדריד. מתוך חמשת הארצות האלו שבמרכז אמריקה, צללנו בארבע. בגואטמלה, שם קיוינו לצלול באגם אטיטלן, זה לא הסתייע.
מה זה בעצם טיול תרמילאים ומה המאפיינים שלו? הייתי אומר שהמשך, גיל המטיילים והתרמיל. המשך הוא לרוב ארוך בהרבה מזה של הנסיעה הזו שלנו וקצב התזוזה איטי בהרבה, הגיל נמוך משמעותית מזה שלנו, בדרך כלל אחרי צבא, והתרמיל? התרמיל בדרך כלל כבד וגדול בהרבה מזה שאתו יצאנו – שותפי הסתפק בתרמיל של 30 ליטר וזה שלי היה של 38 ליטרים. שניהם שקלו כשמונה קילו האחד.
לסוג של נסיעה שכזו תרמיל יעיל בהרבה ממזוודונת עם גלגלים ותרמיל כבד היה ממרר לנו את החיים. כי מה כבר צריך בטיול כזה? עוד זוג מכנסיים? שתי חולצות? בגד ים? במקרה שלנו, גם מסיכת צלילה ומחשב צלילה כי המוקד של הטיול היה צלילה בריף המרכז אמריקאי, השני בגודלו בעולם אחרי זה שבאוסטרליה.
אז טסנו לסן פדרו סולה אשר בהונדורס ומשם בטיסת המשך לאי Roatan ליומיים של צלילות, המשכנו לאי הסמוך, Utila לעוד יומיים של צלילות ואחרי כן עברנו אל היבשה ונסענו לעיר המאיה ההרוסה Copan שמזה שנים הייתה ברשימת "האתרים לבקר בהם לפני שאתפגר". עד כאן שמונה ימים בהונדורס, ויש מצב שאקדיש לפרק זה פוסט נפרד.
עברנו לגואטמלה, בה טיילנו שבעה ימים תמימים בלי לצלול ולו פעם אחת, אבל היינו באנטיגואה, אגם אטיטלן, פלורס, טיקל, וציציקסטננגו. משם עברנו לבליז לחמישה ימים, מתוכם ארבעה של צלילות (מהביוקר…). עברנו למקסיקו לעוד ששה ימים שבהם גם נחנו, גם צללנו במערות הנקראות cenote (כיף גדול) וגם אכלנו טוב לשם שינוי. קינחנו בחמישה ימים בקובה (כולל צלילות) בדרך למדריד בה נפרדתי מס. ונפגשתי (אחרי תלאות רבות באדיבות ארקיע, המתחרה המובילה בתחרות חברת התעופה הגרועה בעולם) עם זוגתי שתחייה לשבוע של טיול מסוג אחר לגמרי. ראינו הרבה אמנות. חלקה אפילו טובה.
ומה זה ה "150" בשם הרשומה? הרשומה הזו היא על היציאה ה 150 שלי מהארץ. אם לדייק, היציאה ה 150 שלי מהארץ שלא במדים ועם הצגת דרכון. כי במדינה חסרת גבולות מוכרים גם נסיעה ברכבת הקלה בירושלים יכולה להחשב חציית גבול, כלומר הגבול המוכר על ידי שאר העולם.
איך אני יודע שזו הנסיעה ה 150 במספר? אני מנהל רישום דקדקני של כל הנסיעות לחו"ל דרך ביקורת הגבולות, וכך אני יכול להזכר איפה הייתי ומה עשיתי. כשאני סורק לאחור ברישום הנ"ל אני מתרשם שהנסיעה הנוכחית, ה 150, לא הייתה דווקא הסבוכה והמפותלת ביותר, אבל בכל זאת אני מאושר שהיא יצאה לפועל פחות או יותר על פי התכנון (בו הושקע לא מעט זמן), שהכל נגמר בשלום והיה כיף. עניין התחבורה במרכז אמריקה למשל היה חדש מבחינתי – שאטלים משותפים אליהם אנשים נרשמים בכל מיני מקומות ובסופו של דבר המיניבוס מגיע, שמך ברשימה, הוא לוקח אותך עד לגבול, מעבר לגבול מחכה אמצעי תחבורה אחר, וגם הוא יודע עליך ולאן לקחת אותך, ולא כל הנוסעים יוצאים מאותו המקום ומגיעים לאותו המקום. האמת – התרשמתי. גם היה מאתגר קצת עניין הספרדית, למעט בליז שם מדברים אנגלית. אבל גוגל טרנסלייט עוזר.
גרם לי קצת להרגיש צעיר הטיול הזה, עם התרמיל והנדודים. לו הייתי חמישים שנה יותר צעיר הוא היה כנראה יותר ספרטני ויוצא יותר זול, אבל מותר שיהיו לגיל גם פריבילגיות, לא?
דרכי עצים 