כבר שנתיים שקשה לדוד בעבודה.
נכון שכבר שנים הוא לא שחט בעל חיים בעצמו. בעיקר בגלל שהקונים בשכונה הפכו יותר ויותר מחמירים וכבר לא סומכים עליו בענייני שחיטה כשרה. אבל אפילו לפרק את החיות שהיה מקבל מהמשחטה הגלאט-כושר, אפילו את זה קשה לו כבר לעשות בזמן האחרון, ודוד הרגיש יותר ויותר אשם.
אבל דוד לא ידע לעשות כלום חוץ מלהיות קצב. את בית הספר לא הצליח לגמור. עד כיתה ז' עוד הצליחו המורים להעביר אותו קדימה איכשהו, למרות שלא הצליח לקרוא אפילו שורה אחת. אז, היו אלה ימים אחרים, לפני שמדדו את בתי הספר בכל מיני מבחנים. דוד היה תלמיד שקט וממושמע, ובאמת באמת השתדל ללמוד, ולא היה טיפש כלל וכלל. הוא זכר כמעט כל מה שנאמר בכיתה, אלא שהוא היה מסתכל על הדף, וכל האותיות היו מתבלבלות לו והתחילו לרקוד הנה ושמה. אחרי כמה דקות העיניים פשוט כבר כאבו לו והחלו יורדות לו דמעות. זה פשוט לא הלך.
אח של אמא שלו הציל אותו, וחילץ אותו מהמקום הזה, בו נכשל שוב ושוב. הוא לקח אליו את דוד לנגריה והתחיל ללמד אותו את המקצוע. אבל גם זה לא הסתדר. דוד פשוט לא הצליח לקרוא את השרטוטים שנתנו לו, וקלקל כל כך הרבה לוחות של עץ עד שהדוד שלו התייאש והחזיר אותו הביתה. דוד היה חצי שנה בבית, ואז הלך לעבוד עם אח של אבא שלו בקצבות.
אבל גם עם זה דוד כבר לא הסתדר. יותר ויותר נקף אותו מצפונו. אבל אם יפסיק גם פה, לאן ילך? הוא עוד מעט בן עשרים ושבע, והבן אדם צריך מקצוע ופרנסה אם הוא רוצה לצאת מבית הוריו, ולהתחתן.
גם כך, כמעט אף אחת לא רצתה לצאת אתו. ""תכבסי בנתר ותרבי לך בורית, נכתם עוונך" נאמר בספר ירמיהו, ודוד התקלח כל יום בקנאות מיד אחרי שחזר מהעבודה. הוא התקלח שעות, וקרצף כל נקודה בעורו, והסתבן פעמיים בנקה 7 עד שהיה עורו אדום. ועדיין היו כולן אומרות שהוא מריח להן מדם, או ממוות. עם הזמן שם דוד לב שהוא נוהג להריח את עצמו בחשאי מפעם לפעם, לבדוק האמנם, והתחיל לחשוב שאכן, ריח המוות נדבק בגופו.
לפני כשנה, החליט ועשה מעשה. פנה אל הרב אחרי מנחה, ואמר לו שהיה רוצה להתייעץ אתו באיזה בעיה שיש לו, לא זו שעליה הרב כבר יודע. הרב ידע שדוד לא יודע לקרוא, שהוא סתם יושב ומתנועע קדימה ואחורה בלי לקרוא בסידור, וזה היה בסדר מבחינתו. אבל על הבעיה החדשה שלו דוד אמר, הוא רוצה לדבר עם כבוד הרב בפרטיות. הרב ביקש שיחזור אליו אחרי ערבית.
אחרי ערבית, הלכו דוד והרב יחד אל בית הרב. אחרי שהרב שאל לשלום אמו, אבי, אחיותיו ושלומו הוא, ודוד ענה, סיפר לו דוד עד כמה קשה לו להמשיך ולעבוד באטליז. שהוא מרגיש חוטא גמור. שהוא מרגיש שלא רק שהוא גוזל מהן את חיי העולם הזה אלא גם את העולם הבא שלהן, שאליו הן לא יגיעו שלמות בגופן, בגללו.
הרב הקשיב בסבלנות לווידוי הארוך והמיוסר של דוד, ולא פטר אותו בלא כלום אלא הסביר שהדעות חלוקות לגבי סוגיית העולם הבא של החיות, אבל זה לא לגמרי מופרך לחשוב על כך. שיש מגדולי הדור, כמו למשל הרמב"ם, שפסקו שאכן כן, יש לחיות חלק בעולם הבא. זה היה קצת אחרי סוכות, והרב הוסיף שגם בנוגע למסכת פסחים, אותה למדו אך לא מזמן, יש בין הפוסקים ויכוח גדול אם, לכשיקום בית המקדש במהרה בימינו, האם יוקרבו שם קרבנות בעלי חיים, או קורבנות בכלל או שכלל לא. ויש הטוענים שכבר השתנו הזמנים, ואין לכפר על עוונות בהקרבת קורבנות.
"אז מה אני יכול לעשות?" שאל דוד, " אני מרגיש אשם, אבל להיות קצב זה כל מה שאני יודע." הרב חשב קצת ואמר לו לחזור אליו בשבת אחרי מוסף. "תן לי עד אז לחשוב על הבעיה שלך".
כשחזר דוד אל הרב, היה לזה סיפור מוכן, לספר לו לדוד. דוד אהב את הסיפורים של הרב. כי לקרוא סיפורים לבד לא היה מסוגל ואת הסיפורים של אמו כבר שמע אלף פעמים. תמיד היה לקח מעניין בסיפורים של הרב, משהו שיכול היה לקח אתו ולחשוב עליו אחר כך. הסיפור שהרב סיפר לו, בעצם הזכיר לו, היה אותו הסיפור שכבר סיפר פעם בבית המדרש שלהם. על השוחט של הבעש"ט, אותו צדיק נסתר, שהיה תוקע כל ראש השנה בשופר, ותקיעות השופר הגיעו עד לשמיים, והביאו זכות לשוחט ולכל בני העיירה.
צמרמורת עברה לדוד בגוף. זהו זה. "כבוד הרב, בראש השנה הבאה אוכל להיות התוקע בבית הכנסת?"
הרב הסתכל בו במין מבט שכזה, וחייך:"נראה"
מוקדם בבוקר התייצב דוד בבית המטבחיים. "אשיג קרן, אנסר אותה לשופר, ואתחיל להתאמן. עד ראש השנה אני אהיה כבר תוקע מומחה בשופר" חשב. פשוט.
לא פשוט. היו שם מעט מאד קרניים, הסתבר לו שלרוב הפרות קוטמים את הקרניים בעודן צעירות, כי בצפיפות שבה הן גדלות, הן תוקפות האחת את השנייה בפראות. קוטמים את קרניהן וצורבים בברזל מלובן את הגדם כדי שהקרניים לא ישובו ויצמחו. אבל בסופו של דבר הוא מצא שם קרן של פרה, מפרה שהגיעה ממרעה חפשי ברמת הגולן.
הקרן לא נראתה כמו ששופר צריך להראות. וגם אחרי שניקה אותה, וניסר אותה, וקדח בה חור, לא יצא ממנה שום צליל. אחרי שבוע של ניסיונות, חזר לרב. זה שוב חייך את החיוך ההוא, והסביר שהסיפור לא כל כך פשוט, שיש הלכות שופר, ושופר מפרה בכלל לא כשר. ויש ללכת בדרך הישרה כדי להשיג שופר כשר. ושלח אותו לירושלים, אל אחד שלום דדון, עושה שופרות אחד מאנ"ש.
זה קיבל אותו בספר פנים יפות, בחן אותו מלמעלה עד למטה, ושאל: "מה מביא את כבודו אלי? ראש השנה כבר עבר, למה אתה זקוק לשופר כעת?"
דוד סיפר לו בקצרה את השתלשלות העניינים עד כה.
"ואיזה שופר ירצה צדיק"?
"איזה שופרים יש?"
"יש הרבה סוגים. יש ספרדי/אשכנזי שקצהו מיושר, יש מרוקאי שכולו מיושר, ויש תימני, הנקרא גם "שופר על דעת הרמב"ם", שאינו מיושר כלל. יש של איל, כבש זכר גדול שמביאים ממרוקו. ויש של יעל שמביאים מאפריקה, ויש של אנטילופה שאוהבים התימנים ויש עוד ועוד. כל אחד ומחירו הוא. ורק של פרה, אתה יודע, פסול. למה פסול? בגלל חטא העגל – 'אין קטגור מהווה סנגור'."
"והורגים את האיל בשביל הקרן?" שאל דוד.
לעושה השופרות היה ברור שאם הוא רוצה למכור היום שופר, בעונה המתה הזו מבחינתו, הוא לא באמת יכול להיות כן בעניין זה: "אנחנו מביאים את רוב הקרניים ממרוקו, והקרניים שם נושרות לאייל בעצמן כל שנה, וגדלות מחדש". ושאל: "תרצה שופר מיושר או מסולסל?"
צילום אילוסטרציה
"מסולסל" השיב דוד בלי לחשוב פעמיים, "נראה לי הרבה יותר יפה."
"כן, אבל גם הרבה יותר עבודה בשבילי, לקדוח את השופר הלא מיושר", הסביר עושה השופרות, "כמעט חצי מהקרניים מתקלקלות לי בדרך ואני צריך לזרוק אותן ולהתחיל מחדש. שופר מסולסל עולה פי שלוש, יקר."
"כמה יקר?"
הסכום היה כה גבוה, שהרוח כמעט ויצאה בנשיפה מחזהו של דוד. זה היה סכום שלא היה לו, וגם לא יהיה לו.
צילום אילוסטרציה
"וכמה עולה שופר מיושר?"
גם זה היה סכום שדוד היה יכול רק לחלום שיהיה לו. "אולי אם היה לי אטליז משלי", חשב. הוא יצא החוצה, התיישב על המדרכה בשמש, מיואש ומדוכא עד עפר. הוא כבר ראה את הישועה, והנה – כלו כל הקיצין. הדמעות עלו וחנקו את גרונו. הוא לא יכול היה להתאפק, והתחיל לבכות, בשקט בשקט, כך שאף אחד לא ישמע. אחרי כמה דקות קם והתחיל ללכת אל האוטובוס שייקח אותו לתחנה המרכזית.
"דוד", שמע את עושה השופרות קורא אחריו, "דוד, שנייה, יש לי רעיון"
דוד הסתובב
"יש לי פה איזה שופר, שנשבר לי הקצה שלו כאשר ניסיתי לישר אותו. אני יכול לחתוך ישר את הקצה, אבל הפתח לתקיעה יהיה מאד רחב. אני לא יודע אם אפשר יהיה לתקוע בו. אם אתה מוכן להסתכן, אני אתן לך אותו במחיר שעלה לי רק החומר. 'מחיר הקרן' קוראים לזה אצלנו…"
גם זה היה סכום לא קטן, אבל לדוד זה נראה אות משמיים. זה היה סכום שעם קצת עזרה מאמא שלו ומקדמה מהאטליז, הוא יוכל לשלם. הם סיכמו בלחיצת יד שהשופר הזה יישמר לו לשבועיים, עד שיאסוף את הכסף. "אין לך מה לדאוג, עד חודש לפני ראש השנה, אין ממילא הרבה קונים".
שבוע אחרי זה היה לו לדוד שופר. קצר, מכוער, חצי מיושר וחצי מסולסל, ועם פתח ענקי. אבל שופר כשר לגמרי. רק ששום צליל תקיעה לא הצליח להוציא ממנו. ולא שלא ניסה. הוא ניסה כל יום אחרי העבודה, ניסה עד שנגמר לו האוויר, וכלום.
אחרי כמה שבועות, החליט דוד לעשות מעשה. קם ונסע למירון, לקבר הרשב"י, וביקש את עזרתו. הוא לקח אתו את השופר, ואחרי שהתפלל לעזרת הרשב"י בנוסח תפילה פרטי לגמרי, משלו, עלה עם השופר למעלה, כמעט חצי הדרך לפסגת הר מירון. שם התיישב מתחת לעץ אלון גדול שהיה שם, הוציא שוב את השופר, ביקש שוב, ועוד פעם, ואז הצמיד את השופר לפה, חסם ביד ימין את רוב הפתח שנשאר, ותקע.
ויצא קול! קול שבור, מקוטע, אבל קול, ואפילו חזק. "הרשב"י קיבל את תפילתי!" חשב, ניסה עוד פעם, ושוב, קול, כבר פחות שבור, והצליח להחזיק את הקול כמעט עשר שניות רצופות.
מאותו רגע של חסד, רק הלכו הדברים והשתפרו. דוד התאמן כל יום בהתמדה. תוך שבועיים הוא כבר שיגע את כל גבעת אולגה. הוא הלך עם השופר לכל מקום, והתאמן בכל הזדמנות. "דוד שופר" התחילו לקרוא לו. "דוד שופר המשוגע" היו כאלה שאמרו, לא תמיד מאחורי גבו. אבל הוא לא יכול היה להפסיק. "עד ראש השנה, אהיה התוקע המושלם" חשב.
אחרי מספר רמזים לא דקים במיוחד החל לצאת אל חוף הים, רחוק מהשכונה, ולתקוע שם אל מול הגלים. הרוחצים שם התבוננו בו בחיוך, הילדים התגודדו סביבו וצחקו על המשוגע, אבל דוד עצם עיניים, ותקע. ותקע. ותקע.
כבר בכ"ו סיון ניסה דוד לבדוק האם השופר יעזור בעניין הזיווג. הוא התנדב להיות אחד מאלף תוקעים בשופר ב'תיקון אלף השופרות', בנוכחות האדמו"ר הצדיק רבי יחיאל אבוחצירא שליט"א, בציונו של רבי יונתן בן עוזיאל אשר בעמוקה ביום ההילולא של התנא הקדוש. הציון ההוא הוא כידוע שער השמים לתפילות הרווקים, סגולה בטוחה למציאת זיווג, שדוד, אחרי התיקון, היה בטוח שיגיע. אבל השידוך לו ייחל בושש להגיע.
באמצע הקיץ הכול היה כבר מוכן לראש השנה, כמעט. דוד כבר ידע לעשות "תקיעה", "שברים", "תרועה" ו"תרועה גדולה", הכול לפי הנוסח המרוקאי. אבל כיוון שלא ידע לקרוא בסידור מתי יש לתקוע מה, לבדו, לא יוכל למלא את המצווה. החגים כבר היו בפתח, ועדיין לא היה לו פתרון לבעיה.
ואז קרה נס. בשבת בבוקר בבית הכנסת, אחרי שחרית, הודיע הרב שהוא עושה מגבית בכדי לשלוח את דוד ושופרו לאומן. היו לו בידו עשרים פתקים כחולים, תעודות השתתפות במצווה, והוא הציע אותם למכירה, במחיר מאה דולר האחד, כדי שדוד יוכל לנסוע לאומן, ולתקוע שם בשופר אצל הרֶבֶּה.
היו קופצים רבים על הפתקים, לא מעטים מהם בגלל שהעדיפו שדוד יתקע בשופר במקום אחר בראש השנה ולא יחריב את חגם שלהם בתקיעותיו הבלתי פוסקות, ולמרות מה שחשב דוד, גם הלא מאד מהוקצעות. חיש קל נאספו עשרים התחייבויות, ועד יום שלישי כבר נמסר אצל הגבאי הסכום המלא. עד סוף השבוע קיבל דוד מעטפה ובה כרטיס טיסה, תלושים לאוכל ולינה, ומאה דולרים במזומן להוצאות.
דוד לא האמין שזה קורה לו. לנסוע אצל הצדיק נחשב סגולה לדברים כה רבים ומענה לבקשות כה רבות עד שזה היה חלומו של כל אחד מבני הקהילה. אלא שעד כה זה היה כל כך מעל לאמצעיו שהוא אפילו לא העז לחלום על זה. והנה, זה קורה לו. לא היה לו ספק – הרֶבֶּה זימן אותו אליו. הוא הוציא דרכון, קנה מכנסיים לבנים חדשים ויפים, ובעיקר המשיך להתאמן בשופר.
יומיים לפני יום השנה, מצא דוד את עצמו בציון של רבי נחמן. כולם סביבו עמדו וקראו התיקון הכללי, אותם עשרה 'קאפיטְל' תהילים שהורה רבי נחמן. לדוד זה לא היה אפשרי. הוא ניסה לעמוד ליד אחד המתפללים, לשמוע מה שהוא קורא ולחזור אחריו, אך היו כל כך הרבה קוראים מסביב שהקולות התערבבו יחד וזה לא צלח. אחרי כשעה התייאש דוד, וירד אל הנחל, להתבודד שם ולבקש פתרון.
הוא מצא שם במת עץ קטנה הבולטת לתוך האגם, התיישב עליה, פניו לאגם, הסתכל מסביב לוודא שאיש לא שומע. :"עשיתי את כל זה כדי לכפר על חטאי", התייפח. "אבל לא רק שאין לי מוצא ממקצוע הקצב, גם לתקוע בשופר ולכפר על חטאיו איני יכול בלי לדעת לקרוא. ריבונו של עולם, איך אדע מתי ובאיזה סדר לתקוע?"
שמע אותו אברך אחד שעבר שם מאחוריו, פנה אליו והציע: "בוא, אני אהיה הקורא שלך. פגוש אותי מחר אחרי שחרית ביציאה מהקלויז, נלך אל הרחוב הראשי, אני אקריא לך: "תקיעה, שברים, תרועה" לפי הסדר הנדרש, ואתה תתקע" והוסיף: "אתה יודע לתקוע, כן? כי חשוב מאד שתקפיד על התקיעה".
צילום אילוסטרציה
בבוקר החג, איתר דוד את האברך בתוך זרם היוצאים מהקלויז, ויחד הם נעמדו בפינת הרחוב שליד הציון, והחלו בתקיעה. זה אומר "תקיעה", וזה תוקע. זה אומר "שברים" וזה תוקע שברים. חיש מהר התאסף סביבם המון קטן להקשיב לשופרו של דוד.
היו בקהל לא מעט הערות לגלגניות על צורת השופר של דוד, על פיתחו הרחב, צורתו המשונה ואורכו המאוד קצר. היו גם לא מעט הערות של ביקורת על הידור צליל התקיעה, ועל חוסר דיוק כזה או אחר, אבל דוד לא שמע אף אחת מההערות האלה. הוא היה כולו שקוע במלאכת התקיעה ולא שמע כלום. הוא תקע ותקע ואוויר לא חסר בריאותיו.
ואחרי שגמר, הגיע אברך נוסף, וביקש גם הוא את שירותיו. ולקח אותו אל מתחם הלינה שלו, והקריא לו גם הוא את סדר התקיעות, וגם שם מילא דוד את מצוות התקיעה. כשאברך זה מקפיד עליו, ומלמד אותו את נוסח התקיעה האשכנזי, וגם עם זה דוד התמודד בהצלחה. ואחרי כן הגיע עוד מישהו וביקש את דוד לבוא לתקוע מתחת לחלונות בית הדירות שבו נשארה אשתו יחד עם שאר הנשים, כדי שגם היא תוכל לזכות ולשמוע שופר, ודוד, כבר במחזור התקיעות הרביעי, רק התחזק והלך, ותקע בשופר כך שגם בקומה העשירית שמעו אותו, היטב וברור. ותקיעתו הלכה והצטללה, הלכה והזדככה. והוא תקע בנוסח האשכנזי, והספרדי, והתימני, והמרוקאי, וכולם כולם היו מרוצים מביצועיו.
עד סוף היום, דומה שלא היה אחד מעשרות אלפי המבקרים באומן שלא זכה לשמוע את השופר של דוד. דוד לא אכל ולא שתה כל היום, אבל הרגיש יותר ויותר חזק, ככל שיותר אנשים שמעו את תקיעות השופר שלו. וגם הערות הלגלוג הלכו ונעלמו.
בערב 'דוד שופר' היה שם דבר בכל אומן. שני צוותי טלוויזיה, אוקראיני ופולני, מצנפות לבנות של ננחים לראשם, הצטרפו לנחיל האנשים שהלך אחרי דוד ותעדו את התקיעות ואת התגובות הנלהבות להן.
ביום ב של חג, כבר דובר בצִיוּן ב 'דוד שופר' כצדיק נסתר. הוא הוזמן לאינספור מניינים, ושם, מחבק את השופר אל חזהו, עשה עצמו מתפלל כמיטב יכולתו. הוא סירב לעלות לתורה, ואנשים פרשו זאת כצניעות יתירה. אחרי מנחה ירד אל הנחל לתשליך, והלך לו להתבודד מתחת לערבה בוכיה אחת גדולה, במקום בו נענתה תפילתו הקודמת. כשהרים את עיניו, ראה שמעגל אנשים עומדים מסביבו, נותנים לו את המרחק הראוי, ומתפללים, פניהם אליו.
ועד צאת השבת, דובר אתו אפילו על שידוך. שידוך הגון.
ביום ראשון, כשכבר התחילו כולם לארוז לנסיעה, בא לחדרו של דוד אברהם הירשהורן, יצרן השופרות המפורסם והוותיק ביותר בארץ. הוא הביא עמו שופר גדול, מסולסל, עם פיית כסף מהודרת, ואמר לו: "יהיה לי לכבוד אם תקבל ממני מתנה את השופר הזה מתוצרת מפעלנו. הוא מקרן של קודו אפריקאי, חיה נדירה ביותר. רק בקשה לי, שאם ישאלו, תאמר שאתה תוקע בשופר משלנו."
צילום אילוסטרציה
דוד לא היה בטוח. בזכות שופרו העקום, המכוער, ובזכות השתדלות עושהו, שלום דדון, בעבורו, זכה לכל הברכות האלה. כדי להרוויח קצת זמן למחשבה, החל לשאול על תהליך היצור של השופרות. והתגלגלה לה השיחה, ולפתע התברר לדוד, שהקרניים שמהן עושים את השופר, לא באמת נושרות להן מראש החיה כפי שסיפרו לו, אלא שהן מחוברות היטב לגולגולת החיה, והחלק החלול שבשופר הוא המקום שממנו מחלצים את החלק הפנימי של הקרן, העשוי מעצם, בעצם חלק מהגולגולת, לאחר שמנסרים את הקרניים מראש החיה, לאחר מותה.
כל תחושת ההתעלות של הימים האחרונים, של מחצית השנה האחרונה, נמוגה באחת. "הכלי שבעזרתו רציתי לכפר על חטא של הרג גרם לעוד הרג?" נאנק "עשיתי מצווה שבאה בעבירה?"
"לא בדיוק, האייל שבקרנו אתה תוקע, נשחט למאכל. הקרן היא כנראה לא הסיבה העיקרית שבגללה נהרג. להפך, יתכן שנתנו לו לחיות קצת יותר, עד שקרניו יתארכו, גם אם בשרו הפך יותר קשה למאכל. יתכן שבזכות הביקוש לשופרים, חיי האיילים ארוכים יותר".
את דוד, זה לא ממש ניחם. גם את החיות שהוא פרק באטליז יום יום שחטו "ממילא". לא הוא שחט, אבל זה עדיין לא נראה לו בסדר. "והקודו?, והאנטילופה?" שאל דוד, "האם גם אותן ממיתים ממילא כדי לאכול את בשרן? אלה לא חיות נדירות, בסכנת הכחדה?"
"את זה אין אני יודע. אבל הקב"ה, מן הסתם, קצב את חיי החיות האלה ממילא. אם הומתו, אפילו בכדי לקצור את קרניהן בלבד, האין זה מן הסתם רצון הבורא?"
זה היה טיעון שדוד שמע לא אחת, בעצם מכל מי מסביבתו שאתו הלך לדבר על מחשבותיו. היה לו קשה עם הטיעון הזה. דוד אמנם לקרוא לא ידע, וללמוד לא למד, אך מחשבותיו רצו להן ללא הפסק. הוא הופתע לא פעם מרדידות מחשבתם של האנשים בבית המדרש שלו, גם הלמדנים והבקיאים שבהם. נכון, הוא לא ידע לקרוא, ולכן אולי היו מחשבותיו ודעותיו שלו בלבד. אבל הלמדנים האלה, תמיד השיבו לו ב: "ההוא אמר", או "אומרים" או "כתוב ש…." ואף פעם לא שמע מהם את מחשבותיהם שלהם עצמם. ולא פעם התגנבו למוחו מחשבות כפירה, איך יתכן שהתשובות שהוא מקבל הן כה רדודות, כה שטחיות? ולמה הם לא מתייחסים לגופם של הדברים שמציקים לו?
אם כך הם הדברים, חשב, אז אולי הוא יכול לטעון שהקב"ה הוא שמנע ממנו את היכולת ללמוד לקרוא, כדי שיהפוך קצב ויקפד חייהן של חיות? אולי כך יוכל להסיר מעצמו את האחריות? אבל אז למה לא מנע ממנו הקב"ה את ההתייסרות על מותן של אותן חיות?
דוד סיים בנימוס את השיחה בלי לקחת את השופר המוצע. הוא התנצל ואמר שנזכר בעוד בקשה חשובה אחת שעליו לבקש מהרֶבֶּה לפני שהם עוזבים. ואז לקח אתו את השופר וירד אל הנחל, למקום בו התבודד ביום הראשון. ושם, התיישב על מזח העץ הקטן, וביקש עוד בקשה אחרונה בהחלט מהרֶבֶּה. וכשקם וחזר לארוז ולנסוע, נשאר השופר שם מאחור, על מזח העץ הקטן ליד נהר אומן.
והרֶבֶּה נענה לו כבר בטיסה חזרה, שבה שאל אותו שכנו למושב האם הוא דוד שופר המפורסם. והתפתחה שיחה, ודוד סיפר לו את סיפור השנה האחרונה, והתברר ששכנו למושב הוא גם שכנו לישוב, גנן העובד בעיקר בגינות קיסריה הסמוכה, ומחפש נואשות עובדים. ועד שנחת המטוס בארץ, לקול מחיאות הכפיים של הנוסעים, כבר היה לדוד מקום עבודה חדש, והם סיכמו בלחיצת יד שבעזרת השם, מיד אחרי יום הכיפורים, יתחיל דוד לעבוד עם שכנו בגינון.
וזיווג? גם בזה הרֶבֶּה נענה. אמנם לא אותו השידוך ההוא שדובר בו באומן, אבל מאז נפגש דוד, כבר לא 'דוד שופר', יותר מפעם אחת, אחרי שעות העבודה, עם זו מהמשתלה בכפר ידידיה בה היו קונים את השתילים. ולה לא היו תלונות על הריח הנודף ממנו. כי ריח טוב של אדמה, ופרחים, נדף תמיד משניהם.
————————————
והנה השופר לפני שהגיע לידי דוד
דרכי עצים 