למה להזכיר את השואה?

זה לא רק יום השואה, ויום השואה הבינלאומי. אלו גם המסעות לפולין, והאזכורים התכופים של השואה בנאומי נתניהו. זכר השואה הוא אתנו יום-יום. למה בעצם?

אפשרות אחת היא כדי שנוכל להפיק את הלקח הראוי מהאירוע הזה. השאלה היא רק, איזה לקח.

האם נזכור למשל את הספינות עמוסות הפליטים היהודים שהוחזרו אחר בוש מארצות הברית אל מותם הוודאי, או שסורבו כניסה ברוב מדינות העולם פרט לכמה כגון פרו ובוליביה? האם הלקח הוא שאל לנו להשיב ריקם את פני הפליטים, מאפריקה למשל? גרמניה קלטה מיליון פליטים בשנה, ולפי היחס בגודל האוכלוסיה, יכולנו לקלוט מאה אלף. אבל עושה רושם שהלקח שנלמד הוא בדיוק הפוך: גדר הרמטית בגבול עם מצרים, מחנות ריכוז במדבר בחולות וסהרונים, "החזרה מרצון", ו 4 אישורים של בקשות מקלט במשך כעשור, מתוך אלפים רבים שהוגשו.

יכולנו להפיק עוד לקחים, כמו למשל מהן ההשלכות ההרסניות של ראיית עמך כעם עליון, הנעלה על כל עם אחר. למשל יכולנו להחליט שאנו לא מספקים נשק לשליטים המבצעים רצח עם בתושביהם (ואנחנו כן). יכולנו להחליט שנפעיל כוח צבאי להפסקת רצח עם במדינות שכנות. "להפציץ את מסילות הברזל לאושוויץ".

אבל לא. הלקח שאנו בוחרים ללמוד מהשואה הוא: "לעולם לא עוד". וכדי להעביר את המסר הזה בצורה הנכונה, הרמטכ"ל הוא שנשלח ביום השואה לאושוויץ. כדי שיהיה ברור: לנצח עלינו לחיות על חרבנו. לעולם לא נהיה מדינה נורמלית.

אבל אי אפשר להתעלם מהפן התועלתני-ציני של אזכור השואה כיום. אי אפשר להכחיש שמדינת ישראל קמה במידה רבה בזכות השואה. התנועה הציונית קיבלה את השטח להקמת המדינה במידה רבה בזכות נקיפות המצפון של העולם שעמד מנגד בזמן השואה. נכון שהצהרת בלפור קדמה לשואה, אבל ההצבעה באו"ם ב 29 לנובמבר 1947 הושפעה עמוקות מזכרון השואה ונקיפות המצפון של העולם.

נקיפות המצפון של העולם גרמו לו גם לעבור בשתיקה על הטיהור האתני שמדינת ישראל ביצעה ב1948 בפלסטינים, האירוע הקרוי נכבה. בטיהור האתני הזה אני מתייחס גם לתושבי חיפה, לוד, רמלה ועוד ישובים רבים שגורשו בכוח הנשק, וגם לתושבי הכפרים שעזבו את כפריהם לזמן הלחימה, לא עזבו למדינות אחרות אלא התרחקו קילומטרים ספורים. את אלו כינינו "מסתננים" ומנענו בכוח הנשק את חזרתם אל בתיהם ומשקיהם, ימים ספורים, לפעמים שעות, אחרי שוך הקרבות.

בשום פנים אין אני מנסה להשוות בין גודל העוולה של הנכבה לגודל העוולה של השואה. נסיון שיטתי לטהר את המדינה היהודית מפלסטינים על ידי גירושם אינו דומה לנסיון שיטתי
לטהר את הרייך השלישי מיהודים על ידי השמדתם. ישראל אינה גרמניה הנאצית.

אני כן טוען, שמדינות העולם חושבות, ובצדק, שהיהודים החיים בישראל כבר מיצו את יתרת הזכות של הקורבנוּת שלהם. שקורבן היהודים בשואה כבר לא מספיק בכדי להצדיק את נסיונם להשתלט, 70 שנה אחרי, על 22 האחוזים הנותרים של השטח בין הים לירדן. וזאת אחרי שב  1948 כבר השתלטו על שטח הגדול בהרבה מזה שהחלטת האו"ם שעל בסיסה קמה ישראל הקצתה למדינת היהודים.

שכבר אי אפשר לאפשר ליהודים להחזיק עם שלם תחת כיבוש וללא זכויות 50 שנה "בזכות" קורבן היהודים בשואה. הקשר הזה נותק, ולא יחובר שוב.

את זה המפעל הציוני מסרב להפנים. ולכן משנה לשנה זכר השואה הופך להיות יותר ויותר נסיון נואש לחדש את "יתרת הזכות" בכרטיס האשראי המדומיין של הקורבנות היהודית. אשראי שיאפשר למדינת ישראל להמשיך ולהתנהג כמו שמדינות מתוקנות לא מתנהגות (אני לא כולל את ארה"ב ברשימה הזו, לבטח לא תחת הנשיא הנוכחי).

אשראי שאמור לקנות לה את שתיקת העולם, ואת הווטו באו"ם, כאשר היא משיבה ריקם את הפליטים האפריקאים שכבר הצליחו להכנס. כשהיא מוכרת נשק לדרום סודן (ולרואנדה בזמנו) תוך כדי רצח עם. כשהיא מפציצה ללא הבחנה בעזה והורגת מעל אלפיים איש, מעל 500 מתוכם ילדים ב"צוק איתן". כשהיא הופכת את רצועת עזה לכלא אחד גדול ומונעת את היציאה משם בדרך הים והאוויר. כשהיא שוללת את זכויות העם הפלסטיני ובוזזת את אדמתו באופן שיטתי. כשהיא מחזיקה אלפים בכלא ללא משפט. כשהיא ממשיכה לבצע טיהור אתני של שטחי C.

מדינת ישראל מתנהגת עם השנים בצורה פחות ופחות מוסרית, ככל שהאוכלוסיה נסחפת לכוון יותר ויותר לאומני-דתי-משיחי, ואתה גם הרכב הממשלה. לתלות את ההצדקה להתנהגות הזו בזכרון השואה הוא ביזוי של זכר הנרצחים. לא זו המדינה שהיהדות הנאורה של מרכז אירופה הייתה רוצה לדמיין. לא זה הלקח שהיינו אמורים ללמוד מהשואה. גם הניסיון לייצר אסוציאציה בין הערבים לנאצים, למשל בסיפורי נתניהו על המופתי והיטלר, הוא נסיון ציני שמזנה את זכר השואה.

מדינת היהודים היא הילד המוכה שהפך מבוגר מכה. אבל יש גבול. די. נגמר. אם לא נבין את זה לבד, יסבירו לנו.

לא עומד בצפירה

זהו יום השואה הראשון שבו אני מממש משהו שכנראה מבשיל אצלי לא מעט זמן; הפסקתי לשתף פעולה עם קרנבל השואה.

כי לא רק יום השואה – כל השנה הפכה להיות אירוע זיכרון אחד מתמשך, שבו מיליוני הנרצחים נשלפים על פי הצורך: פעם כדי לנאץ את איראן, פעם כדי להסביר למה אנחנו לא מנהלים משא ומתן על סיום הסכסוך עם העם שאנחנו מחזיקים יובל שנים תחת כיבוש, פעם כדי להסביר למה צריכים עשרות אלפי לומדי תורה להתפרנס על חשבוננו כדי לשמר את המסורת "שהוכחדה", ובאופן כללי, להסביר למה מותר לעם היושב בציון להתנהג בחזירות, בגזענות, באטימות לב.

כי אנחנו, שבעים שנה אחרי, עדיין מסרבים להודות שיש כבר משיכת יתר ניכרת בחשבון זכויות היתר שלנו כקרבנות השואה.

אז לא פתחתי טלוויזיה, לא עמדתי בצפירה, לא כתבתי  רשומה ליום השואה כמו בשנים עברו, גם בגלל שדי מיציתי את הסיפורים הפרטיים של משפחתי. כן, אני "דור שני", אבל זה לא ממש מגדיר אותי – עד כמה שהמודעות העצמית שלי מגעת. כן, אמשיך ביום הזה כל שנה להיזכר, ולנסות לדמיין איך יכלו להראות חיי אמי ואבי אלמלא עוצבו חייהם וחיי הוריהם על ידי הדבר הזה שקשה אפילו לתת לו שם הולם.

אבל ביבי יכול לקבל את פסטיבל השואה הזה כולו לעצמו. אני, פרשתי מהמשחק.

Stefan Pavlik

Stefan Pavlik, בתמונה מעלה עם כלבו טרזן, הוא האיכר הסלובקי שהסתיר את משפחת אבי ועוד כמה יהודים במשך כמעט שנתיים. הוא ואשתו כריסטינה הוכרו כחסידי אומות העולם, וכיוון שהיום מלאו 50 שנה למפעל ההכרה בחסידי אומות העולם, חשבתי שרשומה המספרת עליהם תהיה במקום.

מי שבפועל קיבל את אות ההוקרה הם בניו של סטפן, סטפן (הבכור, מימין) ויאן, בטקס מרשים ביד ושם. סטפו האב נפטר מסרטן כמה שנים קודם לטקס.

כאשר הגעתי ב 2001 לבקר שם באותו הכפרון שבו הם גרו ושבו הסתתרה משפחת אבי, סטפן ואשתו כבר לא היו בחיים. בנם יאן, נער בן 14-16 בשנים ההן, היה כבר בשנות השבעים לחייו וגר עם אשתו אנה (שניהם בתמונה מטה) בבית שאותו השכירו סטפן וכריסטינה בזמנו ל"פליטים ממזרח סלובקיה", נוצרים על פי הניירות המזויפים שלהם.

ניסיתי אז להבין מה באמת היה גודל הסיכון שסטפן וכריסטינה לקחו על עצמם כאשר הסתירו שבעה יהודים במהלך אותן שנתיים. אבא שלי, בפעמים בהן שאלתי אותו על זה, השיב בדרך כלל ש"הם היו אנשים פשוטים", רוצה לומר, פשוטים מכדי להעריך את גודל הסכנה שלקחו על עצמם. אבל ההסבר לא נראה לי מספק, או אפילו הגיוני.

כי גם לאיכר פשוט, גם בכפר נידח באזור נידח של ארץ נידחת, יש אינסטינקט הישרדות לא פחות  מלבן עיר משכיל.

נכון שלא עברה מסילת ברזל או כביש ראשי באזור, ולכן הייתה שם נוכחות דלילה מאד, בעיקר מזדמנת, של חיילי כוח הכיבוש הגרמני. זה נטה לדבוק בתפיסת צירי תנועה ראשיים. אבל מצד שני, המסמכים המזויפים של משפחתי, לא רימו אף אחד. כולם בסביבה ידעו שהם יהודים, ועלולים היו להלשין, כפי שבסופו של דבר, באמת עשו.

כי בסלובקיה, כל אחד זיהה יהודי מקילומטרים, גם בלי השטריימל  והקפוטה. גם את אלו שהיו מתבוללים לחלוטין – גם באלה היה משהו שזיהה אותם כיהודים – גם מצידו השני של העמק. אבי מספר שגם כאשר יצא עם חבריו למסעות רגליים עם תרמיל על הגב, בחבלי ארץ בהם איש לא הכיר אותם, עדיין היו צועקים להם "ז'יד", מרחוק. רחוק מכפי שאפשר להבחין בתווי פנים או חיטוב האף, טוען בתוקף אבא שלי. ואני באמת תוהה מה זה היה. משהו ביציבה? בהליכה חסרת ביטחון אולי?

אז מה אני יודע על משפחת Pavlik? שהם חיו שם בכפרון הזה מזה דורות. שבכל דור ודור, היו להם רק שני שמות לבנים: סטפן ויאן ושם אחד לאשה – כריסטינה. אני עדיין בקשר עם הנכדה, שגם שמה, כריסטינה. אביה סטפן, בנו של סטפן, היה בן המשפחה ש"עשה את זה". הוא עבר לעיר הבירה, גר בקומה השמינית של שיכון ממשלתי וכבר לא היה יותר איכר. בתו, היא מרפאה הומאופטית וגרה בעיר הבירה, אך יש לה לקוחות בכל העולם אליהם היא נוסעת לטפל בהם. ישנו גם נכד ששמו דווקא דושאן, שוטר הגר בעיר סמוכה והא בנו של יאן.

יש עוד סיפור, על אביהם של סטפן ואחיו יאן, לא אלה שבתמונה מעלה בטקס בארץ, אלא דור אחד קודם, הדור שהסתיר יהודים. סטפן הוא זה שהשכיר את ביתו ליהודים, הבית שהיה כל מה שקיבל בירושה אחרי ריב עם אחיו על ירושת אביהם, בעוד  אביהם ששמו היה כנראה גם הוא יאן או סטפן, עדיין בחיים. יאן נותר לגור בבית המשפחה ועיבד את אדמות המשפחה, וסטפן קיבל מבנה ללא חלקת אדמה, שאותו השכיר לסבי, ועבר לגור כמה קילומטרים משם, במבנה של תחנת קמח, שם הייתה לו חלקת אדמה שקנה ועיבד. אביהם של יאן וסטפן, ששמו היה כנראה יאן או סטפן, רשם קללה עסיסית על בניו הסוררים, בעקבות אותו ריב על הירושה העתידית, בספר התנ"ך המשפחתי, שאותו מצא אבי בעליית הגג.

די מבלבל העניין הזה של החסכנות בשמות הפרטיים. אצל האמריקאים יש את כינוי העזר גונ'יור או סניור, או "השלישי" כמו במקרה של ביל גייטס. אצל הסלובקים, כיוון שמדורי דורות אלה אותם השמות, הם כבר לא מונים איזה יאן ואיזה סטפן זה.

אחרי המלחמה, בתבונה אנטישמית-קומוניסטית אופיינית, הוכרז סטפן כ"קולאק" וסבל לא מעט, השלטונות הקומוניסטיים, מתוך איזה אנטישמיות מובנית, הניחו שהוא הסתיר יהודים תמורת סכומי עתק, ולא בעבור שכר דירה מינימלי כפי שבפועל עשה, ולכן הניחו שהוא בעל רכוש ולא זכאי להימנות על מעמד הפועלים. והיה לו קשה. התלושים מהארץ ששלח לו סבי היו מבחינתו מה שהותיר אותו מעל סף הרעב. על זה סיפרתי בעבר כאן.

סטפן ואשתו הסתירו בסופו של דבר שבעה יהודים: אבא שלי והוריו (אחיו נתפס קודם), דודניתו לילי ובעלה פישטה (סטפן) פרנקל (לילי היתה הבת של דוד שבשטיין, אח של אם-אבי אתל – את הוריה ואחיה תפשו ברכבת אל אותו המסתור  והם לא שרדו). הם הסתירו גם איכר יהודי מהעיירה  Senica, בשם בלה וייס שאותו מצאו צועד על הכביש (במפה מטה) ליד הכפר כשהוא אובד עצות, ונערה יהודיה כבת 13  שמשפחת נתפסה על ידי הגרמנים בזמן שהיא הייתה בשדה, בשם קצ'קה בלוטגרונד, גם היא מ Senica – שם היה מטה הגסטפו. אותה הם העסיקו כמשרתת בביתם והלינו אותה אצלם, לא יחד עם שאר המסתתרים.

במהלך רוב השנתיים שסטפן הסתיר את משפחת אבי היו העניינים די רגועים והסיכון לא היה מוחשי. היהודים גרו בבית בכפר, די בגלוי, בתעודות מזויפות, ואף היו רשומים במשטרה. גם להשיג אוכל לכולם לא היה בעיה, גם בלי תלושי מזון,. זהו כפר אחרי הכל, ואנשים סיפקו בדרך כלל את צרכי עצמם.

היו זמנים מתוחים, כאשר כוחות צבא גרמנים או סלובקים עשו סריקות בסביבה. סטפן בנה תקרה כפולה במתבן שליד הבית, ושם הסתתרו במתח רב כל היהודים. אני בטוח שגם סטפן וכריסטינה פחדו כהוגן ,למרות היותם "אנשים פשוטים" בסיטואציות האלה.

לקראת סוף המלחמה, פרטיזנים תקפו והרגו אנשי גסטפו שביצעו סריקות בכפר סמוך. בתגובה שרף הגסטפו את כל הכפר ההוא, ומהפחד בעקבות המעשה הזה, הלשין משהו לגסטפו על היהודים בכפר הזה.

פה היו המארחים בסכנה מוחשית ביותר. סטפן האב, בסופו של דבר, כן נאסר ועונה על ידי הגסטפו, בעקבות אותה הלשנה. לילה קודם הוא עוד הספיק להעביר את  משפחתי  למסתור אחר, בעליית גג בבית שממש ליד מטה המשטרה, ולמרות שעונה קשות, שתק ולא הסגיר אותם. גבר גבר, אין ספק. אבא שלי הציץ מעליית הגג וראה אותו חוזר הביתה, נפוח כולו ממכות ובלי חלק משיניו, לא מעז אפילו להעיף מבט אל הבית שבעליית הגג שלו ישבו כל היהודים עליהם הגן ושאותם הציל ממוות וודאי.

Stefan Pavlik 11.02.1895 – 20.10.1976
Kristina Pavlikova, born Durcova  11.1. 1905   – 04.09. 1979

יהיה זכרם  ברוך

כריסטינה, במטפחת לראשה,  היא השניה מימין בתמונה מטה, בין לילי פרנקל ובעלה שגם אותם הסתירו. הם נשארו אחרי המלחמה בסלובקיה ושמרו אתם על קשר הדוק. עומד משמאל, סטפן.

רשומה ליום השואה

פה ושם, ברשימות כאלה ואחרות שכתבתי פה בעבר, בנושאים שונים ומגוונים, מתוארות מספר אפיזודות מסיפור ההישרדות של משפחתי במלחמת העולם השנייה. לקראת יום השואה הזה, חשבתי שכדאי לנסות ולזקק תובנה מאוסף הסיפורים הזה, להבין מה הסיבה האמתית לכך שנולדתי, ושאני פה לכתוב את הסיפור הזה. (וגם למחזר חלק מהרשומות הללו, בעזרת הקישורים אליהן, מתוך הקונטקסט הכללי, אותו אני מנסה לתת כאן.)

טוב, טריביאלי – נולדתי משום שהורי שרדו את המלחמה ונפגשו. פחות טריביאלי, שהם בתורם שרדו, בזכות הוריהם. עוד פחות טריביאלית היא הסיבה שהוריהם, סביי וסבתותיי, שרדו.

נס, הוא ההסבר המקובל לזה שאנשים שרדו את השואה. גם במקרה של משפחתי, הייתה פה שורה לא קטנה של ניסים. אבל לא רק. אופיים של שני סביי היה גורם מאד משמעותי.

שני סביי היו אנשים שונים בצורה קיצונית זה מזה, אבל אצל שניהם, דברים מאד ספציפיים באופיים גרמו לכך שהם צלחו את המלחמה הזו בחיים, הם וכמעט כל בני משפחתם.

שני סביי השתתפו ב"מלחמה הגדולה", כפי שקראו לזו הראשונה. סבי אוטו ברמן, אבי אמי, חזר אמנם בלי רגל ימין, אבל עם מזוודה מלאה מדליות, שאותה הוא מינף בגטו טרזין בנחישות כדי להשאיר את משפחתו בגטו כל זמן המלחמה. הגרמנית המשובחת שלו, מראו הגרמני, שלל המדליות מהצבא האוסטרי, שימשו אותו כדי לחסוך ממשפחתו, ואמי בתוכה, נסיעה ברכבת מזרחה. זה לא היה תענוג להישאר בגטו, אבל מי שלא נשלח מזרחה, שרד באחוזים גבוהים יותר. גם הפנסיה שלו כגיבור מלחמה, שהמשיכה להגיע גם אל תוך הגטו, תוך כדי המלחמה, הייתה כנראה ההבדל בין מוות וודאי ברעב וכמעט מוות ברעב.

אבי, והוריו, שרדו בעיקר בזכות אופיו הנוח של סבי לודוויג, וגם קצת בזכות זה שהוא השכיל להבין שהוא לא פרנואיד – שבאמת רודפים אותו. אמנם במלחמת העולם הראשונה הוא לא היה גיבור גדול, אלא דווקא עריק, אבל אנשים אהבו אותו, מאד. בין האנשים שאהבו אותו – מנהל בית החרושת לזכוכית שאת תוצרתו הפיץ. זה,  לא זו בלבד שממש הוריד אותו מהרכבת מזרחה, אלא גם דאג לו למקום מחבוא בהמשך, והמשיך לשלוח לשם את משכורתו של סבי ממש כאילו המשיך לעבוד. לא היה קל שם במחבוא. אבל הם שרדו שם. שוב, נראה לי שבזכות אופיו של סבא שלי, האינסטינקטים הטובים שלו לגבי סכנות מתקרבות, וטיפה מזל.

היה לי מזל. להם, היה את עצמם.

רשומה ליום השואה

למדתי השבוע ש40% מערביי ישראל, מאמינים שהשואה לא קרתה. שזו המצאה של היהודים שנועדה לגייס את אהדת העולם לעניין הציוני. זאת ועוד למדתי בהרצאה על "המשכיות ותמורה בשיח הערבי על השואה", הרצאת ד"ר אסתר ובמן, במסגרת "חמישי בקמפוס" באוניברסיטת תל אביב.

הפלסטינים בהחלט מרגישים שגם הם קרבנות השואה. חלקם אפילו טוענים שהם הם הקרבנות האמתיים שלה. שאלמלא השואה, לא הייתה קמה המדינה הציונית על אותו השטח שהם רואים אותו כמולדתם. נכון, הציונות קדמה לשואה, אבל עד מלחמת העולם השנייה באמת שלא היו פה הרבה יהודים, ואולי יש מידה מסוימת של קשר סיבתי בין השואה ומדינת ישראל של היום.

אבל כתוצאה מתחושה זו, יש בעולם הערבי ספקטרום רחב של גישות לשואה. בכל העולם הערבי, לא רק אצל הפלסטינים. החל מקבלת השואה כאירוע אמתי אך התייחסות אליו כאל אירוע אירופי שלא אמור היה בכלל להיות מעניינם, אלמלא התעקשו היהודים לנצל אותו להקמת מדינתם כאן, ועד ראיית השואה כאירוע מומצא, קנוניה ציונית מוחלטת. כה רב כוחם של היהודים, שהם אף שכנעו את הגרמנים להודות באשמה לאירוע הלא קיים הזה ולשלם פיצויים.

ובין לבין יש גישות כמו: "נכון זה קרה, אבל הגיע להם. אלוהים העניש אותם" (חביב על האיסלמיסטים), "הייתה שואה, אך נרצחו רק עמה עשרות אלפים, והיהודים מנפחים את זה", "היו עוד השמדות עם בהיסטוריה. למשל האינדיאנים באמריקה, אז למה עושים רעש משואת היהודים דווקא?", "הציונים שיתפו פעולה עם הנאצים כדי לדרבן את יהודי אירופה לעלות", ועוד ועוד. ממש לא נחמד לשמוע, וממש אין טעם להיתוווכח עם מי שמחזיק בדעות כאלה.

ההתעסקות הערבית בשואה רק הולכת ומתגברת. דווקא בעשור האחרון יש יותר ויותר מאמרים בנושא. המרצה שהעבירה את ההרצאה משערת שזו תגובה לכך שאנחנו מצידנו ממשיכים להתעסק עם השואה ולמנף אותה יום יום ושעה שעה, הרבה מעבר לגבול הטעם הטוב. בכל נאום של נתניהו יש אזכור של השואה ושולפים אותה בכל הזדמנות ובכל מצב. זה הג'וקר שלנו בכל משחק קלפים. שבעים שנה עברו מאז, ואנחנו מסרבים להפסיק לחיות את השואה. לראיית הערבים, זה רק מוכיח שמלכתחילה כל עניין השואה היה אך אמצעי בידי הציונות לבסס תביעה למדינה "על חשבונם".

אני לא מציע בשום פנים לשכוח את הלקח ההיסטורי של השואה, אבל אני גם חושב שהגיע הזמן שנפסיק להתבוסס בה. ובמיוחד שנפסיק להשתמש ב"יתרת הזכות" שלנו כקרבנות כדי להפוך אחרים לקרבנות. את "יתרת הזכות" הזו כבר מיצינו מזמן, אם בכלל היה אי פעם אפשר להשתמש בזה כהצדקה לשלילת זכויות האחר.

מה שנותר היום מצלקת השואה זה עַם מבוגר שהיה ילד מוכה, והפך מבוגר מכה. והמבוגר הזה, כדאי שילך לטיפול.

ולסיום, טקסט שכתב דניאל ביס, קרוב משפחה של זוגתי, ליום השואה. אהבתי (והדגשתי) את מה שהוא מציע שנזכור מהשואה:

Never forget.  Never forget.  We say it all the time: "never forget".

Let me tell you what I'll never forget.  I'll never forget the first

time I heard about the Holocaust.  We were at my grandparents' house

in Israel and I was maybe 6 or 7 years old and I asked my grandmother

what those blue numbers on her wrist were.  She answered, in a voice

I'd never heard before, that I was too young for her to explain it now

but she would tell me some day.  I could tell from the way she spoke

that this was a big deal.

Let me tell you what my mother will never forget.  She'll never forget

growing up in Israel in the 50's, in a country without old people,

where nobody had grandparents and a whole generation was missing.  She

told me once, when her own parents were aging, that it was hard for

her to know how to react because she never watched anyone care for

older relatives when she was young.

Let me tell you what my grandmother, her mother, never forgot.  She

never forgot getting off that horrible train at that horrible place in

Poland in May of 1944, being marched one way with her sister while her

parents were sent the opposite direction.  She never saw them again.

And now let me tell you what my children will never forget.  They'll

never forget hearing these stories from my grandmother at her kitchen

table in Israel, hearing her voice catch and seeing the far-off look

in her eyes as she struggled with the memories.  They'll never forget

because she passed away a month before our oldest was born.  They'll

never forget because they'll never know.

Of course we forget.

With every passing generation, as the distance grows and the immediacy

recedes, we forget detail.  Our connection to the past weakens and we

forget bits and pieces.

Most of all, we forget the lessons of the past.  We forget in our

daily lives.  We forget when we focus on ourselves instead of on our

neighbors in need.  We forget when we stand by as groups of people are

marginalized or brutalized because of what they look like or who their

parents are or who they love.

We forget in the conduct of our professional lives.  We forget, across

this town, under that larger, newer dome, when we calibrate our

actions to divide rather than to unite.  We forget when we vote a

certain way because of what a majority fears rather than because of

what a minority hopes.  We forget and we forget and we forget.

And yet, we have tools to help us remember.  My children will never

know their great-grandmother, but when they’re old enough they’ll see

a videotape of her telling her story thanks to Steven Spielberg and

the Shoah Foundation. They're growing up a few short miles from my

cousins who are with us today – Edith Adlam and her younger sister

Rose Abrams, who turns 91 today.  Edith and Rose have devoted a great

portion of their lives to teaching successive generations about their

experiences in Europe during the war. And in part because of Edith and

Rose’s efforts, my children live almost walking distance from the

Illinois Holocaust Museum and Education Center, a marvel of

remembrance that teaches all of us the lessons of the past.

We have these mechanisms of storytelling and history to help us

remember the events of the past, and we have our own consciences and

internal compasses to help us lead lives of remembrance, lives that

incorporate the lessons of the past.  We have the power, in our homes

and our families and our communities and our places of work, to live

in a way that shows we’ve learned the lessons of the holocaust.

Endowed with the knowledge given to us by those who came before us,

and by the institutions our community creates, we have the choice to

demonstrate our understanding of what actions will build a just world.

And so, on this day of remembrance, on this day that we gather

together to solemnly mark the past and look toward the future, let us

recommit ourselves to living the lessons of the past.  Let us recommit

ourselves to live lives of unity rather than of division.  Let us

recommit ourselves to never stand by as groups of people are

marginalized or brutalized because of what they look like or who their

parents are or who they love.  And let us recommit ourselves, most of

all, to always act on behalf of the hopes of the minority instead of

the fears of the majority.  Let us recommit ourselves to never forget.

נס פסח, 1942

כך פסחה השואה על משפחת אבי – סיפור אמיתי שרשמתי מפי אבא שלי. השתלשלות אירועים בלתי סבירה בעליל. בזכותה אני. וגם רשומה זו, פה.

 באחד הימים הראשונים של חודש אפריל 1942 (אבי לא זוכר את התאריך המדויק) בשעת ערב, הופיעו "גארדיסטים" (הגרסה הסלובקית ל-SA הגרמני) בבית הורי אבי, ברח' Moyzesova 6  אשר בעיר Zilina ברפובליקה הסלובקית של היום.

משפחת הורי אבי כבר ארזו מזוודות והיו מוכנים. היו כבר חמישה טרנספורטים שיצאו מעירם לכוון הגבול הפולני. הגארדיסטים הורו להם להזמין מונית, על חשבונם כמובן, ונסעו יחד איתם אל איזור של מחסנים שם הייתה שלוחה של רכבת משא.

את הלילה בילתה משפחתי על קש שפוזר על רצפת המחסנים, ולמחרת, קצת אחרי רדת החשיכה, הם הועלו על קרונות הבהמות, הדלת נסגרה, והרכבת עמדה לצאת לנסיעה הקצרה אל מעבר לגבול, לאושוויץ.

במקביל לקו העלילה הזה. התרחשה עלילה מקבילה נוספת.

שכן של משפחתי, שגר בדירה תחתיהם, היה ארכיטקט צ'כי בשם Knezek. הוא לא גורש לצ'כיה כמו שאר הצ'כים בשל היותו נשוי לאישה סלובקית, והיה ידיד טוב של סבי, איתו הוא שיחק קלפים בסופי שבוע. חוץ מזה – הייתה לו מכונית פרטית, דבר נדיר באותם הימים, והוא אפילו הצליח להשיג דלק, שהיה בקיצוב חמור באותם הזמנים, מספיק כדי לנסוע מיד עם מאסר בני משפחתי, אל עיר קרובה בשם Nemshova. שם הוא ידע שסבי עבד, במפעל ליצור בקבוקים וצנצנות זכוכית.

אותו Knezek נהג אל בית המעביד של סבי, אדם בשם Karl Schaedelbauer שהתגורר כפי שהיה נפוץ אז, בוילה גדולה ומפוארת בתוך שטח המפעל.  הוא ידע שאותו מעביד מעריך ואוהב מאד את סבי, וסיפר לו שסבי ומשפחתו נלקחו לנסיעה בכוון אחד מזרחה.

למחרת, מוקדם בבוקר, רוקן מעבידו של סבי את כספת המפעל, ועם מזוודה מלאה ב 300000 קרונות סלובקיות, נסע במכוניתו לעיר הבירה – Bratislava. שם פנה למשרדו של אחד Vaschek , הפקיד האחראי על גירוש היהודים ועל ביצוע קודקס היהודים הסלובקי – גרסת מהדרין סלובקית של חוקי נירנברג. אלא ש-Vaschek , בניגוד למקבילו הגרמני אייכמן, אהב להמר בקלפים, ולכן היה ניתן לשכנוע. תמורת אותן 300,000 קרונות, שאותן הפסיד בקלפים עוד אותו הלילה (כך הולך הסיפור), הנפיק למעביד של סבי אישור שסבי "חיוני לכלכלה הסלובקית". מגוחך למדי בהתחשב בזה שסבי היה סוכן נוסע של בקבוקים לשיכר וצנצנות לריבה…

אותו Vaschek שלח מברק למפקד המחנה ב Zilina, אחד בשם Marchek, והורה לו להוריד את סבי ומשפחתו מהרכבת, ולשחרר אותם.

וכאן נפגשים שני קווי העלילה.

בני משפחתי היו נעולים מזה כשעה בקרונות כאשר שומרי המחנה החלו לדפוק על הקרונות ולקרוא בשם משפחתי. סבי החל לענות להם, אך סבתי התנגדה. "עזוב, אנחנו כבר פה, למה לזוז". למרבה המזל, דעתו גברה, והם ירדו מהרכבת, נלקחו למחסן צדדי וננעלו שם.

חצי שעה אחרי כן, יצאה הרכבת לכוון הגבול הפולני, כאשר בקטר נוהג נהג קטרים בשם  Prochaska, שכנם לקומה של הורי אבי, חובב רדיו שאליו הם היו באים לשמוע את שידורי ה BBC בסתר.

לאחר צאת הרכבת, שוחררו בני משפחתי, חזרו לדירתם, הסירו את החותמות הרשמיות מדלת דירתם וחזרו הביתה. (רכוש היהודים המגורשים היה שייך לממשלה הסלובקית, והוערך על ידם בממוצע של 600 קרונות לאדם, שזה בדיוק הסכום שממשלת סלובקיה שילמה לגרמנים על כל יהודי שהם הסירו מאדמת סלובקיה).

שם הם המשיכו לגור עד אוגוסט 1944, אז כבשו הגרמנים סופית את מדינת החסות הסלובקית שלהם. והם עברו להסתתר בכפר. אך זה כבר חומר עשיר לסיפור נוסף.

והערת אגב: הודות לאישור ה"חיוניות לכלכלה" היה סבי רשאי לשאת כוכב צהוב קטן יחסית, מפלסטיק, בקוטר של כ-2 ס"מ, שהיה מוצמד בסיכה לדש בגדו, במקום הטלאי הצהוב מבד התפור על חזית הבגד בקוטר של כ-10 ס"מ. את הטלאי הזה היה אפשר להסתיר בקלות יחסית, וכך התאפשר לו להמשיך לעבוד באותה העבודה עוד יותר משנתיים. פרט שלא ידעתי עד היום.