מצווה לירות בתוך הנגמ"ש

פסטיבל הסרטים הדוקומנטרי, Cinéma du Réel , שהיה בשבוע שעבר במרכז פומפידו ומספר אולמות סביבו, הקדיש רטרוספקטיבה בת שבע הקרנות ליוצר לבנוני בשם Akram Zaatri.
את אחת ההקרנות, של סרט בשם "היום הזה", הלכתי לראות.

את היום הזה, לא אשכח. זה היה בקלות הסרט הרע ביותר שראיתי בימי חיי, וראיתי הרבה סרטים רעים בחיי. אוסף של קטעים דבוקים יחדיו שגם רצפת חדר העריכה היא מקום טוב מדי בשבילם. זבל מוחלט. נשארתי כדרכי (הטיפשית) באולם עד סוף ההקרנה, גם כי אני בפרינציפ לא יוצא באמצע (בניגוד לרוב הקהל שהיה אתי באולם) וגם כי תהיתי מה עוד הוא ידביק שם אחד לשני. הקהל הצרפתי, זה שנשאר באולם, אפילו לא מחה כפיים, מחזה מאד נדיר פה.

נשארתי גם כי במחצית הגיבוב הזה, הוא התחיל לדבר על ישראל, להקריא מכתבים של פעילת זכויות אדם אירופית מהשטחים הכבושים, להציג את אריק שרון כשטן עליה אדמות, ועוד מכל הבא ליד. בקיצור – כל מה שנדרש כנראה בכדי לקבל יחס אוהד, ורטרוספקטיבה בפסטיבל יוקרתי, אצל הקהל האירופי, שלחלוטין לא מפגין יחס ביקורתי כלפי קולנוע ואמנות של עמים מדוכאים (subaltern הוא המונח המקובל כמדומני).

כשהביקוש עולה בהרבה על ההיצע, זה ממש לא לטובתם של אותם עמים. מקרה לדוגמה: מפגש של שעתיים, באולם מלא וגדוש, על הקולנוע הפלסטיני שבו במאי פלסטיני בשם raed andoni הציג קטע קצר מסרט שהוא עובד עליו כרגע, התראיין וענה לשאלות הקהל. הבמאי עשה רושם של אדם אינטליגנטי ורגיש, ולא נגרר להתלהמות כנגד ישראל שאליה ניסו שאלות מהקהל לקחת אותו. יתכן שהסרט יהיה טוב, אבל כשהבמאי יודע שהקהל האירופי ינהר בהתלהבות לסרטו, לא משנה מה, זה לא ממש מדרבן אותו להשתדל להוציא משהו טוב תחת ידיו.

לא הלכתי למפגש דנן מתוך סוג של אפליה מתקנת, לא מתוך רגשי אשמה (שיש לי, אני מודה) על הכיבוש אלא מתוך רצון לנצל את ההזדמנות של השהות פה בפריז להיחשף לדברים שבישראל לא הייתי נחשף אליהם. כמו המפגש הזה, הסרט הלבנוני ההוא, ושלושה סרטים על עירק שהוקרנו פה באטליה של אמן עירקי אחד.

זה שהקהל האירופי רוצה לצרוך את תוצרי התרבות של אותם עמים בלי להפעיל כלפיהם את אותם קריטריונים של איכות שהוא מפעיל על הקולנוע והאמנות שלו עצמו, האפליה הכביכול מתקנת הזו, אי הרצון כביכול "לירות בתוך הנגמ"ש", היא בעצם אסטרטגיה של דיכוי. כשמציבים רף נמוך באופן עקבי למישהו, ולא ממש מתמרצים אותו להתאמץ יותר מדי, זו הצבעה של חוסר אמון ביכולותיו, וזו נבואה שמגשימה את עצמה.

בדיוק (טוב, בערך…) כמו ביקורת על מסעדות טבעוניות. אדם צריך אומץ לבקר מסעדה טבעונית, קל וחומר אם הוא טבעוני. ראשית, כי יש כל כך מעט, ואתה נורא רוצה שיהיו לך אופציות לאכול בחוץ לפעמים, ושנית, כי יש סגירת שורות אוטומטית, וריאקציה חזקה משורות הטבעונים כאשר מישהו אומר משהו פחות מאקסטטי על מסעדה טבעונית. אז אם אני אומר למשל (ואני אומר) ש"זכאים" בתל אביב היא מסעדה פלצנית וחפיפניקית, והאוכל ב"אנדו" החיפאי פשוט אפור, אני מסתכן שיאשימו אותי שאני "יורה בתוך הנגמ"ש".

אז אני אומר שדווקא מצווה לירות בתוך הנגמ"ש. כי למישהו מבפנים, למישהו שאכפת לו ממשהו, דווקא עליו מוטלת החובה למתוח ביקורת. כי מחוץ לנגמ"ש, פשוט לא אכפת להם. וההתעלמות גרועה פי שבע מביקורת שבאה ממקום אכפתי.

עוד דוגמה: כאשר אורי וולטמן העז למתוח לא מזמן ביקורת פייסבוקית על מוחמד ברכה ולגלות מה מקור התמיכה כביכול בחיזבללה של חד"ש (דרך של ההנהגה הקודמת לנגח ולסבך את ההנהגה הנוכחית) היו ששיבחו אותו על האומץ והיו רבים שנזפו בו על "הירי בתוך הנגמ"ש" הקומוניסטי. בסופו של דבר, הוא הסיר את הפוסט, לאכזבתי. מה שקורה בנגמ"ש צריך להשאר בנגמ"ש?

שזה כבר נושא משיק אך לא זהה. האם ביקורת צריכה להמתח רק בחוגים סגורים? כך שקרניסטים לא יהיו חשופים לביקורת על האוכל האפרפר של מסעדת טבעונית, כדי לא לספק להם תחמושת?

במקרה של שוברים שתיקה, זו הרי הטענה שמטיחים בהם, שהם מפיצים את העדויות גם מחוץ לישראל. אבל ברור לי שבמקרה זה, מה שקורה בנגמ"ש חייב להראות גם מחוץ לנגמ"ש / מדינת ישראל. ראשית, כי היריות הן כבר מזמן לא מטאפוריות בלבד. שנית, כי הם לא מחדשים משהו למישהו בתוך הנגמ"ש. בתוך הנגמ"ש עדויות שוברים שתיקה הן לא ממש "יריות", ובצה"ל לא צריכים את שוברים שתיקה בכדי לדעת מה קורה בשטחים, כי מה שקורה שם, קורה בהנחיה מפורשת (שדוגמה לה ענת קם חשפה וכדי להשתיק אותה הכניסו אותה לכלא), או הנחיה מרומזת, או פסקי הלכה של רבנים או סתם עצימת עין ממעללי חיילים אוהדי ברוך מרזל והרב כהנא (ורוב חיילי הנח"ל החרדי, אני מתרשם, הם כאלה)

שלישית – כי רק הבושה, "מה יגידו בעולם", יכולה אולי לרסן קצת את ההתבהמות והתגזענות של רוב אזרחי מדינת ישראל אחרי 50 שנות כיבוש. בעצם, גם זה חסר סיכוי, כי הביקורת מבחוץ, מסביר לאזרחים ראש ממשלת ישראל, היא לא עניינית, היא נובעת מאנטישמיות.

 

 

מודעות פרסומת

זו ארצנו

יצאתי לעוד סיור עם "שוברים שתיקה", הפעם לדרום הר חברון.

במוקד הביקור הפעם: הפלסטינים שוכני המערות בסוסיה, ומאמצי מדינת ישראל, באמצעות צה"ל, לנפנף אותם משם. עד כדי כך שמביאים דחפור שיהרוס את תקרת המערות בהן המסכנים האלה מתגוררים בעוני מחפיר.

אותם האנשים, המתגוררים שם מדורי דורות, מצאו את עצמם לפני כמה עשרות שנים בלב שטח שטח שהוכרז כשטח אימונים של צה"ל. כמה שנים אחרי ההכרזה, החליט מי שהחליט שצריך לפנות את השטח, בסמיכות לא מקרית להקמת ההתנחלות סוסיה לידם. אספו את המשפחות הגרות שם, העמיסו אותם על משאיות, וזרקו אותם כעשרים קילומטרים צפונה משם, בצומת זיף שליד הכפר/עיר יטא. לשם מה? כדי שישארו ביטא ויפנו את השטח להתנחלויות יהודיות. מה יכלו אלה לעשות? חזרו ברגל לבתיהם, ושוב נזרקו משם וחוזר חלילה, עד שבג"ץ התערב ופסק שהאדמה שם אכן שייכת לאוכלוסיה. שהם לא אוכלוסיה נוודית כפי שניסו הממשל הצבאי לטעון.

ומה עשתה מאז המדינה שלנו? בשורה של צעדים ביורוקטיים שלא היו מביישים את קפקא, פסקה שאמנם הקרקע שלהם, אך על פי איזו מפה עלומה של הבריטים מ 1920, תוכנית הנקראת בשם RJ5, הקרקע היא חקלאית, ולכן אסור לבנות בה מבנים. ולצורך כך, גם מערות טבעיות המנוצלות למגורים, מזה מאות בשנים, הן "מבנים", וצריך להרוס אותן. וכך עשו.

וגם בורות אגירה למים החצובים בסלע, והמשמשים להשקיית בעלי החיים והשטחים החקלאיים, גם הם "מבנים". וחציבת בור מים דורשת היתר בניה. אבל היתר בניה, דורש תכנית מתאר. ובשטחים, יש תכניות מתאר רק ליהודים. הממשל הצבאי, זרוע הכיבוש ה"נאור" שלנו, לא הולך להפיק תכנית מתאר שכאלה, שכן אז לא יוכל להוציא צווי הריסה לכל מבנה פלסטיני באזור. ולכן, כל בור מים שנחפר, בא צבא ההגנה לישראל, ובאקט הגנתי לגמרי, סותם.

וכאשר, בסיוע של ארגוני סיוע, מגישים התושבים בקשה להיתרי בניה, דבר שבאורח רגיל הוא הרבה מעבר ליכולותיהם, פוסלים את הבקשות בטענות שהאחת יותר מופרכת מרעותה. כמו למשל, ששטח דיר העזים המוצע קטן מדי, ולכן מהווה סיכון תברואתי. או שהוא קרוב מדי למבני מגורים אחרים (ואלה אנשים שכבר מאות בשנים גרים יחד עם העזים באותה המערה…).

וישנו גם ה"שב"ם". ראשי תיבות של "שטח צבאי מיוחד". אלו שטחים הסמוכים להתנחלות, שמוכרזים אסורים בכניסה לפלסטינים. לא ברור מה גודלם, אך הם בדרך כלל גדולים מאד. הם לא מסומנים רשמית, וגבולם נקבע בפועל על ידי רכז הביטחון של ההתנחלות, מתנחל בעצמו, המורה לחיילים לאיזה שטחים הוא לא רוצה שפלסטינים יכנסו, כולל הפלסטינים שהקרקע שייכת להם, והמעבדים אותה למחייתם. זה הולך משהו כמו: "מאיפה שאני עומד עד איפה שאני רואה…".

ומה יעשו חקלאי סוסיה הפלסטינית כאשר בורות המים שלהם, ומטעי הזיתים שלהם, נמצאים לפתע בתוך שב"ם? אם לא יעבדו אותם במשך שלוש שנים, אזי, לפי סעיף דרקוני קטן מימיי הסולטאן הטורקי, אדמתם תהפוך רכוש הסולטן, או ממלא מקומו עלי אדמות, הממשל הצבאי. זו הרי השיטה הנקוטה בידי ממשלתנו להרחבה שיטתית של שטח ההתנחלויות. כל שלוש שנים, עוד טבעת היקפית של מאות ואלפי דונמים סביב כל התנחלות, אובדת לבעליה החוקיים הפלסטינים. שכן אלו, המנועים על ידי הצבא מלהיכנס לעבד אותה, ולכן לא מעבדים אותה, מאבדים את זכותם עליה, "כחוק" והיא הופכת "אדמות מדינה", מושג מופרך בפני עצמו, שכן חוקית זו לא מדינתנו שם, אבל בהקשר הזה, ברור מאליו ש"אדמות מדינה" מיועדות ליהודים בלבד.

שוב בעזרת ארגוני סיוע ועתירה לבג"ץ, השיב הממשל הצבאי ש"אין בעיה". על החקלאים רק לתאם כניסה אל בורות המים שלהם, וחייל יבוא ללוות אותם ולשמור עליהם מאלימות המתנחלים. אלא שהממשל מבקש לתאם את זה שבועיים מראש, וכאשר מגיע היום, משום מה אף פעם אין לממשל חיילים פנויים לבצע את המשימה. מה לעשות? יש אילוצים מבצעיים…כך שבג"ץ יכול לפסוק מה שהוא רוצה, בשטח, כפי שכבר ראינו באין ספור מקרים, קורה מה שקובעים המתנחלים.

ואחרון, ולא חביב במסכת ההתעללויות (אחרון לרשומה זו, לא לחקלאי סוסיה), הוא עניין כריתת עצי הזית. חקלאי סוסיה נאלצים לעמוד על הגבעה ממול ולראות בעיניים כלות איך מתנחלי סוסיה היהודים יורדים מההתנחלות היהודית שבראש הגבעה, אל מטעי הזיתים שלהם, שאותם טיפחו במשך שלושים שנה, ומתחילים לכרות אותם, לאור היום. לפלסטינים אסור להיכנס ל"שטח הצבאי המיוחד" ללא ליווי צבאי, והתיאום בין הצבא והמתנחלים עובד היטב – הממשל דואג שהחיילים לא יגיעו לפני שהמתנחלים גמרו לכרות את העצים.

במקרה של מטע הזיתים הספציפי הזה, בתמונה מעלה, הבחינו המתנחלים שקבוצה של תיירים גרמנים מסריטה בווידאו את מעלליהם מהכביש הסמוך, ולכן הפסיקו את העבודה אחרי שכרתו רק את השורות התחתונות של המטע. מאז, גם התושבים הצטיידו שמצלמות אותן קיבלו מארגון בצלם, וזה מציל את המטע, בינתיים.

על מה אני מתרעם? בעצם – על זה שמדינתי שולחת את צבאה לבצע מדיניות שלא נקבעה באורח דמוקרטי. לא זכור לי שהתקבלה החלטה לספח את יהודה ושומרון. אך בפועל, זו המדיניות שצה"ל והממשל הצבאי מיישמים, בפקודת ממשלת המתנחלים. הצבא שלי, בו שרתתי ובו משרתים בניי, הפך לצבא המתעלל באזרחים חפים מפשע בשרות מדינה אחרת, משיחית-יהודית שאני לא אזרח בעל זכות הצבעה בה. ואני לא רואה מה אני יכול לעשות בעניין אם אני נשאר כאן ובתוך כללי המשטר הדמוקרטי.

שוברים שתיקה

ביום שישי יצאתי לסיור בחברון שארגנו שוברים שתיקה. את הסיור הדריך חייל ששירת בזמנו בחברון, ולאו דווקא בזמנים הקשים ביותר. אך למרות זאת החוויה הייתה מספיק קשה מבחינתו, עד כדי להקדיש מחצית מזמנו לארגון "שוברים שתיקה".

להבנתי, שוברים שתיקה רואים את תפקידם המוצהר בהבאה לתודעת הציבור הישראלי את ההשלכות של הכיבוש על החיילים שאנחנו שולחים לשטחים כדי לשלוט באוכלוסיה האזרחית הכבושה.

החיילים האלה משתחררים עם מחסן של התנסויות  שהם לא ממש גאים בהן, של דברים שרובם היו מעדיפים לשכוח. חלקם משתחררים מצולקים ממש. פה יש לשוברים שתיקה תפקיד חשוב, אם כי לא מוצהר. לדיבור על החוויות האלו, גם אם בעילום שם, יש יכולת תרפואיטית. ברגע שאתה מבין שעוד רבים חולקים אתך את החוויות הקשות האלה, אתה פחות לבד עם זה.

מעבר לזה, שוברים שתיקה עושים עוד משהו. הם מאפשרים לחיילים להבין שזה לא הם. שזה אנחנו. שמה שגרמנו להם לעשות הוא פועל יוצא של כיבוש צבאי מתמשך של אוכלוסיה אזרחית. ושאין דרך לעשות את זה יפה או מוסרי. שאם שולטים שלטון צבאי באוכלוסיה, קורים דברים.

לדוגמה – "מעצרי דמה". כאשר שולחים חיילים ל"התאמן במעצרים".  כדי שיהיו מתורגלים למקרה שהם יצטרכו לעצור מישהו שבאמת עשה משהו, שולחים את חיילינו להיכנס לבתים בשעות הקטנות של הלילה ולעצור אנשים שידוע מראש שהם חפים מפשע. עוצרים אותם, אוזקים אותם, ואחרי כמה שעות משחררים אותם בלי להגיד להם כלום. ובטח שבלי להגיד להם שהם שימשו כבובת אימונים של חיילינו. "קשה באימונים – קל בקרב". רק שפה "קשה באימונים" זה קשה לאזרחים, לא לחיילים.

"מעצרי דמה" הם לא יוזמה פרטית של מישהו. הם חלק ממתודולוגיה של "צריבה תודעתית".  והתמונה המצטרפת מסך כל העדויות היא שאלימות כלפי אוכלוסיה האזרחית היא אבן יסוד של אסטרטגיית צה"ל בשטחים. והחייל שבפועל עושה את זה, אין לו באמת דרך לא לעשות את זה. הוא נאלץ לעשות מעשים כאלו מדי יום ומדי לילה, והדין וחשבון שהוא עושה עם עצמו בא בדרך כלל אחרי כן.

כמו שרוב אוכלי החיות לא רוצים לחשוב על בעלי החיים שמגופם הגיע הבשר לצלחתנו, וביקור בבית מטבחיים או לול תעשייתי היה הורס להם את התיאבון, כך גם אזרחי ישראל ממש לא רוצים לדעת מה קורה יום יום ולילה לילה לבני האדם שבהם אנו שולטים שלטון צבאי, ומה נדרש מחיילינו לעשות כדי להחזיק אותם כנועים ושקטים. "לספק לנו ביטחון".

בר ראינו ב"עופרת יצוקה" שאין כזה דבר "יותר מדי ביטחון". קשה להיות מידתי.  עד כמה מוצדק למרר את חיי הפלסטינים כשי ששערה לא תיפול מראשו של יהודי? איזה יחס במספר ההרוגים או במספר הבתים הנהרסים הוא סביר ומידתי? האם מוצדק לירות "ירי מונע" ממקלע רימונים, ללא הבחנה, על שכונת אבו-סנינה בחברון  כדי למנוע ירי צלפים משם על יהודים היושבים בלב השוק של חברון? האם זה שצלף הרג תינוקת יהודיה אומר שירי מונע כזה מוצדק? כמה ימים? כמה בתים לגיטימי לשטח כדי למנוע ירי מהם? ואם הצלף היה מכוון אך מפספס, או פוגע במבוגר? אז לא לגיטימי?

החיילים בשוברים שתיקה אומרים לנו: "תראו מה אתם עושים לנו". וכל הכבוד להם על כך. אבל אולי נראה גם מה אנחנו, באמצעות אותם חיילים, עושים לבני העם האחר. לשכנינו, שאנו מנהלים על פי חוקי הכיבוש הצבאי, על כל הנובע מזה.

אולי כדאי ניתן לזה לצרוב קצת גם את תודעתנו אנו?