דוד שופר

כבר שנתיים שקשה לדוד בעבודה.

נכון שכבר שנים הוא לא שחט בעל חיים בעצמו. בעיקר בגלל שהקונים בשכונה הפכו יותר ויותר מחמירים וכבר לא סומכים עליו בענייני שחיטה כשרה. אבל אפילו לפרק את החיות שהיה מקבל מהמשחטה הגלאט-כושר, אפילו את זה קשה לו כבר לעשות בזמן האחרון, ודוד הרגיש יותר ויותר אשם.

אבל דוד לא ידע לעשות כלום חוץ מלהיות קצב. את בית הספר לא הצליח לגמור. עד כיתה ז' עוד הצליחו המורים להעביר אותו קדימה איכשהו, למרות שלא הצליח לקרוא אפילו שורה אחת. אז, היו אלה ימים אחרים, לפני שמדדו את בתי הספר בכל מיני מבחנים. דוד היה תלמיד שקט וממושמע, ובאמת באמת השתדל ללמוד, ולא היה טיפש כלל וכלל. הוא זכר כמעט כל מה שנאמר בכיתה, אלא שהוא היה מסתכל על הדף, וכל האותיות היו מתבלבלות לו והתחילו לרקוד הנה ושמה. אחרי כמה דקות העיניים פשוט כבר כאבו לו והחלו יורדות לו דמעות. זה פשוט לא הלך.

אח של אמא שלו הציל אותו, וחילץ אותו מהמקום הזה, בו נכשל שוב ושוב. הוא לקח אליו את דוד לנגריה והתחיל ללמד אותו את המקצוע. אבל גם זה לא הסתדר. דוד פשוט לא הצליח לקרוא את השרטוטים שנתנו לו, וקלקל כל כך הרבה לוחות של עץ עד שהדוד שלו התייאש והחזיר אותו הביתה. דוד היה חצי שנה בבית, ואז הלך לעבוד עם אח של אבא שלו בקצבות.

אבל גם עם זה דוד כבר לא הסתדר. יותר ויותר נקף אותו מצפונו. אבל אם יפסיק גם פה, לאן ילך? הוא עוד מעט בן עשרים ושבע, והבן אדם צריך מקצוע ופרנסה אם הוא רוצה לצאת מבית הוריו, ולהתחתן.

גם כך, כמעט אף אחת לא רצתה לצאת אתו. ""תכבסי בנתר ותרבי לך בורית, נכתם עוונך" נאמר בספר ירמיהו, ודוד התקלח כל יום בקנאות מיד אחרי שחזר מהעבודה. הוא התקלח שעות, וקרצף כל נקודה בעורו, והסתבן פעמיים בנקה 7 עד שהיה עורו אדום. ועדיין היו כולן אומרות שהוא מריח להן מדם, או ממוות. עם הזמן שם דוד לב שהוא נוהג להריח את עצמו בחשאי מפעם לפעם, לבדוק האמנם, והתחיל לחשוב שאכן, ריח המוות נדבק בגופו.

לפני כשנה, החליט ועשה מעשה. פנה אל הרב אחרי מנחה, ואמר לו שהיה רוצה להתייעץ אתו באיזה בעיה שיש לו, לא זו שעליה הרב כבר יודע. הרב ידע שדוד לא יודע לקרוא, שהוא סתם יושב ומתנועע קדימה ואחורה בלי לקרוא בסידור, וזה היה בסדר מבחינתו. אבל על הבעיה החדשה שלו  דוד אמר, הוא רוצה לדבר עם כבוד הרב בפרטיות. הרב ביקש שיחזור אליו אחרי ערבית.

אחרי ערבית, הלכו דוד והרב יחד אל בית הרב. אחרי שהרב שאל לשלום אמו, אבי, אחיותיו ושלומו הוא, ודוד ענה, סיפר לו דוד עד כמה קשה לו להמשיך ולעבוד באטליז. שהוא מרגיש חוטא גמור. שהוא מרגיש שלא רק שהוא גוזל מהן את חיי העולם הזה אלא גם את העולם הבא שלהן, שאליו הן לא יגיעו שלמות בגופן, בגללו.

הרב הקשיב בסבלנות לווידוי הארוך והמיוסר של דוד, ולא פטר אותו בלא כלום אלא הסביר שהדעות חלוקות לגבי סוגיית העולם הבא של החיות, אבל זה לא לגמרי מופרך לחשוב על כך. שיש מגדולי הדור, כמו למשל הרמב"ם, שפסקו שאכן כן, יש לחיות חלק בעולם הבא. זה היה קצת אחרי סוכות, והרב הוסיף שגם בנוגע למסכת פסחים, אותה למדו אך לא מזמן, יש  בין הפוסקים ויכוח גדול אם, לכשיקום בית המקדש במהרה בימינו, האם יוקרבו שם קרבנות בעלי חיים, או קורבנות בכלל או שכלל לא. ויש הטוענים שכבר השתנו הזמנים, ואין לכפר על עוונות בהקרבת קורבנות.

"אז מה אני יכול לעשות?" שאל דוד, " אני מרגיש אשם, אבל להיות קצב זה כל מה שאני יודע." הרב חשב קצת ואמר לו לחזור אליו בשבת אחרי מוסף. "תן לי עד אז לחשוב על הבעיה שלך".

כשחזר דוד אל הרב, היה לזה סיפור מוכן, לספר לו לדוד. דוד אהב את הסיפורים של הרב. כי לקרוא סיפורים לבד לא היה מסוגל ואת הסיפורים של אמו כבר שמע אלף פעמים. תמיד היה לקח מעניין בסיפורים של הרב, משהו שיכול היה לקח אתו ולחשוב עליו אחר כך. הסיפור שהרב סיפר לו, בעצם הזכיר לו, היה אותו הסיפור שכבר סיפר פעם בבית המדרש שלהם. על השוחט של הבעש"ט, אותו צדיק נסתר, שהיה תוקע כל ראש השנה בשופר, ותקיעות השופר הגיעו עד לשמיים, והביאו זכות לשוחט ולכל בני העיירה.

 צמרמורת עברה לדוד בגוף. זהו זה. "כבוד הרב, בראש השנה הבאה אוכל להיות התוקע בבית הכנסת?"

הרב הסתכל בו במין מבט שכזה, וחייך:"נראה"

מוקדם בבוקר התייצב דוד בבית המטבחיים. "אשיג קרן, אנסר אותה לשופר, ואתחיל להתאמן. עד ראש השנה אני אהיה כבר תוקע מומחה בשופר" חשב. פשוט.

לא פשוט. היו שם מעט מאד קרניים, הסתבר לו שלרוב הפרות קוטמים את הקרניים בעודן צעירות, כי בצפיפות שבה הן גדלות, הן תוקפות האחת את השנייה בפראות. קוטמים את קרניהן וצורבים בברזל מלובן את הגדם כדי שהקרניים לא ישובו ויצמחו. אבל בסופו של דבר הוא מצא שם קרן של פרה, מפרה שהגיעה ממרעה חפשי ברמת הגולן.

הקרן לא נראתה כמו ששופר צריך להראות. וגם אחרי שניקה אותה, וניסר אותה, וקדח בה חור, לא יצא ממנה שום צליל. אחרי שבוע של ניסיונות, חזר לרב. זה שוב חייך את החיוך ההוא, והסביר שהסיפור לא כל כך פשוט, שיש הלכות שופר, ושופר מפרה בכלל לא כשר. ויש ללכת בדרך הישרה כדי להשיג שופר כשר. ושלח אותו לירושלים, אל אחד שלום דדון, עושה שופרות אחד מאנ"ש.

זה קיבל אותו בספר פנים יפות, בחן אותו מלמעלה עד למטה, ושאל: "מה מביא את כבודו אלי? ראש השנה כבר עבר, למה אתה זקוק לשופר כעת?"

דוד סיפר לו בקצרה את השתלשלות העניינים עד כה.

"ואיזה שופר ירצה צדיק"?

"איזה שופרים יש?"

"יש הרבה סוגים. יש ספרדי/אשכנזי שקצהו מיושר, יש מרוקאי שכולו מיושר, ויש תימני, הנקרא גם "שופר על דעת הרמב"ם", שאינו מיושר כלל. יש של איל, כבש זכר גדול שמביאים ממרוקו. ויש של יעל שמביאים מאפריקה, ויש של אנטילופה שאוהבים התימנים ויש עוד ועוד. כל אחד ומחירו הוא.  ורק של פרה, אתה יודע, פסול. למה פסול? בגלל חטא העגל – 'אין קטגור מהווה סנגור'."

"והורגים את האיל בשביל הקרן?" שאל דוד.

לעושה השופרות היה ברור שאם הוא רוצה למכור היום שופר, בעונה המתה הזו מבחינתו, הוא לא באמת יכול להיות כן בעניין זה: "אנחנו מביאים את רוב הקרניים ממרוקו, והקרניים שם נושרות לאייל בעצמן כל שנה, וגדלות מחדש". ושאל: "תרצה שופר מיושר או מסולסל?"

צילום אילוסטרציה

"מסולסל" השיב דוד בלי לחשוב פעמיים, "נראה לי הרבה יותר יפה."

"כן, אבל גם הרבה יותר עבודה בשבילי, לקדוח את השופר הלא מיושר", הסביר עושה השופרות, "כמעט חצי מהקרניים מתקלקלות לי בדרך ואני צריך לזרוק אותן ולהתחיל מחדש. שופר מסולסל עולה פי שלוש, יקר."

"כמה יקר?"

הסכום היה כה גבוה, שהרוח כמעט ויצאה בנשיפה מחזהו של דוד. זה היה סכום שלא היה לו, וגם לא יהיה לו.

צילום אילוסטרציה

"וכמה עולה שופר מיושר?"

גם זה היה סכום שדוד היה יכול רק לחלום שיהיה לו. "אולי אם היה לי אטליז משלי", חשב. הוא יצא החוצה, התיישב על המדרכה בשמש, מיואש ומדוכא עד עפר. הוא כבר ראה את הישועה, והנה – כלו כל הקיצין. הדמעות עלו וחנקו את גרונו. הוא לא יכול היה להתאפק, והתחיל לבכות, בשקט בשקט, כך שאף אחד לא ישמע. אחרי כמה דקות קם והתחיל ללכת אל האוטובוס שייקח אותו לתחנה המרכזית.

"דוד", שמע את עושה השופרות קורא אחריו, "דוד, שנייה, יש לי רעיון"

דוד הסתובב

"יש לי פה איזה שופר, שנשבר לי הקצה שלו כאשר ניסיתי לישר אותו. אני יכול לחתוך ישר את הקצה, אבל הפתח לתקיעה יהיה מאד רחב. אני לא יודע אם אפשר יהיה לתקוע בו. אם אתה מוכן להסתכן, אני אתן לך אותו במחיר שעלה לי רק החומר. 'מחיר הקרן' קוראים לזה אצלנו…"

גם זה היה סכום לא קטן, אבל לדוד זה נראה אות משמיים. זה היה סכום שעם קצת עזרה מאמא שלו ומקדמה מהאטליז, הוא  יוכל לשלם. הם סיכמו בלחיצת יד שהשופר הזה יישמר לו לשבועיים, עד שיאסוף את הכסף. "אין לך מה לדאוג, עד חודש לפני ראש השנה, אין ממילא הרבה קונים".

שבוע אחרי זה היה לו לדוד שופר. קצר, מכוער, חצי מיושר וחצי מסולסל, ועם פתח ענקי. אבל שופר כשר לגמרי. רק ששום צליל תקיעה לא הצליח להוציא ממנו. ולא שלא ניסה. הוא ניסה כל יום אחרי העבודה, ניסה עד שנגמר לו האוויר, וכלום.

אחרי כמה שבועות, החליט דוד לעשות מעשה. קם ונסע למירון, לקבר הרשב"י, וביקש את עזרתו. הוא לקח אתו את השופר, ואחרי שהתפלל לעזרת הרשב"י בנוסח תפילה פרטי לגמרי, משלו, עלה עם השופר למעלה, כמעט חצי הדרך לפסגת הר מירון. שם התיישב מתחת לעץ אלון גדול שהיה שם, הוציא שוב את השופר, ביקש שוב, ועוד פעם, ואז הצמיד את השופר לפה, חסם ביד ימין את רוב הפתח שנשאר, ותקע.

ויצא קול! קול שבור, מקוטע, אבל קול, ואפילו חזק. "הרשב"י קיבל את תפילתי!" חשב, ניסה עוד פעם, ושוב, קול, כבר פחות שבור, והצליח להחזיק את הקול כמעט עשר שניות רצופות.

מאותו רגע של חסד, רק הלכו הדברים  והשתפרו. דוד התאמן כל יום בהתמדה. תוך שבועיים הוא כבר שיגע את כל גבעת אולגה. הוא הלך עם השופר לכל מקום, והתאמן בכל הזדמנות. "דוד שופר" התחילו לקרוא לו. "דוד שופר המשוגע" היו כאלה שאמרו, לא תמיד מאחורי גבו. אבל הוא לא יכול היה להפסיק. "עד ראש השנה, אהיה התוקע המושלם" חשב.

אחרי מספר רמזים לא דקים במיוחד החל לצאת אל חוף הים, רחוק מהשכונה, ולתקוע שם אל מול הגלים. הרוחצים שם התבוננו בו בחיוך, הילדים התגודדו סביבו וצחקו על המשוגע, אבל דוד עצם עיניים, ותקע. ותקע. ותקע.

כבר בכ"ו סיון ניסה דוד לבדוק האם השופר יעזור בעניין הזיווג. הוא התנדב להיות אחד מאלף תוקעים בשופר ב'תיקון אלף השופרות', בנוכחות האדמו"ר הצדיק רבי יחיאל אבוחצירא שליט"א, בציונו של רבי יונתן בן עוזיאל אשר בעמוקה ביום ההילולא של התנא הקדוש. הציון ההוא הוא כידוע שער השמים לתפילות הרווקים, סגולה בטוחה למציאת זיווג, שדוד, אחרי התיקון, היה בטוח שיגיע. אבל השידוך לו ייחל בושש להגיע.

באמצע הקיץ הכול היה כבר מוכן לראש השנה, כמעט. דוד כבר ידע לעשות "תקיעה", "שברים", "תרועה" ו"תרועה גדולה", הכול לפי הנוסח המרוקאי. אבל כיוון שלא ידע לקרוא בסידור מתי יש לתקוע מה, לבדו, לא יוכל למלא את המצווה. החגים כבר היו בפתח, ועדיין לא היה לו פתרון לבעיה.

ואז קרה נס. בשבת בבוקר בבית הכנסת, אחרי שחרית, הודיע הרב שהוא עושה מגבית בכדי לשלוח את דוד ושופרו לאומן. היו לו בידו עשרים פתקים כחולים, תעודות השתתפות במצווה, והוא הציע אותם למכירה, במחיר מאה דולר האחד, כדי שדוד יוכל לנסוע לאומן, ולתקוע שם בשופר אצל הרֶבֶּה.

היו קופצים רבים על הפתקים, לא מעטים מהם בגלל שהעדיפו שדוד יתקע בשופר במקום אחר בראש השנה ולא יחריב את חגם שלהם בתקיעותיו הבלתי פוסקות, ולמרות מה שחשב דוד, גם הלא מאד מהוקצעות. חיש קל נאספו עשרים התחייבויות, ועד יום שלישי כבר נמסר אצל הגבאי הסכום המלא. עד סוף השבוע קיבל דוד מעטפה ובה כרטיס טיסה, תלושים לאוכל ולינה, ומאה דולרים במזומן להוצאות.

דוד לא האמין שזה קורה לו. לנסוע אצל הצדיק נחשב סגולה לדברים כה רבים ומענה לבקשות כה רבות עד שזה היה חלומו של כל אחד מבני הקהילה. אלא שעד כה זה היה כל כך מעל לאמצעיו שהוא אפילו לא העז לחלום על זה. והנה, זה קורה לו. לא היה לו ספק – הרֶבֶּה זימן אותו אליו. הוא הוציא דרכון, קנה מכנסיים לבנים חדשים ויפים, ובעיקר המשיך להתאמן בשופר.

יומיים לפני יום השנה, מצא דוד את עצמו בציון של רבי נחמן. כולם סביבו עמדו וקראו התיקון הכללי, אותם עשרה 'קאפיטְל' תהילים שהורה רבי נחמן. לדוד זה לא היה אפשרי. הוא ניסה לעמוד ליד אחד המתפללים, לשמוע מה שהוא קורא ולחזור אחריו, אך היו כל כך הרבה קוראים מסביב שהקולות התערבבו יחד וזה לא צלח. אחרי כשעה התייאש דוד, וירד אל הנחל, להתבודד שם ולבקש פתרון.התבודדות

הוא מצא שם במת עץ קטנה הבולטת לתוך האגם, התיישב עליה, פניו לאגם, הסתכל מסביב לוודא שאיש לא שומע. :"עשיתי את כל זה כדי לכפר על חטאי", התייפח. "אבל לא רק שאין לי מוצא ממקצוע הקצב, גם לתקוע בשופר ולכפר על חטאיו איני יכול בלי לדעת לקרוא. ריבונו של עולם, איך אדע מתי ובאיזה סדר לתקוע?"

 שמע אותו אברך אחד שעבר שם מאחוריו, פנה אליו והציע: "בוא, אני אהיה הקורא שלך. פגוש אותי מחר אחרי שחרית ביציאה מהקלויז, נלך אל הרחוב הראשי, אני אקריא לך: "תקיעה, שברים, תרועה" לפי הסדר הנדרש, ואתה תתקע" והוסיף: "אתה יודע לתקוע, כן? כי חשוב מאד שתקפיד על התקיעה".

DSC03200

צילום אילוסטרציה

בבוקר החג, איתר דוד את האברך בתוך זרם היוצאים מהקלויז, ויחד הם נעמדו בפינת הרחוב שליד הציון, והחלו בתקיעה. זה אומר "תקיעה", וזה תוקע. זה אומר "שברים" וזה תוקע שברים. חיש מהר התאסף סביבם המון קטן להקשיב לשופרו של דוד.

היו בקהל לא מעט הערות לגלגניות על צורת השופר של דוד, על פיתחו הרחב, צורתו המשונה ואורכו המאוד קצר. היו גם לא מעט הערות של ביקורת על הידור צליל התקיעה, ועל חוסר דיוק כזה או אחר, אבל דוד לא שמע אף אחת מההערות האלה. הוא היה כולו שקוע במלאכת התקיעה ולא שמע כלום. הוא תקע ותקע ואוויר לא חסר בריאותיו.

ואחרי שגמר, הגיע אברך נוסף, וביקש גם הוא את שירותיו. ולקח אותו אל מתחם הלינה שלו, והקריא לו גם הוא את סדר התקיעות, וגם שם מילא דוד את מצוות התקיעה. כשאברך זה מקפיד עליו, ומלמד אותו את נוסח התקיעה האשכנזי, וגם עם זה דוד התמודד בהצלחה. ואחרי כן הגיע עוד מישהו וביקש את דוד לבוא לתקוע מתחת לחלונות בית הדירות שבו נשארה אשתו יחד עם שאר הנשים, כדי שגם היא תוכל לזכות ולשמוע שופר, ודוד, כבר במחזור התקיעות הרביעי, רק התחזק והלך, ותקע בשופר כך שגם בקומה העשירית שמעו אותו, היטב וברור. ותקיעתו הלכה והצטללה, הלכה והזדככה. והוא תקע בנוסח האשכנזי, והספרדי, והתימני, והמרוקאי, וכולם כולם היו מרוצים מביצועיו.

עד סוף היום, דומה שלא היה אחד מעשרות אלפי המבקרים באומן שלא זכה לשמוע את השופר של דוד. דוד לא אכל ולא שתה כל היום, אבל הרגיש יותר ויותר חזק, ככל שיותר אנשים שמעו את תקיעות השופר שלו. וגם הערות הלגלוג הלכו ונעלמו.

בערב 'דוד שופר' היה שם דבר בכל אומן. שני צוותי טלוויזיה, אוקראיני ופולני, מצנפות לבנות של ננחים לראשם, הצטרפו לנחיל האנשים שהלך אחרי דוד ותעדו את התקיעות ואת התגובות הנלהבות להן.

ביום ב של חג, כבר דובר בצִיוּן ב 'דוד שופר' כצדיק נסתר. הוא הוזמן לאינספור מניינים, ושם, מחבק את השופר אל חזהו, עשה עצמו מתפלל כמיטב יכולתו. הוא סירב לעלות לתורה, ואנשים פרשו זאת כצניעות יתירה. אחרי מנחה  ירד אל הנחל לתשליך, והלך לו להתבודד מתחת לערבה בוכיה אחת גדולה, במקום בו נענתה תפילתו הקודמת. כשהרים את עיניו, ראה שמעגל אנשים עומדים מסביבו, נותנים לו את המרחק הראוי, ומתפללים, פניהם אליו.

ועד צאת השבת, דובר אתו אפילו על שידוך. שידוך הגון.

ביום ראשון, כשכבר התחילו כולם לארוז לנסיעה, בא לחדרו של דוד אברהם הירשהורן, יצרן השופרות המפורסם והוותיק ביותר בארץ. הוא הביא עמו שופר גדול, מסולסל, עם פיית כסף מהודרת, ואמר לו: "יהיה לי לכבוד אם תקבל ממני מתנה את השופר הזה מתוצרת מפעלנו. הוא מקרן של קודו אפריקאי, חיה נדירה ביותר. רק בקשה לי, שאם ישאלו, תאמר שאתה תוקע בשופר משלנו."

צילום אילוסטרציה

דוד לא היה בטוח. בזכות שופרו העקום, המכוער, ובזכות השתדלות עושהו, שלום דדון, בעבורו, זכה לכל הברכות האלה. כדי להרוויח קצת זמן למחשבה, החל לשאול  על תהליך היצור של השופרות. והתגלגלה לה השיחה, ולפתע התברר לדוד, שהקרניים שמהן עושים את השופר, לא באמת נושרות להן מראש החיה כפי שסיפרו לו, אלא שהן מחוברות היטב לגולגולת החיה, והחלק החלול שבשופר הוא המקום שממנו מחלצים את החלק הפנימי של הקרן, העשוי מעצם, בעצם חלק מהגולגולת, לאחר שמנסרים את הקרניים מראש החיה, לאחר מותה.

כל תחושת ההתעלות של הימים האחרונים, של מחצית השנה האחרונה, נמוגה באחת. "הכלי שבעזרתו רציתי לכפר על חטא של הרג גרם לעוד הרג?" נאנק  "עשיתי מצווה שבאה בעבירה?"

"לא בדיוק, האייל שבקרנו אתה תוקע, נשחט למאכל. הקרן היא כנראה לא הסיבה העיקרית שבגללה נהרג. להפך, יתכן שנתנו לו לחיות קצת יותר, עד שקרניו יתארכו, גם אם בשרו הפך יותר קשה למאכל. יתכן שבזכות הביקוש לשופרים, חיי האיילים ארוכים יותר".

את דוד, זה לא ממש ניחם. גם את החיות שהוא פרק באטליז יום יום שחטו "ממילא". לא הוא שחט, אבל זה עדיין לא נראה לו בסדר. "והקודו?, והאנטילופה?" שאל דוד, "האם גם אותן ממיתים ממילא  כדי לאכול את בשרן? אלה לא חיות נדירות, בסכנת הכחדה?"

"את זה אין אני יודע. אבל  הקב"ה, מן הסתם, קצב את חיי החיות האלה ממילא. אם הומתו, אפילו בכדי לקצור את קרניהן בלבד, האין זה מן הסתם רצון הבורא?"

זה היה טיעון שדוד שמע לא אחת, בעצם מכל מי מסביבתו שאתו הלך לדבר על מחשבותיו. היה לו קשה עם הטיעון הזה. דוד אמנם לקרוא לא ידע, וללמוד לא למד, אך מחשבותיו רצו להן ללא הפסק. הוא הופתע לא פעם מרדידות מחשבתם של האנשים בבית המדרש שלו, גם הלמדנים והבקיאים שבהם. נכון, הוא לא ידע לקרוא, ולכן אולי היו מחשבותיו ודעותיו שלו בלבד. אבל הלמדנים האלה, תמיד השיבו לו ב: "ההוא אמר", או "אומרים" או "כתוב ש…." ואף פעם לא שמע מהם את מחשבותיהם שלהם עצמם. ולא פעם התגנבו למוחו מחשבות כפירה, איך יתכן שהתשובות שהוא מקבל הן כה רדודות, כה שטחיות? ולמה הם לא מתייחסים לגופם של הדברים שמציקים לו?

אם כך הם הדברים, חשב, אז אולי הוא יכול לטעון שהקב"ה הוא שמנע ממנו את היכולת ללמוד לקרוא, כדי שיהפוך קצב ויקפד חייהן של חיות? אולי כך יוכל להסיר מעצמו את האחריות? אבל אז למה לא מנע ממנו הקב"ה את ההתייסרות על מותן של אותן חיות?

דוד סיים בנימוס את השיחה בלי לקחת את השופר המוצע. הוא התנצל ואמר שנזכר בעוד בקשה חשובה אחת שעליו לבקש מהרֶבֶּה לפני שהם עוזבים. ואז לקח אתו את השופר וירד אל הנחל, למקום בו התבודד ביום הראשון. ושם, התיישב על מזח העץ הקטן, וביקש עוד בקשה אחרונה בהחלט מהרֶבֶּה. וכשקם וחזר לארוז ולנסוע, נשאר השופר שם מאחור, על מזח העץ הקטן ליד נהר אומן.התבודדות

והרֶבֶּה נענה לו כבר בטיסה חזרה, שבה שאל אותו שכנו למושב האם הוא דוד שופר המפורסם. והתפתחה שיחה, ודוד סיפר לו את סיפור השנה האחרונה, והתברר ששכנו למושב הוא גם שכנו לישוב, גנן העובד בעיקר בגינות קיסריה הסמוכה, ומחפש נואשות עובדים. ועד שנחת המטוס בארץ, לקול מחיאות הכפיים של הנוסעים, כבר היה לדוד מקום עבודה חדש, והם סיכמו בלחיצת יד שבעזרת השם, מיד אחרי יום הכיפורים, יתחיל דוד לעבוד עם שכנו בגינון.

וזיווג? גם בזה הרֶבֶּה נענה. אמנם לא אותו השידוך ההוא שדובר בו באומן, אבל מאז נפגש דוד, כבר לא 'דוד שופר',  יותר מפעם אחת, אחרי שעות העבודה, עם זו מהמשתלה בכפר ידידיה בה היו קונים את השתילים. ולה לא היו תלונות על הריח הנודף ממנו. כי ריח טוב של אדמה, ופרחים, נדף תמיד משניהם.

————————————

והנה השופר לפני שהגיע לידי דוד

מודעות פרסומת

סיטרא אחרא דוט קום

בימי כסטודנט בטכניון, לפני עידן האינטרנט, הטלוויזיה הייתה האויב. גרנו אז בהדר הכרמל, תחילה שנתיים בסביבה דתית קלות, ושנתיים ברמת ויז'ניץ, שכונה חרדית של ממש, של הגרופי'ז של האדמו"ר מויזיניץ. בתקופה ההיא, היו שכניי מזמנים אותי לפעמים לבתיהם באמתלה כזו או אחרת, ואז הייתה מפציעה לפתע טלוויזיה מתחת לערמת שמיכות או מפות בחדר המגורים, והיו מבקשים ממני, בסודי סודות, בלי שהשכנים ידעו, שאתקן או אסדר דברים בטלוויזיה עבורם. ואם היה צורך לקחת את המכשיר לתיקון, זה היה צריך להיעשות באישון לילה, "בהשקט ובבטחה" (ססמת הפנימייה הצבאית).

טוב, זה היה אז. הרדיו, האיום הקודם נשכח, והטלוויזיה הייתה אז התגלמות "הצד האחר", הסיטרא אחרא בארמית. היום, הסיטרא אחרא מגולם על ידי האינטרנט, ובמיוחד בגלגולו החדש והמסוכן יותר, זה שבטלפון. זה שבטלפון יותר מסוכן כי הרבה יותר קשה לפקח על הקהל השבוי, שלא יציצו אל מעבר לגדר.אומן 002-004

האמת, האיום אמיתי. כל טלפון חכם הוא חלון לעולם שדרכו יכול אדם להימלט, וירטואלית לפחות, מהכלא שבו שמה אותו הקהילה הסגורה הרמטית כמעט שלו. אתה יכול להפעיל לחץ חברתי ולמנוע מאנשים להחזיק טלויזיה או מחשב בבית. חיבור לכבלים או אנטנה זה משהו שהשכנים יכולים לראות ולהלשין עליך. האח הגדול מ"1984" יכול עוד ללמוד דבר או שתיים מהחברות החרדיות הסגורות על פיקוח ושליטה.

אבל אתה יכול למצוא מספיק מקומות שבהם אתה יכול לגלוש בטלפון, ואיש לא ידע. במיוחד אם תסתיר את מה שלמדת שם ואת ההשפעה של זה עליך.

כפי שאפשר לראות מטה מהעלון שחילקו שם באומן, הם לא חוסכים בסופרלטיבים. "פצצה אטומית", לא פחות. 70% מהנושרים, נשרו עקב גלישה באינטרנט, הם טוענים. מה זה אומר? שמרגע שאתה מסיר לאנשים את המחסום מהעיניים, ולו קצת, אולי הם מבינים שמה שמכרו להם מיום לידתם הוא לא כזה להיט?

נכון שזה לא הפוך, זה לא ש 70% מאלו שגלשו באינטרנט נשרו, זה פחות "גרוע" ממה שהכותרת מנסה להראות. אבל עדיין, אין לי ספק שאכן האינטרנט הוא איום ממשי על לכידות הקהילה ואפשרויות השליטה בה. וזה לא רק אינטרנט, זה גם "סרטים". אפילו "במבי"?

אינטרנט הוא כל כך זוועה, ש"בעל שבט הלוי" (מה זה?) גורס שאם הברירה היא בין אישה המפרנסת את בעלה הלומד בכולל, בעבודה במקום בו יש אינטרנט , או אשה עובדת במקום בלי אינטרנט ובעל עובד גם הוא (שומו שמיים!!!) אז האופציה השנייה עדיפה! שהבעל יצא לעבוד למחייתו? רק כדי שאשתו לא תעבוד במקום בו יש אינטרנט? באמת שכלו כל הקיצים.

וה"גאון" רבי משה צדקה, הולך אפילו יותר רחוק – יש לגרש מבית הכנסת את מי שחשוף לאינטרנט או לטלפון לא כשר! לא לצרף אותו למניין אפילו. לא קצת קיצוני?

זהו פשוט טרור שעושים לבני הקהילה. משטר אימים של דיכוי והפחדה.

אומן 002-003

עוד לפני שהאינטרנט פלש לטלפונים, כבר היה על החרדים להגדיר "גן נעול" של תחומי מספרים שבהם הם יוכלו לדבר רק אחד עם השני ולא חס ושלום עם חילונים. כתבתי על זה רשומה בשם הקומות הכשרות. כך החרדים קוראים לגרסה המצונזרת של הטלפונים הסלולריים.אומן 002

אני עדיין עובר מפעם לפעם ברמת ויז'ניץ, בעיקר כשאני נוסע לרחוב ארלוזורוב 8, לרכוש מהקיפלי האגדי של לייבל. וזה השלט שאני רואה על חלק מהבתים שם:אינטרנט

מה גורם לאנשים לשים שלט שכזה? האם יש אנשים ששמים שלטים על בתיהם כמו: "אני לא גונב" או "אני לא מכה את ילדיי? אם לקלוט אינטרנט או סרטים זהו חטא כל כך חמור, אז למה מישהו צריך להצהיר את מה שמובן מאליו? שהוא לא עושה את זה?

אלא אם כן, הדעות חלוקות. ויש הגורסים שהאינטרנט נחוץ לצרכי פרנסה, או יכול להיות מועיל לפעמים. ואז, יש כאלה המרגישים צורך להצהיר שהם מהיותר מחמירים, מהיותר מדקדקים. כי יש לא מעט מזה בחברה החרדית, מעין תחרות בהקצנה, בבחינת "שופוני, אני יותר אדוק ממכם". וזה מתבטא בפרשנות יותר ויותר קיצונית של כל מיני מצוות ואיסורים. אם יש תקופת נידה, אז לוקחים עוד מקדם ביטחון שבוע לפני ושבוע אחרי, ובינתיים משתגעים מחסך מיני, עד כדי כך שילדות בנות שלוש מהוות פיתוי שיש להעלים מן העין.

גם באומן. בכניסה היה אינטרנט אלחוטי בחינם, שבו השתמשו בעיקר הלא חרדים, וגם החרדים האמריקאים והצרפתים. הוא כמובן היה נעול בחג ובשבת, אבל אם הוא היה נעול ולא מכובה, סימן שמישהו שם כן המשיך להשתמש בו. DSC03035

אבל מצד שני, לא היה שם רב אחד שלא יצא עם קצף על השפתיים בדרשתו, כנגד האינטרנט.אומן 002-001

היו מתונים יחסית, כמו למשל הרב בצרי, שהציעו פתרון טכנולוגי לבעיה טכנולוגית: יישום שישדר לחמישה חברים כל פעולה באינטרנט הנעשית בטלפון חכם. כך יהיו לכל אחד חמישה שומרי כשרות שימנעו ממנו לצרוך תכנים לא ראויים.

מה שתמוה בעיני, זה שהם לא מבינים שזו מלחמה אבודה מראש. אם צריכים חמישה כדי להשגיח על האחר, איזה סיכוי יש להם? ככל שזעקות החמס רמות יותר, כך ברור לי שהסיכויים לבלום את זה קלושים יותר. עם כל המשטור והדיכוי.

ויש גם קריקטורות:אומן 002-002

הכרזות באומן כנגד האינטרנט בכלל והאייפונים בפרט (עם זה אני מזדהה, לכו על אנדרואיד!) היו בכל מקום. אפילו על הקיר שמתחתיו, בערך, קבור רבי נחמן. זה מפצירים במתפללים להתפלל שיוציא את השאול תחתיות (==אינטרנט) מאיתנו.

אינטרנט

וגם כאן, בעוד פשקוויל, יותר חריף, מדובר כבר ב"רשתו הטמאה של השטן" ו"התנתק מרשתו הארורה של הסטרא אחרא ושבור את כל המכשירים הפוסלים אותך וכובלים אותך." הלודיטים לא יכלו לנסח את זה יותר טוב…

אינטרנט

עוד אי אלו רשומות על אומן בראש השנה… וזה הופיע השבוע על כרזותmaran123_g

 

התבודדות

בכל ביקור שלי בסביבה דתית אני בוחן בעניין, ותכופות גם מצלם, את הפוסטרים המודבקים לכל משטח חשוף. לאו דווקא פשקווילים היוצאים חוצץ כנגד אדם או תופעה אלא גם כאלו הטורחים להדריך את הקהל בכל מיני דברים. אותי, מענייו ללמוד מה הם אותם המסרים המועברים בפוסטרים האלה, גם במישור הגלוי  וגם זה הסמוי. אפשר להבין איך הקהילה הדתית מתפקדת וחושבת. לפעמים על נושאים שעליהם לא היה לי שמץ של מושג.

ידעתי שבחברה הדתית והחרדית יש גמ"ח לכל דבר, כולל גמ"ח לצחצוח נעליים בערב ראש השנה באומן. ועדיין, הפוסטר הזה, ל"גמ"ח הסעה להתבודדות" הפתיע אותי ביצירתיות שלוהתבודדות

למחרת, בדרשתו של הרב מיימוני, למדתי יותר על עניין ההתבודדות אצל חסידי ברסלב. הוא סיפר שהוא היה מעורב בהעתקת בית קברות יהודי במקום כלשהו (כנראה לא בישראל, פה מזיזים רק קברי לא יהודים) ו"לתדהמתו" אחת הגופות שהוצאה מקברה נשמרה במצב מצויין, ללא שמץ רקבון אף שנקבר לפני כמה שנים. הגופה הייתה עדיין "חמימה", להגדרתו. אני מצטט אותו, וזה לדבריו משהו שהוא חווה, לא משהו שהוא שמע.

המושג הזה, של "קדושה דוחה ריקבון" מקובל בנצרות המזרחית, אבל חשבתי שאצל היהודים מקובל העניין הזה של "לעפר תשוב". טוב, לומדים משהו חדש, ומופרך, כל יום. אבל הרב מיימוני, דעתו לא נתקררה עד שהלך אצל אשתו של אותו מת, שעדיין הייתה בחיים, וחקר אותה על בעלה המת. האם הוא היה "צדיק נסתר"? האם היה למדן גדול ואיש לא ידע? לא אמרה אשתו. האם עשה מעשי צדקה רבים בסתר? לא, גם זה לא. תעלומה.

ואז אמרה אשתו, שהיא זוכרת שהוא נהג להסתגר בחדר לשעה כל יום. הוא היה חוזר מהעבודה, נכנס לחדר ונועל את הדלת. ויוצא אחרי שעה. אהה! זה ההסבר! הוא היה צדיק נסתר בזכות שהקפיד על "ההתבודדות".

מסתבר שעניין ההתבודדות, ועדיף בחיק הטבע, הוא מהותי לחסידות ברסלב, יתכן לחסידות בכלל. בניגוד לויפסנה (אני חושב), אתה לא אמור להקשיב לקולך הפנימי. אתה אמור לעסוק בדיאלוג פעיל עם אלוהים. לדבר אתו, להקשיב לו, להתפלל, גם אם לא תפילה פורמלית.התבודדות

טוב זה מעניין. רעיון טוב לדעתי להתנתק לאיזה שעה ביום מכל הרעש שמסביב, בלי דיבורים, בלי מסרונים, בלי מיילים, בלי לשמוע מוזיקה או דיבורים ברדיו, בלי הצצה לפייסבוק, בלי לקרוא כלום, אפילו לא עוד איזה רשומה ב"דרכי עצים".

יש הרצאה מענינת ב TED בערך על אותו הנושא, של Sherry Turkle. הססמה שלה היא שהחלפנו conversation ב communication, אבל גם היא מגיבה לאותו דבר, להתקפה הבלתי פוסקת על חושינו, המדכאת קליטה יותר בלתי אמצעית של העולם.

אצל מרטין היידגר, האופנים שבהם אנו חווים את העולם "ממש" הם שעמום ודאגה (sorge). אל עניין ה"דאגה" קשה לי להתחבר, זה לא בא לי טבעי. אבל בעניין השעמום, אני לגמרי מסכים. והתבודדות היא אכן דרך טובה.

זה לא חייב להיות דווקא ישיבה בחיק הטבע או מדיטציה בתנוחת לוטוס. גם כשאתה שוחה בריכה אחרי בריכה, אתה לגמרי לבד, אתה לא שומע כלום, אתה רואה מעט מאד (אני שוחה בלילה בעיקר) והראש מצטלל, והמחשבות רצות, והרבה פעמים אני יוצא מהמים עם איזה סיפור קצר כבר כתוב לי בראש (כמו למשל זה על חביב) או לפחות איזו רשומה. בכל מקרה, זה מרענן ומפרה.

וגם כשאתה יוצא להליכה, בלי אזניות ומוזיקה או רדיו, בלי לדבר עם אף אחד, ועדיף בחושך, האפקט אותו אפקט. זו צורה אפקטיבית של התבודדות. יותר אפקטיבית, לפחות למטרות שלי, מאשר לנסות ולנהל דיאלוג עם המשגה אנושית שעל דעתי לפחות, לא מתקבלת.

אבל גם מדיטציה זה סבבה. וגם לצאת לטבע, ליער אם יש בסביבה, גם יכול לעבוד. ביערות הכרמל זה עובד אפילו יותר טוב, כי תושבי עספיה ודלית אל כרמל שרפו את כל תחנות הבסיס הסלולריות בסביבה, ואין לכן לא תעבורת קול ולא תעבורת נתונים באזור. שימושי אם אתם נוטים להתפתות רק לרגע.התבודדות

אני מקווה שחלק מהחסידים מפיקים בכל זאת קצת "הנאת שעמום" מההתבודדות, אפילו אם זה לא יגרום לגופתם להישאר שלמה שנים אחרי מותם…

ועוד אי אלו רשומות על אומן בראש השנה…

דברים ששמעתי באומן

יצאתי לטיול לאורך נהר אומן, שלאורכו מתרחש טקס התשליך. השביל נפרד מהנחל בשלב מסויים ופנה מעלה, אל הרמה שמעל. המשכתי לעלות, בניסיון למצוא זווית צילום טובה לטקס התשליך בהמשך היום. שדה הראיה נפתח לרווחה, השמיים היו מכוסים עננים והמראה כולו היה מרהיב. שלושה נערים חרדיים, בערך בגילאי 12-13, חשבו כמוני, וקריאה ספונטנית יצאה מפי האחד: "איזה יופי!". ומיד אחרי כן, הוא ליכסן מבט אל שני חבריו והפטיר:"לא שזה יפה….".

זה כן היה יפה, אבל כנראה שיופי הוא לא משהו שנערים חרדיים אמורים ליהנות ממנו או להעריך. יתכן שזה לא מספיק "רוחני". אם אלו הערכים שמוקנים להם, לא פלא שהפרבר היהודי של אומן נראה כמו שהוא נראה, מכוער כמו שכונות חרדיות בארץ, למשל רמת וויזניץ בחיפה. זה לא רק העוני ורמת החיים הנמוכה. זהו פועל יוצא של בוז, ואפילו שנאה אקטיבית להנאה אסתטית.

חזרתי חזרה במעלה השביל מהנחל אל ה"ציון". מולנו ירדו שורת שוטרים אוקראינים, כנראה החלפת משמרת. משמאלי שמעתי נער דתי (לאומי, לא חרדי) אומר לחברו: "בוא נזוז הצידה, באים טמאים..". ידעתי מקריאה על העניין הזה, על הבוז והטינה לאוקראינים בפרט וללא יהודים בכלל, אבל בכל זאת, ההתבטאות הזו, ועוד רבות ששמעתי דומות לה, הדהימו אותי.

נכון, יש את הרקע ההיסטורי של השואה, ושל הפוגרומים ביהודים לפניה, אבל זה יותר עמוק מזה.

יש לי הרגשה, שכל אותן מצוות שבין אם לחברו, בסך הכל כללי התנהגות בסיסיים ביותר, הפכו להיות מצוות שבין יהודי ליהודי. שמעתי את זה שם שוב ושוב, תמיד היחסים הראויים בין אנשים, זה תמיד בין "יהודי"  לבין "יהודי". לא במקרה משתמע מזה שהכללים הבסיסיים ביותר לא חלים על יחס ללא יהודים.

ממש לא היה לי מושג עד כה על המידה שבה מטפחים בציבור החרדי והדתי-לאומי את השנאה והבוז לאחר, לגוי, ללא יהודי. מתייחסים אליהם כ"טמאים", "משוקצים", לא אנשים.

למה זה? אולי הזרמים האלה היו שם תמיד. ואולי, רק אולי, הם מתחזקים כחלק מהצורך לתחזק את כיבוש השטחים והעם הפלסטיני היושב בתוכם. מאד מקל עליך לגזול אדמות, לדכא אנשים ולמנוע מהם את זכויותיהם אם מחנכים אותך מגיל צעיר שהם בעצם לא-אנשים. ולכן לא רק שמותר לגנוב מהם, אלא אפילו מצווה -כפי שטענו אותם שנתפסו גונבים בסופרמרקטים באומן. הם באמת חשבו שמותר לגנוב מגויים. עד כדי כך, שרבנים היו צריכים לכתוב את זה במפורש, שגזל מגוי "יש בזה איסור" (אבל "גזל גוי" כנראה שונה מ"גזל יהודי")

Top-001

את שנאת הזרים, הבוז ל"טמאים", שמעתי לא מעט במהלך החג. והיחס הזה השתקף גם בדרשות הרבנים ששמעתי בשני ימי החג. ראיתי את הכרזות בכל מקום הפונות ל"אחינו היקרים העולים להסתופף בצל קדושת רבינו הקדוש זיע"א" (אחי, זה גם אני….) בברכת "ברוכים הבאים בשם השם" ואומרות ש:"הנכם מוזמנים להשתתף בסדרת שיעורים בתורת רבינו הקדוש זיע"א להתחזק ולהתעורר כראוי בדרכיו ועצותיו הקדושים אשר ימסרו מפי רבני ברסלב שליט"א".

תכננתי מלכתחילה לשמוע דרשות של רבנים, אך במיוחד אחרי השיעור העצוב בלימוד דף הגמרא שנגמר מצדי לפחות במפח נפש, קיוויתי לשמוע דברים קצת יותר עמוקים, עם קצת יותר משמעות.

בחרתי ללכת לדרשות בעברית אשר בחלקו הספרדי של הקלויז, הנמצא (כמובן) מתחת לזה האשכנזי, שגם גדול ממנו בהרבה (אך לא מפואר יותר). את הדרשות באידיש היה לי קשה יותר להבין, אף כי אני דובר גרמנית. ובהערת אגב אציין שאני רואה מאד בחיוב דווקא את זה שהחרדים משמרים את השפה האידית, וגם את זו הארמית (בלימוד התלמוד).

הדרשה הראשונה, בערב החג הראשון לאחר התשליך, הייתה של הרב בנימין זאב בצרי, מבאר שבע. הגעתי אליה טיפה באיחור כי הייתי עסוק מאד בניסיונות למצוא את הזוית המתאימה לצלם את טקס התשליך. ומפי הרב בצרי אני מצטט בתשליך בצל הצלם את ההברקה לגבי "איך יודעים שאומן אכן מקום קדוש?", "כי אפילו ה "ימח שמו וזכרו", (הידוע בראשי התיבות של שמו: יש"ו, או כפי שיש כמה מיליארדים המכירים אותו: ישו) אפילו הוא הגיע לאומן." כשהוא מתייחס לפסל ישו שהוצב ליד הנהר. הרב בצרי, אף הוסיף מרוחב ועומק ידיעותיו הגאוגרפיות ש:"אין עוד מקום בעולם בו יש צלוב על סלע ליד נהר". אכן הוכחה!

היו לו עוד הוכחות מסוג זה לכל מיני דברים. הוא יגע ומצא משפט בן 4 מילים שאותו אני לא זוכר, משהו כמו "מי י___ה לנו השמימה" שאם מחברים את ארבעת האותיות האחרונות בכל מילה מקבלים את האותיות  י-ה-ו-ה ואם מחברים את ארבעת האותיות הראשונות מקבלים את המילה "מילה" ואם מחברים את ארבעת האותיות הלפני אחרונות בכל מילה, מקבלים, איכשהו, לא ברור לי איך, וגם בסיכול אותיות, נ-ח-מ-ן. ומכאן הוא הפליג והרחיב ופירש ומצא משמעויות אינסוף.

אני חייב לציין שהמתודולוגיה הזו נראית לי קצת לא מדעית. מופרכת אפילו, אבל מה אני מבין? אולי אם הייתי מאמין באלוהים, הייתי מאמין גם בתגליות שמתגלות על ידי גימטריה, נומרולוגיה, בחירת האות ה N בכל מילה אשר במשפטים חסרי משמעות ועוד דברים מופרכים שכאלה. בעצם, אם חושבים על זה, לא יותר מופרכים באמונה באל, או בצדיק, או בקבר של צדיק.

היו לרב בצרי, גם רעיונות לפיתוחים טכנולוגיים כנגד הסיטרא-אחרא שהאינטרנט מהווה, אבל על נושא זה עוד תבוא רשומה נפרדת.

בלי קשר לתוכן הדברים, הרב הפגין מה שנקרא presentation skills. יש לו כאריזמה, הוא יודע לדבר לפני קהל ולתבל את דבריו בחוש הומור. הוא יודע להנגיש את דעותיו ל"חֶברה" שלא מהקהילה שלו. אבל מה לעשות, לא קניתי את הסחורה שלו. הדרך שבה הוא בחר "להוכיח" דברים נראתה לי מעט לוקה בריגורוזיות שלה.

למחרת שמעתי שתי דרשות. הראשונה, של הרב מאיר מיימוני שדיבר בעיקר על אספקט ההתבודדות של חסידות ברסלב (שווה רשומה). ממנו למדתי כמה ביטויים שלא הכרתי קודם, כמו למשל:

"בקי ברצוא, בקי בשוב": יש להמשיך בדבקות גם בעליה וגם הירידה. גם כשיש לך "נפילה".

"כשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות בקי בהלכה, וצריך להיות לו שני בקיאות, הינו בקי ברצוא, בקי בשוב" (ליקוטי מוהר"ן, סימן ו). ומבאר רבי נתן: "והפירוש הפשוט הוא, שמי שרוצה לשוב אל ה', צריך לחגור מותניו, שיתחזק עצמו בדרכי ה' תמיד… בין שיזכה לאיזו עליה, לאיזו מדרגה גדולה, אף-על-פי-כן אל יעמוד שם… שזהו בחינת בקי ברצוא, שהוא בחינת: "אם אסק שמים שם אתה". וכן להפך, שאפילו אם יפול, חס ושלום… אל יתייאש עצמו לעולם, ותמיד יחפש ויבקש את השם יתברך… כי גם בשאול תחתיות נמצא השם יתברך, וגם שם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך, וזה בחינת: "ואציעה שאול הנך". וזה בחינת בקי בשוב".

זהו אותו הפן בהגות רבי נחמן המדבר על זה ש"מותר ליפול", לא להיות מושלם. הרחבתי על זה יותר כאן.

כרמלית : עוד לפני שבנו את הרכבת התחתית בחיפה, שכיום כבר לא מובילה אף אחד לשום מקום מועיל (העיר פשוט זזה), מסתבר שכרמלית היא "אחת מרשויות השבת". היא בעיקרה מקום שאינו מוקף במחיצות (רשות פרטית), ואינו מקום הילוך לרבים (רשות הרבים), כמו למשל חיק הטבע. אזורים כאלה היו אמורים להיות "מקום פטור", כזה שאפשר לטלטל בו חפצים בשבת. אבל כדי שאנשים לא יעשו זאת, המציאו "חכמים" את מושג הכרמלית – מקום שבו אסור להוליך חפץ יותר מד' אמות.  כרמלית בא מ: כ-'ארמלית', היינו כאלמנה, שאינה לא נשואה ולא רווקה, כלומר הכרמלית אינה לא רשות הרבים ולא רשות היחיד.

עכשיו שאני יודע מהי כרמלית, מה בדיוק אני עושה עם זה? חוץ מלהרהר על שפע הסייגים שחכמי ישראל עם הדורות טרחו להטיל על בני העם היהודי…

בעל הדבר : השטן, הסטרא אחרא

אחרי הרב מיימוני, עלה שלא על פי סדר הנואמים, הרב דיין. הוא התחיל את דרשתו בניגוח החסידויות האחרות, ובמיני הוכחות לכך ש"הדרך שלנו טובה יותר". נשמע לי קצת ילדותי. כמו כל הרבנים האחרים, היה לו גם מה להגיד בגנות הטכנולוגיה, וכעת חוד החנית מופנה כבר לא לאינטרנט אלא לסמרטפונים. אבל הוא התחיל דווקא בעדינות, בקריאה לקהל להתחיל (עם שכמותי) בעדינות, לא להכביד בתחילה עם דרישות מיותרות, להכביד את נטל המצוות אט אט. אולי, אם אקרב לדת, אוכל בהתחלה להתעלם מכרמליות  למיניהן וכן לטלטל חפצים עמי במהלך טיול בחיק הטבע בשבת.

המסר העיקרי של הרב דיין, היה "מחל על כבודך וכבד את השם". כשהוא אומר "מחל על כבודך" זה לא באותה המשמעות שחילוני היה אומר את זה. כוונתו למעשה שתמחק את עצמך, את דעותיך, את זמנך, תבטל כל שיקול "אזרחי" ותשים את הפולחן הדתי מעל כל דבר אחר בחייך. רף המינימום מבחינתו? שעתיים לימוד תורה ביום.

לסיכום שלושת הדרשות: אלו אנשים היודעים לדבר בפני קהל, אבל לא משתדלים יותר מדי לאתגר אותו אינטלקטואלית. אולי זו לא דרכם של חסידים, יותר של "מתנגדים". לא יודע. קיוויתי לשמוע דברי חכמה לשם שינוי – אני ממש לא פוסל את האפשרות לשמוע כאלה בספירה הדתית. שלושת הרבנים האלה לימדו אותי רבות על הדרך שבה חושבים בעולמם על דברים. כמתצפת אנתרופולוגי, זה היה מועיל לשמוע אותם. אבל אם החכמתי, זה היה במישור המציצני. תובנות עומק, מאירות עולם, לא לקחתי משם. פשוט, כי לא חילקו כאלה.

עוד רשומות על אומן….

מדריך לאומן

אחד הדברים היותר מעוררים השתאות באומן (פרט לקדושה, שאותה רבי נחמן בחר לא לחשוף בפני) הוא העניין הלוגיסטי. עשרות אלפי אנשים נוחתים על העיירה הזו סביב ראש השנה, לתקופה שבין שלושה ימים לשבועיים, וצריך לספק להם פתרונות לינה, אוכל, מקוואות, מקומות תפילה, מעבדת שעטנז, קפה תה ועוגיות כל שעות היממה, שמירת חפצים ו Wi-Fi חינמי עם פיאות מסתלסלות, (נעול בחג ובשבת).DSC03035

וזה חוץ מהשינוע של כל האנשים מהארץ לאומן וחזרה, רכבת אווירית של ממש.

אז הנה מדריך קצר לאומן

לינה:

יש כחמישה גושי בניינים בני עשר קומות האחד המהווים מעין בית מלון. יש בהם מעלית שאני מניח שהיא מעלית שבת,  והם הקרובים ביותר לעניינים. יש לי הרגשה שהדיירים בהם הם אלו הקבועים, וקשה למצוא בהם מקום.DSC03148

יש את "קריית הלינה אומן". אוהלי ענק המחולקים לחדרים, כשמונה מיטות לחדר. כ $150 לאדם לתקופת ראש השנה. בכל המקומות אלו המחיר הוא מחיר קבוע, לא משנה לכמה ימים באת. יש בזה צדק, כי אין סיכוי להשכיר את המיטה לאדם אחר אחריך, אבל אתה יכול לנסות למכור את כרטיס הכניסה לאחר אם אתה מוצא כזה. יש שוק משני למיטות האלה. DSC03132

יש גם מקומות לינה בבניין של ה"צדיק מיבנאל" בחדר ענק. יתכן שרק לחסידיו.לינה

ישנו "בית רבנו", מעין הנגאר ענק מפח עם מיטות קומתיים בצפיפות ומקלחות בבניין סמוך. זה קצת רחוק, מעבר לעמק, במקום בו לפי המסורת נפטר רבי נחמן. בכלל, מחירי הדיור יורדים דרמטית עם המרחק מהציון הקדוש, ויורדים עוד יותר דרמתית במקומות הנמצאים מחוץ לתחום העירוב, שחשוב לשים לב שהוא שונה בשבת ובחג.

ערוב למי שמוכן לכתת את רגליו אל מחוץ לתחום השבת (אבל לא רחוק), מזומנים מספר מלונות שבהם בפחות ממחיר מיטת קומתיים עם עוד עשרה באוהל, אתה מקבל חדר נאה לעצמך. כמו למשל המלון הנחמד הזה, Sophia הנמצא ממש בתוך גן סופיה, אחד הגנים היפים ביותר שראיתי בחיי.DSC03005

ואם לא שריינתם לעצמכם מקום באחד מהמקומות האלה, (עוד מהארץ, בדרך כלל דרך הקהילה שלכם), או באחד מהפונדקים היותר יוקרתיים שליד הציון כמו ה Uman Inn,DSC03147

אז מן הסתם יצודו אותכם אוקראינים ברחוב ויציעו לכם מיטה באחד מחדרי האירוח שהם בנו בחצר האחורית של ביתם.  זה עוד יותר יקר, וצריך להתמקח, ומאד צפוף, אבל עדיין נראה לי האופציה היותר מוצלחת באומן. חלק מהמקומות קצת רחוקים אבל לא מאד, ויש להם בדרך כלל חצר נחמדה עם סככה ושולחנות בה אפשר לשבת, לשתות ולאכול בכיף.

האופציה הזולה ביותר ללינה באומן – חינם: הביאו אוהל משל עצמכם. יש שדה משופע עם אוהלים ממש מתחת לציון,DSC03209-001

ואנשים גם מקימים אוהלים בכל פיסת אדמה פנויה ושטוחה בחצרות המבנים,DSC03087

אוכל:

יש שלושה מסלולים אפשריים לאוכל באומן:

1 – רכישת תלושי אוכל בשיטת הכל כלול לאחד מאוהלי האוכל שבמתחם האוהלים שברחוב פושקינה.DSC03019

שם מובטח לך מקום ישיבה שמור וממוספר ליד שולחן לכל ארוחות החג. מישהו נתן לי תלוש לארוחת צהריים ביום השני של חג שהוא לא התכוון להשתמש בו, והלכתי לבדוק.אומן 001 ההגשה שם היא על ידי מלצרים אוקראינים, בקופסאות פלסטיק המוגשות אחת לשולחן. אנשים שם דווקא היו מבסוטים מהאוכל. אני לא. מהחמין והקוגל לא יכולתי לאכול שכן הם מכילים מרכיבים מן החי (אני טבעוני) אבל אנשים אכלו בתיאבון. הפסטה הייתה דוחה, וסלט הירקות (עגבניות-מלפפונים) נחתך שלושה ימים קודם והיה פשוט דייסה. החומוס כבר פיתח קרום, אבל היה בערך הדבר היחיד שיכולתי לאכול שם. אז אכלתי. בקיצור, לא חוויה קולינרית, אבל אם אתם קרניסטים (כלומר בחרתם לאכול בשר) אז אפשר לשרוד.אוכל

2 – רכישת תלושי אוכל בשיטת הכל כלול לכל החג ללא מקום ישיבה. אתה בא, נותן את התלוש שמתאים ומקבל את הארוחה בקופסאות שאותן אתה לוקח למקום מגוריך ואוכל. אין לי מושג איך האוכל, וזה עולה כ $40 לכל ארוחות החג.

3 – בישול עצמי במקום המגורים. הרבה אנשים באים לאומן ומבלים יותר זמן ליד המנגל (כלומר הקרמטוריום לבעלי חיים) מאשר בתפילה. אבל איש לפי דרכו. הסופרמרקטים באומן מצויידים היטב, גם במוצרים כשרים, ויש מבצעים על וודקה חורטיצה עם הכשר מיוחד. יש כאלה שבעלת הבית קונה ומבשלת עבורם, מן הסתם בתשלום נוסף.

אז מה אני אכלתי שם? לא בחרתי באף אחת מהאפשרויות מעלה. היה לי תרמיל קטן ובו בננות, גזרים, אגוזים ופירות יבשים והייתי מבסוט.  הפסקת צהריים עשיתי ברחוב פושקינה מעבר למחסום הכניסה ליהודים בלבד. יש שם מאפיה של גרוזינים ובה תנור חרס גדול שעל דופנותיו הם מדביקים ואופים חצ'אפורי מעולה, מין סוג של כרוכית. יש עם בשר אבל יש גם עם תפוחי אדמה, עם כרוב וגם כזה עם תפוחי עץ, שיכול להתחרות עם מיטב הכרוכיות בווינה המעטירה. אז לקחתי לי אחד, וישבתי בשקט בגן הנחמד ממול, ונחתי קצת מעמל יומי.

ויש עוד מסלול לאוכל: אפשר לשתות ולבלוס כל היום עוגיות, שבאומן נקראים משום מה "מזונות" או בקפה סטר-בקס (עם פיאות לחיים) המקומי או באחד מאוהלי "הכנסת האורחים" של נדבנים שונים. לא מאד בריא, גם לא טבעוני, אבל בחינם. אפשר להעביר ככה יומיים שלושה בלי להוציא כסף, אם אין לכם כסף או שיש לכם כסף, אין לכם תלושים  ואתם לא רוצים להשתמש בכסף בחג.DSC03038

רחצה:

אם אתם ישנים באוהל, במקווה יש גם שרותים ומקלחות. ויש גם שרותים ציבוריים בהרבה מקומות, אפילו נקיים יחסית. כניסה למקווה עולה אמנם כסף, אבל במהלך החג לא בודקים את כרטיס הכניסה. לידיעתכם, רק שתדעו שכניסה ללא כרטיס היא "בחזקת גזל". כרטיס עולה $15.מקווה

שרותים אחרים:

יש שמירת חפצים ליד הקלויז אם אתם חוששים להשאיר באוהל דברים או לפני הכניסה למקווה (יש אזהרות).

צחצוח נעליים: יש גמ"ח "צחצוח נעליים" בכניסה למתחם. סגור בחג.

יש מעבדה לשעטנז ליד הקלויז,  מאוישת על ידי "וועד בינלאומי בודקי שעטנז". אם אתם חוששים שהשטריימל שלכם לא כשר, דעו לכם שהמעבדה סגורה במהלך החג.שעטנז

עוד רשומות על אומן…

ל לא לאק לאקא לאקאן מפריז

לא צמתי בצום גדליה השנה, והרגשתי רע עם זה.

למחרת יום הצום, כאשר ניגשתי למדף לקחת את הסמינר העשרים של ז'אק לאקאן, הפסיכיאטר הצרפתי שלהגותו יש לי הערכה רבה, נפל ממנו פתק, וכך היה כתוב בפתק:

מאוד היה קשה לי לרדת אליך
תלמידי היקר, להגיד לך כי נהנתי
מאוד מעבודתך, ועליך אמרתי
מיין פייערל וועט טליען ביז
משיח וועט קומען חזק ואמץ
בעבודתך
ל לא לאק לאקא לאקאן מפריז
ובזה אגלה לך סוד והוא:
מלא וגדיש מקו לקו (פצפציה
ובחיזוק עבודה תבינהו וסמן
ד' בתשרי יאמרו שאינך מתענה

מאד התרגשתי לקבל את המסר הזה מז'אק לאקאן עצמו, 34 שנים לאחר מותו ועוד ביום השנה למותו! במיוחד זה שהוא טורח לנחם אותי על זה שלא צמתי בצום גדליה.  וגם למדתי שהוא ידע אידיש. מעניין.

נוסח הפתק היה לי מוכר. הוא הזכיר לי את נוסח הפתק שקיבל בשנת 1921 "סבא", הרב דוב ישראל אודסר, הידוע יותר כ"בעל הפתק", פתק ועליו מכתב המופנה אליו וחתום בידי רבי נחמן מברסלב, שנפטר כמאה ועשר שנים קודם לכן. המכתב כלל את הססמה "נ נח נחמ נחמן מאומן".

הרב אודסר האמין שרבי נחמן שלח לו את הפתק משמיים. אחרים טענו שתלמיד בישיבה שלמד בה אז הרב אודסר חמד איתו לצון ושם את הפתק בתוך ספריו.

הרב אודסר שמר במשך שנים בסוד את קיום הפתק וסיפר עליו רק לילדיו. רק כעבור ארבעים וארבע שנה, בהיותו כבן שמונים, סיפר על כך ברבים. סיפורו זה הביא להתקבצות חסידים נוספים סביבו וליצירת קבוצה אשר חבריה מכונים "נ-נחים". תלמידים אלה החלו להפיץ את הסיסמה ואת סיפור הפתק ומאז רואים בכל מקום בארץ את הססמה הכתובה על כל קיר. נַ נַחְ נַחְמָ נַחְמָן מְאוּמַן

בניגוד לרב אודסר החלטתי לחשוף לפניהם, קהל קוראי הנאמנים, את דבר הפתק כבר כיום, עשרה ימים בלבד לאחר ההתגלות. אני חושב שאני מבין אולי למה התכוון לאקאן בפתק אלי. זה מן הסתם קשור ל"חֶסֶר". למה שהוא קרא Objet petit a, האובייקט הבלתי מושג (תמיד) של התשוקה. ואני חושב שאני רואה איך זה מתקשר להגותו של מוהר"ן, רבינו נחמן.

נושא חשוב בהגות הברסלבית הוא שמותר להיות חסר, שאין צורך להעמיד פנים של מושלם. ומותר גם לדבר על הנפילות וההתמודדויות. נכון שבמקרים רבים מדובר בעיקר על שפיכת זרע לריק, אם בגלל קרי לילה או חמור יותר, "פגם הברית", כלומר אוננות, אבל מה שחשוב פה הוא העיקרון, שרבי נחמן עלה עליו יותר ממאה שנים לפני לאקאן, שהחסר הוא חלק משמעותי מההוויה שלנו, ולהכיר בקיומו, להכיר שהסימבולי לעולם לא יכסה את הממשי, שתמיד יהיה חסר משהו, והחסר הזה מגדיר לא מעט את מי שאנחנו (למרות הפתק – אני בטוח שאני עושה פה סלט ממשנתו של לאקאן…)

ובשבחי מוהר"ן כתוב: "היה קשה וכבד עליו מאד מאד להתחיל להיכנס בעבודת השם לקבל עליו על עבודתו יתברך. והיה רגיל להתחיל איזה ימים בעבודת השם ואחר כך נפל מזה וחזר להתחיל וחזר ונפל". וזה בסדר בחסידות ברסלב, ליפול בכדי לקום מחדש. כמו במשנתו של לאקאן – החסר הוא זה שמייצר את התשוקה הנותנת טעם לחיינו.

אלא אם כן התשוקה היא תשוקה מינית. עם זה קשה לרבי נחמן וחסידיו. קראתי שלא מעט מהמבקרים באומן באים כדי שהרֶבֶּה יעזור להם בעניין זה. הדיכוי המיני הוא כה גדול שאנשים מתהלכים אכולי מוסר כליות על קרי לילה תמים, או אוננות תמימה לא פחות. אנשים מציינים כנס של ממש את זה ש"בזכות הביקור אצל הרֶבֶּה" הם הצליחו להימנע מלאונן שלוש שנים תמימות. פשוט חולני.

ויש גם רבנים האומרים שאם מביאים את הבנים לאומן לפני גיל שבע, זו סגולה לכך שלא יקרה להם בחייהם קֵרִי לילה. אף פעם! זו גם סגולה לריבוי הנוסעים בחברות הנסיעות של אותם הרבנים ממש, מן הסתם.

פה אני חושב שרבי לאקאן היה חולק אל רבי נחמן.

אצל רבי נחמן, מיד אחרי אמירת "תיקון הכללי", אותם ה"עשרה קאפיטל תהילים" שבחר הרֶבֶּה, ישנה תפילה מיוחדת למקרה שנשפכו לך כמה טיפות של זרע שלא היפרו אף אחת (תהייה קטנה – קיום יחסי מין עם נשים שאחרי גיל הפריון, האם גם הוא שפיכת זרע לריק ולכן חטא?). וכך זה הולך:

:ובזכות הצדיק יסוד עולם, נחל נובע מקור חכמה, רבנו נחמן בין פיגא, זכותו יגן עלינו, אשר גילה ותקן לומר אלו העשרה קאפיטֶל תהילים בשביל תיקון הברית (אוננות)… תזכני ותחנני, שאזכה ברחמיך הגדולים להוציא את כל הטיפות קרי שיצאו ממני לבטלה……הנני לפניך מלא בושה וכלימה, מלא טינופים ולכלוכים…."

"טינופים ולכלוכים"? בגלל כמה טיפות זרע? כל האובססיה הזאת עם הזרע, כל דיכוי היצר המיני, כל ההתנזרות הזו, מה זה בדיוק משרת? הרי זו מלחמה אבודה מראש. זה משהו כמו החטא הקדמון של הנוצרים. בבסיסו זה אותו מכניזם – דרך לגרום לקהל המאמינים להרגיש אשמים תמיד וכך לשלוט בהם.

כל הדיבורים היפים האלה שמותר ליפול, שבסדר לא להיות מושלם, הם ממש לא  התובנה של לאקאן לגבי החסר. כי אצל חסידי ברסלב זה בסדר ליפול בתנאי שקמים אחרי כן וממשיכים לשאוף לשלמות בלתי אפשרית, לנורמות לא סבירות ודכאניות. לשליטה מוחלטת של מעטים ברבים.

לא זה הדרך.

התובנה שאין שלמות, שאי השלמות היא החלק היותר משמעותי בנו, שאפשר וצריך להיות ביקורתי אבל מתוך הבנה שיכולתנו לראות את הדברים מוגבלת וסופית באופן מהותי, לא כמעידה רגעית שעליה צריך לכפר. זו הדרך שהתווה לנו לאקאן. ולכן, אל תתפלאו אם תראו מהיום על כל קיר חשוף, את הססמה:

לַ לַא לַאק לַאקַא לַאקַאן מפריז

כי קיבלתי את הפתק. ומפה אין דרך חזרה.

עוד רשומות על אומן…

תשליך בצל הצֶלֶם

תמונות של טקס התשליך היו התמונות היחידות שמצאתי במהלך התחקיר שעשיתי לפני הנסיעה לאומן וניכר שזהו אחד המקומות היותר פוטוגניים במקום. ליד אגם קטן, עצי צפצפה בוכייה מאחורי המתפללים העטופים טליתות. היה לי גם ברור איפה אני צריך להתמקם כדי לצלם את הטקס בצורה טובה, על סלע מוגבה בצידו השני של האגם.

ואז בא ישו, וטרף לי את הקלפים.  גם הוא התמקם על אותו הסלע.

מפי הרב בצרי, שאת הדרשה שלו שמעתי אחרי התשליך, למדתי שההוכחה הניצחת לכך שצריך לבוא לאומן ושאומן היא אכן מקום קדוש, היא שאפילו ה "ימח שמו וזכרו", הידוע בראשי התיבות של שמו: יש"ו, או כפי שיש כמה מיליארדים המכירים אותו: ישוע, אפילו הוא הגיע לאומן. וש"אין עוד מקום בעולם בו יש צלוב על סלע ליד נהר"!!

אם אתם תוהים למה הכוונה, כאשר ברור שלא מעט פסלים של ישו יש באומן המאוד מאוד נוצרית, לבטח שאפשר להניח שבכל אחת מהכנסיות מוזהבות הכיפה המשקיפות על הציון מראשי הגבעות הסמוכות יש פסל של ישו הנוצרי. ובכן, לפסל אחד מאד ספציפי כיוון הרב: לצלב ועליו פסל שהוקם במהלך השנה האחרונה על סלע גדול הצופה על האגם הקטן, זה הנמצא ישירות מתחת לציון,  שבו נהגו הבאים לאומן לעשות את טקס התשליך מדי שנה. זה שעליו תכננתי להתמקם ולצלם את הטקס.DSC03133-001

את הצלב הקימה עמותה של תושבים מקומיים, למרות התנגדות "וועד אומן" שמתפעל את השכונה שסביב הציון והקלויז. הוועד הודיע לשלטונות אוקראינה ש"הוא לא אחראי" למה שעלול לקרות לפסל, ובתגובה הוצבה ליד הפסל עמדת משטרה. בתקופת ראש השנה, ישבו בעמדה בין ארבעה לשישה שוטרים בחיבוק ידיים.DSC03228

בכל מקרה, הפסל, או ה"צֶלֶם" כפי שמכנים אותו באי הציון, פעל את פעולתו. קהל המתפללים לא רצה להתפלל כאשר הצלוב משקיף עליהם מלמעלה, יהודי מעונה שכמותו. והם העבירו את הטקס לקטע במורד הנחל, יפה מאד גם הוא, לא רחוק משם. חלק קטן מהמתפללים בחרו להישאר באגם אך דאגו להפנות את הגב אל הפסל, חלק פשוט עמדו על הגשר שמעל מוצא הנחל מהאגם, אבל הרוב, הסתדרו לאורך גדת הנהר בחלק שאחרי הסכר. היה שם די והותר מקום לכולם.DSC03264

אמנם התכוננתי מראש לצלם את טקס התשליך, וטרחתי לברר אצל אנשים איפה ומתי זה קורה. זה היה מבלבל. חלק אמרו לי שזה לפני תפילת מנחה, חלק אמרו שאחריי.

אף אחד לא היה בטוח איפה בדיוק זה הולך לקרות, הם פשוט תכננו ללכת עם הזרם, כך שלא ידעתי מראש איפה להתמקם לצילום "מול" קהל המתפללים.

אז הלכתי עם הזרם. אבל בצד הזה של הנהר, יחד עם כל המתפללים, לא הייתה לי זווית טובה לצילום. לצוות הצילום הפולני שצילם סרט תיעודי על "תופעת אומן" היה פתרון טכני מצוין: מצלמת סוני אלפא מחוברת למסוק זעיר, בעל חמישה רוטורים שריחף מעל הקהל וצילם מן הסתם תמונות מעולות. מסוקים כאלה נמכרים ב pantip plaza בבנגקוק תמורת כמה מאות דולרים (יש אפילו ב $250), וזה בדיוק מה שצריך בסיטואציה כזו. הצוות הפולני, כולם במצנפות של נ-נח-נחמ-נחמן מאומן, עושים שם עבודה יסודית, נראה שהולך להיות סרט שווה צפייה.DSC03274

ואז ראיתי כמה צוותי צלמים מצידו השני של הנהר והבנתי ששם גם אני הייתי אמור להתמקם. לקח לי כארבעים דקות של הליכה מזורזת להגיע אל הגשר, לחצות אותו, ולהגיע לשם, ועוד בערך דקה לחזור, בסירת משוטים של האיכר שגר שם. אבל אז כבר החשיך, והתמונות יצאו מעט מאכזבות.DSC03266

לא ראיתי אנשים מנערים את שולי בגדיהם (כפי שקראתי שנהוג) או הופכים את כיסיהם (כפי שמשום מה חשבתי שהמנהג). אבל ראיתי שמצידו השני של אתר התשליך, יש בור מים גדול, מחצבה נטושה שהתמלאה במי גשם. שם משלבים אנשים תשליך עם טבילה. המים שם מאד קרים, והטובלים לא ממש יודעים לשחות. למשטרה האוקראינית כבר מוכנות שם שני סטים של מאזנים, ווסתים ומכלים כדי שהצוללנים יוכלו למשות את גוויות הטובעים, כפי שהם אכן עשו בהמשך החג, כך קראתי בעיתון.DSC03216

עוד רשומות על אומן…

נשות אומן העגומות

בתאוריה, אין נשים (יהודיות) בראש השנה באומן. זהו אירוע לגברים בלבד.DSC03105

אך למרות שיצאו לא מעט פסקי הלכה האוסרים על הגעת נשים, יש כנראה כמה פורצי גדר שהביאו את נשותיהם עמם, אולי כי היה קשה להם להתמודד עם ילדיהם לבדם. על זה למדתי לא מראיית הנשים עצמן ברחובות אומן, אלא מהשלט הגדול הזה שהתנוסס בכניסה לציון:נשים

השלט, שצילומו קצת מטושטש,  הוא מטעם בית דין צדק לענייני אומן, ואומר: "היות ושנים רבות לא עלו נשים כלל לציון רבינו בימי ראש השנה, ובזמן האחרון נפרץ ובאות נשים רבות, אנו מבקשים בכל לשון למען קדושת המקום והזמן שלא תצאנה הנשים לרחובות."

הנשים אכן מצייתות ולא יוצאות לרחובות.  הן כנראה במטבח. ראיתי נשים באומן רק פעמיים. הפעם האחת הייתה כשניסיתי, עקב הדוחק הגדול, לעקוף את הציון דרך חצרו האחורית של אחד מבתי הדירות, ושם, מוסתרות על ידי הגדר אך עדיין כנראה בטווח קרינת הקדושה של רבינו, הסתודדו כמה נשים, לבושות מאד בצניעות, והקשיבו לתפילות, רואות ואינן נראות. להערכתי, בקבוצת הנשים מטה נכחו כמעט כל נשות אומן, והן לא נראו עליזות.

נשות אומןהפעם השניה שבה ראיתי אשה מחוץ לדירתה באומן, הייתה בחיק הטבע, בגבעה מעל נהר אומן. זו הייתה אשתו של דוד דבש, מתנחל מחברון שבא עם חלק גדול מ 14 ילדיו. האיש טיפוס. דיברנו קצת, ואז הוא נעמד לפתע בשדה לפני, ושר לי שיר, מלא אמונה ותום. משהו אחר לגמרי. כך שיתכן והיו עוד כמה נשים באומן, שאולי גרו בבתים שלא במרכז, ויצאו אל השדה להתאוורר. יתכן.דוד דבש ומשפחתו

רואים את הנשים מציצות מחלונות הדירות בבנייני הדירות רבי הקומות שבמתחם (הקומה העליונה בצילום מטה). היו מספר תוקעים בשופר שאפילו שמו לב אליהן, ונעמדו במיוחד מתחת לחלונן כדי שגם הן יוכלו לשמוע תקיעת שופר.DSC03202

היו גם מספר נשים אוקראיניות במתחם, למשל המוכרת בחנות המשקאות החריפים, ובעלות הבית של הבתים שאנשים שכרו. ולכן, היו חלק מהקהל ש"שמרו עיניים", כלומר התהלכו וראשם עטוף בבד כדי שלא לראות "מחזות פריצות (נשים)" אלה, היה צריך להוביל אותם ממקום למקום. לא היו הרבה כאלה, אני חייב להודות.

הנשים, שנשארו בבית בארץ, עם הילדים, היו גם הן נוכחות במובן מסוים. בכל זאת, כל הנוכחים שם נעדרו מהבית בחג, ורבים מהם נעדרים מהבית בחג כל שנה. נשים אלה כן עלו בלא מעט שיחות שקיימתי עם אנשים. הסבר אחד שקיבלתי, מחוזר בתשובה בשם דוד שריקי, לשעבר מאשדוד שעבר לירושלים אל הרב שלו, שהם כבר מושלמות, ולכן אין להן צורך לעלות אל הקבר. מעניין. הן מצד אחד טמאות, מצד שני פרוצות, מצד שלישי מושלמות. כנראה שהתואר מיושם תמיד לפי העניין.

אבל כששומעים על מעללי הרב ברלנד, "פורץ הדרך לאומן" ומהחשובים במנהיגי ברסלב, שנמלט למרוקו במקום להתמודד עם האשמות במעשים מגונים והטרדה מינית בנשים מקהילת "שובו בנים", להן הבטיח שמשמוש שדיהן יביא אותן לידי "אצילות", אז אולי זו התכונה שנשים צריכות שתהיה להן – אצילות. הרב ברלנד נפקד השנה לראשונה מאומן, שלטונות אוקראינה לא היו מוכנים להבטיח שלא יסגירו אותו לישראל.

עוד רשומות על אומן…

אומן אומן ראש השנה

קהל המבקרים באומן הוא מאד הטרוגני. כל הספקטרום מחסידי ברסלב אולטרא-חרדים משכונת מאה שערים ועד חילונים סקרנים שכמוני. וכל התחום שביניהם. ההטרוגניות הזו גדולה בהרבה מהחברה החילונית, לפחות זו לה אני חשוף.DSC03238

זה ניכר אפילו בתכונה בולטת לעין כמו צבע העור. יש לא מעט עולי רגל לאומן שעורם מאד כהה. אין לי מושג אם הם מעולי תימן, אתיופיה, הודו או תפוצה אחרת, אבל אין תחום כזה רחב של גווני עור נאמר בהפגנה למען זכויות בעלי חיים, או נגד הכיבוש. שם תחום גווני העור בהיר יותר מחיוורון. ואני אומר את זה בצער רב.

עוד דבר אחד בו אפשר להבחין מראיה בלבד: החוזרים בתשובה הם משכמם ומעלה. פשוטו כמשמעו. הם יותר גבוהים מהממוצע. גם חרדים מארה"ב ומצרפת גבוהים יותר מהחרדים הישראלים, בממוצע כמובן. זה אומר משהו פשוט ועצוב, ילדי החרדים בארץ לא ממצים את פוטנציאל הגדילה שלהם, סביר להניח שבגלל מחסור חמרי. וזה שמקצצים את קצבאות הילדים, לא ישפר את המצב.DSC03203

בערב החג, לפני שכולם מתעטפים בטליתות, ניכר גם הבדל ניכר בסגנון הלבוש. מ"נוער גבעות" בלבוש פסבדו-תנכי, עבור בלובשי הטרנינגים המבהיקים עם עדיפות בולטת לדיאדורה, בעלי החליפות עם המקטרונים הקצרים וההדוקים, חובשי השטריימל והקפוטות, לובשי הקיטל, ועוד מגוון מלבושים שבסביבתי אני לא רואה בדרך כלל. גם כאן יש הבדלים ניכרים אפילו בין קבוצות ברסלב השונות, על פי הרב שאחריו הם נוהים. ויש גם הלבושים בבגדים "חילוניים" רגילים, אולי קצת יותר חגיגיים. כתב מדור אופנה היה יכול לעשות באומן פרויקט של ממש.DSC03076

עד כאן לגבי הבדלים הניכרים לעיין. ויש גם הבדלים הניכרים לחושים אחרים. אחד ההבדלים, הקשור לחוש שדווקא לא זוכה להרבה תשומת לב, חוש הריח. לא מעט מהמבקרים הפחות אדוקים, אפשר להריח את האלכוהול על נשימתם. ואצל חלק עוד יותר גדול, אפשר להריח את הסיגריות. מסתבר שאפשר לעשן בחג.DSC03152

קראתי שרבים מן המבקרים הלא קבועים, לא אלו היותר חרדיים הבאים כיוון שחייבים לבוא, אלא אלה הבאים כי הם מחפשים משהו, או רוצים לבקש משהו, אלו מדווחים על תחושות חריגות, של "יציאה מן הגוף", של תחושות גופניות ממש ותחושות רוחניות יוצאות דופן. שאלו אותי לא אחת "מה הרגשתי" והאם לא הרגשתי משהו? איזו תחושה של התרוממות רוח, של רוח קודש אולי, אולי של נחמה?DSC03084

עם הגישה שאתה הגעתי, לא היה סיכוי גדול שזה יקרה, אפילו לא אצל רבי נחמן. אבל הסתכלתי סביבי, לראות האם אחרים באמת חווים דברים שכאלה, או שאלו בעיקר סיפורים שנועדו להצדיק את הנסיעה בדיעבד ולהכשיר את הקרקע לנסיעות הבאות. ראיתי לא אחת ריכוז גדול מאד בתפילה, בעיקר אצל הקהל היותר דתי. שם ראית התרכזות, והתבודדות אפילו בתוך ההמון. אבל דווקא בקהל הזה, כך קראתי, תחושות על טבעיות נחשבות כמעט לא ראויות. DSC03072

אבל האחרים, הלא קבועים והפחות דתיים, אלו שמדווחים על אותן התעלויות, בהם אתה יכול להבחין בקלות בעזרת חוש השמיעה: אין להם יותר מדי סבלנות לעמוד ולהתפלל, או ללמוד דף גמרא, או להאזין לדרשות הרבנים. אז הם רוקדים ושרים. או צועקים, דברים כמו "אבא", או "אמא" או "אומן אומן ראש השנה".

אמנם רבינו לא דרש הרבה, רק לקרוא "עשרה קאפיטֶל תהילים", עשרה פרקי תהילים שהוא קיבץ ושלהם הוא קרא "תיקון הכללי". מחלקים שם בכל מקום פנקסים או דפים כאלה, וגם אני קראתי בהם, בניסיונותיי להשתלב. נעצרתי קצת לפני סוף המזמור האחרון, מזמור קל"ז, זה המתחיל ב:

א  עַל נַהֲרוֹת, בָּבֶל–שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ: בְּזָכְרֵנוּ, אֶת-צִיּוֹן.
ממשיך ב:
ה  אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי.
ו  תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי, לְחִכִּי  אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי:
אִם-לֹא אַעֲלֶה, אֶת-יְרוּשָׁלִַם עַל, רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.
ונגמר ב:
ח  בַּת-בָּבֶל,  הַשְּׁדוּדָה:
אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם-לָךְ  אֶת-גְּמוּלֵךְ, שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ.
ט  אַשְׁרֵי, שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת-עֹלָלַיִךְ אֶל-הַסָּלַע.

את המשפט האחרון כבר לא הייתי מסוגל לקרוא. מה זה הדבר הזה? לא פלא שמזכירים מהמזמור הזה רק את השורות הראשונות. אשרי מי שינפץ עוללים אל הסלע? זו הדת היהודית?

אלו הפסוקים שקריאתם אמורה למנוע ממני את "פגם הברית" אחת לתמיד? (פגם הברית == אוננות, עבודת יד)

בכל מקרה, יש בקהל כאלה הקוראים את התיקון הכללי שוב ושוב, עשרות פעמים. אך לא מעטים הבוחרים לעבוד את השם בשירה וריקודים, או בצעקות היוצאות מן הלב ומגיעות אל אזני הצדיק (יש לקוות). והלהיט השנה הוא השיר שאלה מילותיו: "אומן אומן ראש השנה, אומן אומן ראש השנה,אומן אומן ראש השנה,אומן אומן ראש השנה,אומן אומן ראש השנה,אומן אומן ראש השנה,אומן אומן ראש השנה,אומן אומן ראש השנה,אומן אומן ראש השנה,אומן אומן ראש השנה," וחוזר חלילה.

האם הם חווים התעלות, תחושות יוצאות דופן במהלך השירה המונוטונית הזו? אני ממש לא יודע. הסתכלתי על פני האנשים בקפידה, בניסיון להבחין, ולא ראיתי לכך עדות.

עדיין מטריד אותי המסר של השיר הזה. אין בו פניה לאל, אין בו פניה לרבי נחמן. אין בו תפילה, אין בו בקשה. יש בו רק צרוף של שם העיירה ושם החג שבו באו המבקרים לעיירה. מה בעצם השיר אומר? "תראו אותנו איך אנחנו עפים על עצמנו שבאנו לאומן בראש השנה?".

לא מספיק שמבחינות רבות פולחן הרב הפך תחליף לפולחן האל, ופולחן קבר הרב הפך תחליף לפולחן הרב. עכשיו הופיע "פולחן הנסיעה לאומן בראש השנה" והוא החליף את "פולחן הקבר" שהחליף את "פולחן הצדיק" שהחליף את "פולחן האל", שהחליף (לדעתי) את פולחן האדם.

אבל אם זה עושה לאנשים טוב, סבבה.

עוד רשומות על אומן…

אדריכלות של קודש

מתחם הציון של רבי נחמן מאומן (בעצם מברסלב) מכיל את מבנה ה"ציון", המקום המציין את מקום קבורתו המשוער של רבינו (משמאל בתמונת הכותרת של הרשומה), את ה"קלויז", בית כנסת גדול מאד (מימין בתמונת הכותרת של הרשומה), גוש בתי דירות בני עשר קומות האחד המשמשים להלנת עולי הרגל בראש השנה ועומדים לדעתי ריקים רוב ימות השנה, ואסופה של בניינים אחרים, חלקם בבניה קלה, המשמשים מניינים שונים של קבוצות דתיות שונות, ומתווספים מדי שנה כדי להכיל את הקיבוץ ההולך וגדל.  אף אחד מהבניינים האלה לא הולך לזכות את מתכננו (אם בכלל היה כזה) בפרס פריצקר.DSC03148

יש אמנם תכנית לבניית מבנה שיכלול בית כנסת עם מקומות ל 22 אלף מתפללים, והמודל המוצג מרמז שיתכן שאדריכל כלשהו היה מעורב בתכנון. אבל שני המבנים המרכזיים במתחם, בניין הציון ובית התפילה, הנקרא ה"קלויז" נבנו עם השנים טלאי על טלאי, באמצעים מצומצמים, כדי להכיל מספר מקסימלי של אנשים במינימום עלות. וזה ניכר.

אין בהם שום שיקול אסתטי, אלא רק נסיון לדחוס כמה שיותר מושבים לחלל מוגן מגשם (חלקית לפחות, אמצע ה"ציון" נעדר גג, וכשיש גשם, רוקדים בגשם). כך נראית החזית הדרומית של הציון:DSC03157

הציון, המקום בו כנראה קבור רבי נחמן, הוא מבוך של חללים, חלקים מתוחמים בחלונות זכוכית אטומים כדי שכוהנים יוכלו להתפלל בהם בלי חשש לטומאה. חלקם תוכננו לשמש כמטבח או לרחצה והוסבו. חלקם פשוט יריעות פלסטיק המתוחות מעל כל פיסת קרקע הצמודה לציון.DSC03086

עניין הטומאה ללא ממש נהיר לי. מצד אחד חלון זכוכית במסגרת אלומיניום מהווה חיץ מספק בין כהן לטומאת המתים, מצד שני, יש כוהנים חרדים היושבים במטוס, חלל אטום בהחלט, בתוך שקית ניילון אטומה מחשש שהמטוס יעבור בטיסה מעל בית קברות, 30,000 רגל מתחת. כמו זה:בשקית

לא ברור לי איך הוא נושם. מרכז תקרת הציון, נעדר קירוי, אולי משיקולים של אוורור הטומאה. יש בו חלוקה להרבה תת חלקים שחלקם מושכרים לחסידות כזו או אחרת וחלקם שמור לכוהנים. והבניין מוקף סככות מכוסות פלסטיק וקרויים זמניים אחרים שגם בהם מתקיימים מניינים. כך נראה החלל המרכזי של הציון:בתןך הציון

פסק הלכה שפרסם הרב ארוש לפני כמה שנים אפשר למרבה המזל את ביזור הקהל. הוא דחק במתפללים לא לדחוק זה את זה במאבק להגיע קרוב ביותר אל קבר הצדיק והרגיע את המאמינים שהילת הצדיק מגיעה עד קצה הציון, ואף מעבר, ולכן לא חייבים להידחף. ואין ספק שאומן היא מקום הרבה פחות אלים מקבר הרשב"י במירון בזמן הילולת ל"ג בעומר.DSC03211

DSC03257

הציון הוא המבנה הנמוך משמאל בצילום מעלה. יש אוסף של גשרים אוויריים המחברים את חלקי הציון לאזורים שונים במתחם, ועליהם יכולים כוהנים להתהלך ללא חשש טומאה. צורתו הכוללת של המבנה נראית לכן קצת לא קוהרנטית. כך מראה חלק הציון הפונה אל אזור המקוואות.DSC03096DSC03258

הקלויז, בו מתפללים רוב החסידים, הוקם כבר לפני 180 שנים, הוא המבנה עם הגג המוזר מצד ימין בתמונה מעלה. לא מזמן הוספה לו קומת גלריה שהוסיפה כאלף מקומות ונבנתה במינימום עלות. אני לא מהנדס קונסטרוקציה, אבל הייתי שם ברזלים קצת יותר עבים. ומשקיע גם בחלונות שאפשר לסגור.Top

כך רוצים  חסידי ברסלב לראות את הקלויז שלהם:Top-005

וכך הוא נראה בפועל:קלוז

אני מניח שחבל להם להשקיע כספים במבנה הזה כאשר יש תכניות למבנה של קבע ענק ומפואר. אבל מצד שני, הבניין הסופי הוא עדיין חלומות באוקראינה, ויש גם זרם משמעותי בחסידות ברסלב הקורא להעלאת עצמות רבי נחמן ארצה. כי הוא חזר מארץ ישראל לאומן כדי להיות קרוב לחסידיו, וכך אמר בפירוש. ועכשיו שחסידיו רובם בישראל, נראה, גם לי, שלהעביר אותו לישראל תואם את כוונותיו.DSC03097

בכל אופן, כל מושב בקלויז, ויש כ 4500 כאלה, נרכש בכסף רב על ידי אנשים, חלקם רכשו להם מושב לכל החיים והם משכירים אותו בשכירות משנה כשהם לא באים. מדובר על כ 15000$ למושב קבוע בגלריה, הרבה יותר למטה, קרוב לארון.Top-002

כך נראה פנים הקלויז בזמן תפילה, כשהוא מלא. החלל די מואר ומאוורר, ועם ים הטליתות והקיטלים, הוא הרבה פחות מכוער מבזמנים בהם הוא ריק.

DSC03195

וחוץ משני המבנים האלה, יש אוסף מבנים בגדלים שונים בהם מתפללות קהילות שונות. הגדול מתוכם, בהרבה, הוא מבנה תעשייה סובייטי ישן שהוסב חלקו לבית כנסת ענק וחלקו למתחם שינה, של חסידי "הצדיק מיבנאל".DSC03088

יש עוד מבנים רבים. אבל אני חושב שמבחר הדוגמאות שהבאתי עד כה מכסות היטב את המגוון הארכיטקטוני של מתחם ציון רבי נחמן באומן. אף לא אחד מהם הוא בנין לשימור, ובאף אחד מהם לא הייתי רוצה להימצא בזמן רעידת אדמה. הם בנויים כל כך גרוע, שרק קדושת רבינו מצילה אותם מהתמוטטות. האסון לדעתי, הוא רק שאלה של זמן.

וזה על אף מה שנאמר באתר חסידות ברסלב:

הבניה בפועל התעכבה בגלל בעיות בנושא הבטיחות והחיזוקים שדרשה מחלקת ההנדסה בעיריה. לצורך קידום הפרויקט נשכר במיוחד אדריכל בעל שם עולמי מטובי גדולי המהנדסים באודסה שהכין תכנית מיוחדת להקמת הגלריה שתענה על כל חוקי והוראות הבטיחות.

 עוד רשומות על אומן…

עכבר מת יכול להציל את ילדיך

ביום השני של החג, ראיתי שב"היכל השיעורים בציון 'לשמוע ולעשות'" הרב ישראל שלמה מעביר שיעור בדף הגמרא היומי,  (גמרא == תלמוד בבלי). אז הלכתי.

לא יכולתי להוציא מחברת ולרשום מחמת קדושת החג, אז מה שלקחתי מהשיעור מבוסס על זכרוני בלבד, וזה כבר לא כשהיה. אז קבלו התנצלותי על אי דיוקים שיהיו מן הסתם. וגמר חתימה טובה לכולם.

לא היו לו הרבה קופצים, לשיעור הזה. שני צרפתים, שני אמריקאים, שאחד מהם אוטיסט ושהשני המלווה שלו, ישראלי אחד שנמנם רוב השעור ואני. סביבנו באוהל ישבו עוד כמה אחרים שעסקו בענייניהם, אלא שעם התגברות הגשם החלה יריעת הפלסטיק הכחולה שלמעלה לדלוף ביותר ויותר מקומות ואט אט נותרנו רק אנחנו באוהל, ישובים בין הטיפות. אחרי כעשרים דקות פרשו האמריקאים עם הבטחה לשוב למחרת לדף גמרא אחר, הישראלי השני הוריד את הראש על השולחן ונרדם, נותרנו שלושה. התאים לי – יכולתי לחפור לרב כאוות נפשי (אבל התאפקתי).

אני מצרף פה למטה צילום של אחד הדפים מדף הגמרא שלמדנו (וגם למדתי ש"דף גמרא" הוא לא בהכרח דף אחד) כדי שלא תחשבו שאני ממציא את כל זה מדמיוני הקודח. זה מדמיונם הקודח של אחרים, בעיקר האמוראים רבי יוסי ורבי אלעזר החלוקים ביניהם בסוגיה הקרדינלית שאפשר לנסח אותה בקיצור כך: האם הציץ מֵרַצֵה?

לי ברורה התשובה. אותי, הציץ מֵרַצֵה. מרצה מיום שנולדתי, וזה עדיין לא עבר לי. אבל במסכת פסחים, ב-ציץ מתכוונים לאותו סרט זהב בגובה של כארבע אצבעות שהיה כרוך סביב  מצחו של הכוהן הגדול בבית המקדש. והסוגיה היא האם הציץ יכול להכשיר קורבן שהפך טמא ולאפשר את אכילתו ואת התזת הדם שהוקז ממנו על המזבח.

למה קורבן יכול להיות טמא? אם למשל אחרי שנשחט נפל על הקורבן פגר או חלק מפגר (בשיעור של לפחות פרי העדשה) של שרץ (כהגדרתו בהלכות טומאה וטהרה – למשל עכבר או לטאה). ופה נחלקים בדעתם  שני האמוראים הנכבדים האלה, או שאולי בעצם לא? את זה רצינו לברר.

אני חייב להגיד, שמלכתחילה לא התחברתי לנושא הקרבת הקורבנות. כטבעוני המכבד את זכויות בעלי החיים, קשה לי עם העיקרון שאם למשל מישהו חילל שבת, גְדי צריך לכפר על זה בחייו. אני יודע שאפשר להחליף תרנגול כפרות בתרומת כסף לצדקה, ושאלתי את הרב הנכבד האם יש בהלכה משהו לגבי האפשרות להחליף קורבן בעל חיים בקורבן חליפי (לא כל הקורבנות היו של בעלי חיים מומתים. למדתי שבשבועות הקורבן הוא דייסת דגנים ובחג אחר יש קורבן של שתי ככרות לחם, אבל עדיין, רוב הקורבנות היו של בעלי חיים שבהם הוקז הבשר מהחיה, נאסף, והותז על המזבח. הבשר עצמו נאכל על ידי הכוהנים).1234971_10152205045444908_289980966_n תשובתו, קצת בשליפה, הייתה שאלוהים הוא שהחליט שהגיע זמנו של הגדי הרך לסיים את חייו, וזה שחיללת שבת היה רק כדי שתוכל לבצע את רצון האל. טוב, ככה אפשר להצדיק כמעט כל עוולה.

במשך כשעתיים ישבנו שם, סביבנו מטפטף הגג ורוח קרה נושבת, והתנדנדנו הלוך וחזור בין הדעות האומרות שיש חילוקי דעות בין רבי יוסי לרבי אלעזר ואלו שאומרות שבעצם לא. פעם זה היה שבעצם זה מתכוון לקורבנות ציבור וזה לקורבנות פרטיים, אבל אחרים אומרים שבעצם לא. פעם זה בין למפרע לבין לדיעבד, פעם זה סביב הסוגיה שאם הציץ מתיר את אכילת הקורבן שנטמא, אז אולי גם מותר להזות את הדם שנוקז ממנו על המזבח, ועוד ועוד, אינסוף התפתלויות הנה ושמה.

אני חייב להודות, שלמרות כל הפתיחות שגייסתי לעניין, וסקרנותי הטבעית ללמוד, התגנבה לראשי מפעם לפעם המחשבה שלימוד יומי של אוסף כזה של שטויות חסרות כל תועלת עלול להמיס את מוחו של אדם. כל המסכת הזו, גם אם היה קיים היום בית מקדש והיו מקריבים שם מיני בעלי חיים, לא הייתה רלוונטית. זה אוסף של טיפשויות שנדבקו אחת על השנייה במהלך קיבוץ התלמוד הבבלי ללא שום סינון. אז נכון שיש משהו יפה בפלורליזם הזה של התלמוד, זה שאין שם משנה סדורה אלא אוסף של דעות, תכופות סותרות, אבל הנושא כולו, בלי קשר למה שאני חושב על הקרבת קורבנות מן החי, פשוט לא ראוי שמישהו יבזבז עליו שנייה מזמנו.

אני מודע לטעונים שסוג כזה של "התפלפלות" מפתח את המוח ואת הכישורים הלוגיים של הלומד. אם הפרק הזה הוא מייצג, (ואני מקווה שלא) אז אני לא יכול להסכים. התפלפלות על אוסף כה נורא של תיפלויות היא בזבוז זמנם של הלומדים במקרה הטוב, והטפשתם במקרה הפחות טוב. אני ישבתי שם בשקט שעתיים עד שהגיע הזמן לשמוע את הדרשה בבית התפילה הספרדי שמתחת לקלויז והלכתי לשם. כשיצאתי, הרגשתי לא משועמם כי אם מאוכזב. זה הסיפור של דף הגמרא? בשטויות האלה מבזבזים מאות אלפי אנשים את זמנם יום-יום?

חוץ מזה, אני חייב לציין שגם מהרב לא התרשמתי. הוא פשוט לא היה חכם במיוחד, ואפילו שהוא עשה את זה עשרות פעמים ולי הייתה זו הפעם הראשונה, ולמרות שהשליטה שלו בארמית עולה על שלי בסדרי גודל, לא יכולתי שלא להבחין בלא מעט כשלים לוגיים שלו בפרוש הדף. וגם בעיות בהבנת הנקרא (היה תרגום לעברית של הארמית בדף הנגדי). יתכן, רק אולי, שעם רב אחר, יותר מרשים, הייתי יוצא עם רושם יותר טוב, אבל בכל מקרה, לא חושב שהייתי משנה את דעתי על תכולת הדף והנושאים הנידונים בו.

אני עדיין חייב לקוראים תשובה איך הם יכולים להציל את צאצאיהם. אז ככה: יש הבדל משמעותי, למדתי, בין טמא לפיגול. הקורבן הפך פיגול אם למשל מקריב הקורבן, בזמן ששחט את הגדי הרך, חשב לעצמו שהוא הולך לאכול משהו מהבשר בעוד שלושה ימים למשל, במקום לאכול את כולו בתחום הזמן המוגבל של שני ימים והלילה שביניהם (מה שעושה שכל כשעוד לא המציאו מקררים). ואז, בשר הקרבן הפך פיגול.

מי שאוכל פיגול, דינו דין כרת. גם אם הוא אכל את הפיגול בלי לדעת שזה פיגול. למשל אם הוא מצא את הפולקע במקרר ונתן בו ביס בלי להיות מודע למחשבות שעברו במוחו של זה ששחט את החיה.

מה זה דין כרת? יש לזה הרבה גרסאות. היותר מחמירות אומרות ששאתה וצאצאיך תומתו. פחות מחמירים גורסים רק שתמות מוקדם ו/או לא תזכה לעולם הבא. ויש עוד גרסאות. בכל מקרה, לא נעים. אז איך אפשר לצאת מזה? אפשר.

מסתבר שקורבן שהוא פיגול, אם הוא גם טמא, אזי הטמאות מבטלת את הפיגול. משהו כמו מינוס ומינוס שווה פלוס. כך שאם שרץ כלשהו*, למשל עכבר מת ייפול על הפיגול שהוא הקרבן, ואתה תאכל ממנו בלי משים, לא יהיה עליך דין כרת, וכך, בזכות עכבר מת, ינצלו חיי ילדך וגם חייך.

חשוב לדעת, לא?

*בהלכות טומאה וטהרהטומאת שרץ היא טומאה החלה על פגרים של שמונה בעלי חיים ממשפחת המכרסמים וממשפחת הלטאות: "החולד והעכברוהצב[1] למינהו. והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת"

Top-003

עוד רשומות על אומן…

טבלתי, ושרץ אין בידי

אף פעם לא הייתי במקווה. למען האמת, עד שביקרתי לפני כמה שבועות בארמונות החשמונאים אשר ביריחו וראיתי את המקוואות שם, לא היה לי מושג שגם גברים הולכים למקווה. מבחינתי זה היה מקום בו כלות טובלות לפני חתונתן.  ולכן, באומן, בערב החג, לא רכשתי לי כרטיס למקווה תמורת $15 צנועים, למרות שהזהירו אותי שאם אלך למקווה במהלך החג, שאז לא בודקים כרטיסים (משנה הבאה, תהיה בקרה ביומטרית!), זה יהיה "בבחינת גזל". פשוט לא העליתי בדעתי שאלך.Top-004

לא קרה הרבה בבוקר החג, חוץ מתפילות כמובן. אז לקחתי מגבת מיקרופייבר, כזו של תרמילאים, והלכתי  "בבחינת גזל" למקווה, לראות מה קורה שם. אחרי הכל, "הושקעו סכומים גדולים באמצעים אלקטרוניים למניעת ערבוב המים החמים והקרים", אז איך אפשר לוותר?מקווה

המקווה הזה, הוא מבנה זמני, לא מפואר אך פונקציונלי. במרכזו שני אגני מיים שקועים ומסביב ספסלים ומתלי בגדים, קצת כמו בבריכת השחייה. בניגוד למלתחות בחדר הכושר או בבריכה, כאן לא תמצא ערלים, כלומר לא-נימולים. המים, בטמפרטורה לא נעימה אך לא קרה מאד, היו טיפה חומים, אבל טבלתי כבר במקומות גרועים יותר.מקווה

כמו בכל מקום אחר במתחם, גם בתוך המקווה יש שלטים המדריכים את הטובלים איך לנהוג, למשל: "להזדרז ככל האפשר". רבים מהם נראים כאילו captain obvious הוא זה ששם אותם, כמו למשל זה:אומן 001-001

מבט מסביב מדגים שהחרדים מקדשים דברים אחרים מתרבות הגוף. ריכוז כזה גדול של שמנים כה רופסים וכה גדולים בעירום לא ראיתי בשום מקום אחר. בחוץ, הקיטל קצת מסווה את הדברים, אבל במקווה, זה נראה רע. אני לא מהכחושים. אבל שם, הייתי יחסית כאדוניס.

היו שם גם כמה אבות עם בניהם, וזה היה קצת מביך. אחד מהם, שבא עם שני בנים ונכד אחד, ממש לא ידע איך לנהוג בילדים. כשהם התביישו להוריד את התחתונים וללכת אל המקווה בעירום, הוא הוריד לאחד מהם שתי סטירות מצלצלות שנשמעו בכל המקווה וצרח על שלושתם ללא שליטה. הילד המסכן השתין בתחתוניו. היה לא נעים. התאפקתי מלהתערב. בהמשך היום ראיתי את האב/סב הולך מודאג ליד הנהר ושואל עוברים ושבים באם ראו את ילדיו. לו אני הם, הייתי גם אני נעלם לו.

ועכשיו שטבלתי (בלי שרץ בידי), והרגשתי מטוהר לגמרי, לקחתי את המגבת הרטובה, תליתי אותה כמו כולם על אחד המעקות בתוך הקלויז' (בית הכנסת האשכנזי, ובו כ 4500 מקומות) והלכתי לראות מה קורה שם. הגעתי בדיוק למכירה הפומבית של העליות לתורה. חמש עליות בכל אחד מחמישה מקומות בקלויז', במחיר ממוצא של כ 300$ לעליה. DSC03194

לא הייתי מודע לתופעה הזו, והיה לי מוזר לראות את הכרוז עומד באמצע האולם, באמצע החג, ומוכר לכל המרבה המחיר פתקים כחולים במכירה פומבית, ממש כמו כמו זו של בתי המכירות ליצירות אמנות. אני מניח שהתשלום מגיע בשלב יותר מאוחר, לא בחג עצמו, והכספים מן הסתם לתחזוקת המקום.  אם מסכמים את מחיר העליה עם מחיר המושב בקלויז,אזי כרטיס לשורה הראשונה בהופעה של לאונרד כהן הוא זול בהשוואה..

המגבת לא הייתה שם כשיצאתי, והתרגזתי. אבל סתם חשדתי בכשרים. היא פשוט עפה ברוח.

עוד רשומות על אומן…

אומן, ערב חג ב"קיבוץ"

בכותרת כוונתי ל"קיבוץ" במשמעותו המקורית: התכנסות של חסידים, ולא זו השאולה ממנה, הקיבוץ הארץ ישראלי. את ערב החג הזה, ראש השנה תשע"ד, ביכרתי לבלות בקיבוץ הגדול מכולם, זה של רבי נחמן, באומן. הגעתי אמנם מעט באיחור לקריאת התיקון הכללי בצהרי היום, אבל עדיין מוקדם למדי.

אחרי ליל טיסות ללא שינה העדפתי לרדת מהאוטובוס במלון, לפני מתחם הציון, לאיזה שנ"צ. רק שלא הצלחתי להירדם – מסתמא שהקרבה לקברו של רַבֵּינו דרכה את מנוחתי, וכך, בערך בשלוש אחרי הצהריים, התחלתי ללכת לכיוון רחוב פושקינה, שם קורים הדברים.DSC03013

לא היה קשה למצוא את הדרך. הייתי רק צריך לעקוב אחרי עגלות הסופרמרקט המוסעות על ידי צעירים חובשי כיפות, עמוסות לעייפה בבקבוקי בירה (טובורג – אמור להיות כשר בכל העולם) ובקבוקי וודקה (חורטיצה – כשר למהדרין, עם חותמת כשרות בעברית, בכל הסופרמרקטים באומן). באוקראינה לא שמעו על הפטנטים של הסופרמרקטים בארץ למנוע גנבת עגלות, אבל הם ילמדו עם הזמן, אני מקווה לטובתם.DSC03323

הליכה של כעשר דקות, והגעתי למחסום המפריד את היהודים מהגויים. בתוך החלק של אומן התחום על ידי המחסום, אין לא-יהודים, פרט לכמה מאות ספורות של עובדים בתפעול המקום, סדרנים, טבחים, מלצרים, פועלי ניקיון, פועלי תחזוקה ועוד. ללא יהודים, הכניסה רק עם תג עובד. ליהודים – מספיקה כיפה על הראש. וכן, הסתובבתי שם עם כיפה.DSC03185-001

שוטרים אוקראינים גדולי גוף מאיישים את המחסומים, חלק מקבוצה של 400 שוטרים שהובאו מכל רחבי אוקראינה לתגבר את שוטרי אומן, ועם תגבורת של כ 20 שוטרים ישראלים דוברי אוקראינית. היה בשבילי חדש שלמשטרת ישראל יש מנדט לפעול מחוץ לגבולות המדינה, אבל בעצם יש משטרה בשטחים, אז למה אני מתפלא?DSC03023

לשוטרים האלה נוכחות מרתיעה, אלימה מעט. בשילוב כלבי הזאב, שמהם החרדים ממש נרתעים, אפילו חסידי הרב ברלנד, שפיתחו אידאולוגיה שלמה של "צבירת זכויות קדושה" על ידי התעמתות מכוונת עם הרשויות, כמו אלו העוקפים את מחסומי צה"ל ומתגנבים לקבר יוסף בשכם באי-תאום מכוון, אלה שהיו הראשונים להגיע לאומן בדרכונים מזויפים לפני נפילת מסך הברזל, אפילו הם נרתעים מעימותים עם המשטרה האוקראינית. וכשילדי החרדים מתגרים בכלבי השוטרים, ומיידים בהם אבנים, מיד יש מבוגר בסביבה המרסן אותם.

בתוך המתחם, feeding frenzy של פעילות כלכלית, הזדמנות אחרונה להוציא כסף ולהצטייד לפני כניסת החג ושלושה ימים רצופים של חג ושבת. לפחות כך חשבתי. בדיעבד, רוב אלו ששוכרים דירות מהאוקראינים באזור שולחים את בעלת הבית שלהם לעשות קניות עבורם במהלך החג והשבת, וגם לבשל עבורם. ויש בתוך המתחם אפילו חנות משקאות חריפים מצוידת היטב, שגם בה אפשר היה לרכוש דלק נוזלי לתדלוק התלהבות עולי הרגל הלא חרדיים בכל מהלך החג.תדלוק

, ויש עליה אפילו פרסומת מושקעת לבירה אוקראינית שצולמה בנופי ארצנו, כולל על רקע המלון בו ביליתי את ירח הדבש שלי, לפני אי אלו שנים.תדלוק

אז במה מצטיידים לפני כניסת החג, חוץ מאלכוהול? סכינים, טליתות, אקדחי דמה, לחם ירושלמי אפוי במקום, כרטיסי סים מוזלים להתקשרות לארץ, פקטים של סיגריות אוקראיניות.DSC03063

השיחות לארץ מאוקראינה, עם סים מקומי, באמת שמאד זולות. בין 4-7 אגורות לדקה. כל העיר מכוסה בשלטים, בעברית, של כל הרשתות הסלולריות, המפרסמות את התעריפים לישראל.

בסדר, אבל למה סכינים? אקדחים?

את האקדחים יותר קל להסביר. לילדים החרדיים יש חיבה מאד גדולה לנשק: אקדחים, רובי M16, AK47 היורים כדורי קל קר, הרבה יותר (לדעתי) מילדים חילוניים. פֶטיש של ממש. והוריהם לא חושבים שיש בזה משהו פסול, והם צודקים. כי הילדים האלה לא הולכים לגעת אי פעם בנשק אמיתי, אז לפחות שישחקו להנאתם. בכלל, אומן הוא מקום שבו לאבות החרדיים יש הזדמנות לקצת זמן איכות עם ילדיהם החל מגיל 7, רק אלו ממין זכר כמובן. כי "למי שלא יודע רבינו הקדוש מברסלב הבטיח שמי שיבוא על קברו לפני גיל 7 לא יראה קרי בלילה." בנסיבות רגילות, כך אמר לי יותר מאב אחד, הילדים הם עסקה הבלעדי, ויעודה של האישה. רק כאן באומן הם והבנים נמצאים יחד, וחוסר הניסיון הזה ניכר. מצד אחד פינוק חסר גבולות, ומצד שני משמעת קשוחה, מדי לדעתי. עד כדי כך שמחלקים שם פמפלטים עם הוראות מטעם הרבנים איך לנהוג עם הילדים כדי שלא להשניא עליהם את החוויה.

ומה לגבי הסכינים? מסתבר שיצאו אי אלו פסקי הלכה (סגולת ישראל, עפ"י מהרי"א מזידיטשוב), לפיהם קניית סכין חדש לפני ראש השנה היא סגולה לכל מיני דברים, בעיקר פרנסה. קניית הסכינים הספציפיות האלה, היא בעיקר סגולה לעגמת נפש כי הן זבל של סחורה – אבל אולי אם אומרים את נוסח הברכה המצורף לכל סכין, כפי שאכן עושים רוב הקונים, יהפוך הלהב חזק כמו חרב הסמוראים העילאית של אומה תורמן ב kill bill.מצוות סכינים

לגבי הטליתות: מגיע לאומן קהל גדול מאד שלא פוקד בתי כנסת בדרך כלל, ולכן לא הביא אתו טלית, רוב רוכשי הטליתות שראיתי, לא היו מבין החרדים.טליתות

לא הבאתי וגם לא רכשתי שם טלית, ובמהלך החג, גם עם כיפה לראשי, זה פגע בהסוואה שלי, וגרם לי מאד לבלוט מהקהל, שהסתובב בטלית כל היום, חלקו מעל הטרנינג המבהיק של דיאדורה או מתחת למעיל הגשם. יש טליות יפות מאד – קהל גדול של עוטי טליתות הוא החלק היפה חזותית בתוך מתחם התפילה הדי כעור של אומן, שנבנה במינימום תקציב להכיל מקסימום אנשים.טליתות

החלות העגולות האפויות במקום (תורת משה ח"ס מהדורא רביעית ר"ה), לא בידי יהודים, נראה ממש טוב, אבל לא מסוג הלחמים שעדיין יהיה טעים אחרי יומיים. למרות תאוות הפחמימות שלי, התאפקתי. במיוחד שממש מחוץ למתחם, יש מאפייה גרוזינית האופה חצ'אפורי מעולה, במילוי תפוחי עץ, בתוך תנור חרס גדול, שלדופנותיו מדביקים את הבצק, כמו שעושים Naan. ממממ….לחם והיה שם גם פלאפל שמח, אחי!!! כל כדור עם פיאות! (הפניה ל"אחי" באומן הוא כבר פאסה, לידיעת השר נפתלי בנט. נוסח הפניה הנוהג שם כיום הוא "צדיק").DSC03187

וגם "טוסטים" יש ממש ממש בכניסה לציון הקדוש – עם שלט המבהיר ש"הטוסטים מזונות" (למי שצריך הבהרה, לא זונות עשו את הטוסטים האלה, אלא שאפשר לברך עליהם "בורא מיני מזונות").הטוסטים מזונות

מה עוד יש לעשות לפני החג? להסתפר. נוהגים להסתפר לכבוד החג (שולחן ערוך תקפ"א ס"ד) "להראות בכך שבטוחים אנו בהשם יתברך שיעשה לנו נסים ויצדיק אותנו" (מט"א שם ג') "וטוב להסתפר קדם חצות היום" (מט"א תקפ"א) "ובשעה שמסתפר יכון לקים מצוות עשה של "לא תקיפו פאת ראשכם" (כה"ח – רל"ב סט"ו) "ויש שנהגו לבקש בפרוש ממי שמגלחם שיזהר להשאיר את פאות הראש והזקן" (יסוד ושורש העבודה בסדר ר"ה).DSC03123

אני לא באמת מבין כל מה שכתוב בציטוטים בפסקה מעלה, אבל לא מעט ספרים מעמידים שולחן שם ברחוב, ומגלחים את ראשי המבקשים, חלקם בחינם, חלקם בעבור חופן דולרים.

ואחרי כן ממשיכים לכוון המקווה, עם שארית צרור הדולרים שאתם התחלת את הסיבוב, לרכוש כרטיס למקווה. $15 לכל התקופה. מציאה.מקווה

ויש גם גמ"ח של צחצוח נעליים, בחינם.DSC03034

 וזהו? פחות או יותר. צריך עוד להצטייד בהרבה "פאקטים" של סיגריות אוקראיניות. רוב הקהל באומן ממש לא שמע שהעישון הורג, או שהם שמים את מבטחם בצדיק (וגם קראתי הבוקר שבני ברק במקום השלישי בארץ בתוחלת החיים של גברים, אז אולי תפילות מקזזות סיגריות…). וחוץ מזה, מותר לעשן בחג, בתנאי שמציתים סיגריה מסיגריה. וכך אתה רואה כל מהלך החג אנשים עם סיגריה לא דלוקה בפה, מנסים לצוד מישהו עם סיגריה דלוקה. (לא קשה. איך הדליקו את הסיגריה הראשונה? מנר שהודלק לפני כניסת החג).

וישנה גם האפשרות למכור את הסיגריות ברווח, כנראה ניכר, בארץ, לסוכנים המוכנים לבוא אליכם הביתה (כנראה לא בשביל 2 חבילות שהחוק מתיר) ובכך לכסות על חלק מהוצאות הנסיעה.סיגריות

וגם לכך, כמו לכמעט כל דבר אחר הקשור למקום, יצא כבר פסק הלכה המנסה לרסן את העניין, כולל ציטוטים ממוהר"ן. אלא שרוב מבריחי הסיגריות, אני חושד, מורא הרבנים לא עליהם.סיגריות

וכך זה נמשך ממש עד כניסת החג. ואז, נופל שקט גדול על המקום, כל מקומות המסחר (למעט חנות המשקאות) שבתחום הציון נסגרים, והאווירה משתנה לגמרי. אווירה של קדושה? כן.

עוד רשומות על אומן…

הרֶבֶּ'ה קרא לי, אז באתי

"הרֶבֶּ'ה קרא לי", זה הניסוח במקובל לסיבה בעטיה אנשים נוסעים לאומן, בראש השנה. הרֶבֶּה הוא כמובן רבי נחמן, במקור מברסלב, שמת ונקבר באומן.DSC04313

למה בראש השנה? כי הרֶבֶּ'ה אמר:" כל עניני הוא ראש השנה". נכון, דבריו הוצאו מהקשרם, כי הוא התכוון שזה יהיה בחייו, אבל ה"קיבוץ" מתרחש בראש השנה, והשנה הצטרף גם סוף השבוע לקיבוץ, והקיבוץ היה הגדול מאי פעם, האומדנים היו כ 40,000 איש.DSC04316

ולמה אני נסעתי לשם? נודה על האמת, הרֶבֶּה לא באמת קרא לי. אבל אחרי שהייתי בקומבה-מלה בהודו, ושרדתי את זה (פחות או יותר, ברחתי לפני רגע השיא), ולפני הקרנבל בברזיל, חשבתי שהגיע הזמן לבקר גם בקרנבל היהודי הגדול מכולם, אומן בראש השנה, על ה"ציון" של רבי נחמן. (קרנבל הוא לא שם מתאים, כי הוא נגזר מ"קרנה", בשר, וקשור להתנזרות מבשר לפני חג הפסחא. באומן, ממש ממש אין התנזרות מבשר).

זו הייתה הזדמנות לחוות את האירוע הזה, וגם להציץ קצת אל לב העולם הדתי-חרדי, שפה בארץ הוא סגור ומסוגר בפני שכמוני. שם, השערים פתוחים לרווחה, גם בפני אנתרופולוגים חובבים כמוני, כי כולם בטוחים, משוכנעים אפילו, שאני בעצם "מחפש". שהקרינה מ"הצדיק" תשפיע עלי אם ארצה או לא. שייקח אולי יום, יומיים, אבל בסוף זה יקרה – אראה את האור. דווקא התאים לי, ולא התעקשתי להעמיד אנשים על טעותם. למה לי?

וגם הייתה פה הזדמנות להתאוורר קצת, בכל זאת קפיצה קטנה לחו"ל, גם אם רק לארבעה ימים. אוקראינה היא בפירוש חו"ל. עצי האגוז והערמון הענקיים, המישורים האינסופיים, השמיים הגדולים והקרירות של תחילת הסתיו היו שינוי מבורך לקיץ ישראלי לוהט.

אז זה גם חו"ל, כמעט אירופה. קייב במרכזה היא עיר אירופאית לכל דבר, משגשגת ועשירה. אבל זה גם חו"ל של פעם, כי העיירות הקטנות של אוקראינה עדיין מזכירות את השטטל היהודי של מזרח אירופה מפעם, עם להקת האווזים המגעגעת, מונהגת על ידי "רועת האווזים היתומה", חוצה את הכביש, הבתים הזעירים עם גינות הירק בחזיתותיהם, ומקומות עם שמות כמו אוסטרופולי (כן, זה של הרשלה, יש מקום כזה).

אז הגעתי לשדה התעופה של קייב, מודרני וחדיש. בתור לביקורת הדרכונים, שאלתי את היהודי שאחרי, עולה חדש מקנדה שבא עם בנו בן השבע, לא בפעם הראשונה, לאומן, איפה כדאי לי להחליף כסף למטבע המקומי. הוא הסתכל עלי בתימהון: "בשביל מה אתה צריך מטבע מקומי? אני אפילו לא יודע איך קוראים לו". וכך גיליתי לראשונה שעבור רוב הבאים, אומן היא לא באמת באוקראינה, והמטבע באומן הוא דולרים, הרבה דולרים. שאלתי אותו גם איך מגיעים לאומן, ונעניתי שאין בעיה, יש המון אוטובוסים.

יש באמת המון אוטובוסים בחוץ, אבל לא אלו שבהם נוסעים האוקראינים. אלו מיניבוסים ואוטובוסים המחכים לקהל העולים לרגל מחוץ לטרמינל, ותמורת כ $30 האחד (לאחר מיקוח) , מסיעים אותם היישר לאומן. לא לתחנה המרכזית של אומן אלא ישיר לרחוב פושקינא, ה ground zero של העליה לרגל, מתחם הציון הקדוש, המקום בו מתרחש ה"קיבוץ". ושם, בתוך המתחם זה או דולרים (עד כניסת החג) או תלושים לאחר מכן. תלושים לאוכל, ללינה, למקווה, לכל דבר. לא גריבנה, שזה שם המטבע האוקראיני למקרה שתהיתם, ושמונה גריבנה הם בקרוב דולר אמריקאי אחד.

יש גם אוטובוסים רגילים, מטרמינל B הסמוך לטרמינל D אליו מגיעות הטיסות הבינלאומיות. מחירו רק כ $8, והוא מביא אותך רק לתחנה המרכזית של אומן, ולוקח כשלוש שעות במקום שעתיים וחצי. כך חזרתי לשדה. אבל לאומן הגעתי במיניבוס יחד עם קבוצת יהודים צרפתים, רובם מאלג'יר במקור, שרצו מאד להגיע מהר, וישיר לפושקינה. הם כבר היו 48 שעות בדרך, המסכנים.

הם נסעו ברכב מפריז לדיסלדורף, טסו משם לקייב בטיסת שכר שכמעט וכבר הגיעה, אך חזרה מסיבה לא ברורה. אבל כמו שמלמד הרֶבֶּ'ה, כל "מניעה" רק מגבירה את הטוב שתפיק מהביקור אצלו אחרי שתתגבר על המניעה. בלשונו: "זה יגדיל לך את הכלי". לא הכלי שעליו אתם חושבים שהייתם רוצים שיגדיל, אלא זה המטפורי, שמכיל את הקדושה המורעפת עליך מביקור אצלו. וכך התגברו הצרפתים על המניעה, טסו מדיסלדורף לווינה, ישנו שם לילה ולמחרת טסו לקייב. לצערם הם איחרו את חצות יום ערב החג, אבל כבר היו מאד להוטים להגיע, ומהר.

אז זרמתי אתם, התמקחנו קצת ויצאנו לדרך.

כבר ביציאה משדה התעופה, שלטי ענק משני צידי האוטוסטרדה רבת המסלולים המובילה לקייב ומשם הלאה לאומן: "ברוכים הבאים לרַבֵּינוּ", בעברית. ממומנים על ידי משרדי הנסיעות המארגנים את הרכבת האווירית לאומן בראש השנה. קצת מוזר.

משני צידי הכביש, תחנת אוטובוס מלבנים וורודות, בסגנון מודרניסטי של שנות החמישים, שאהוב עלי במיוחד, ומסתבר שגם בברית המועצות היה חביב.DSC02999

וגם – סככות אבטיחים יש שם לאורך כל הכבישים, כמו אלו שהיו אצלנו פעם, ונעלמו. זו כעת עונת האבטיחים באוקראינה, ומסתבר שהם גדלים שם יפה, כנראה בחצי האי קרים.  יש המון מהם, בכל מקום. אני תוהה אם יש שם עדיין "על הסכין", שנעלם לצערי ממקומותינו, שבו שולפים מהאבטיח, בשלוש אבחות סכין, פירמידה בעלת בסיס משולש שקדקודה מייצג את לב האבטיח.

הנהג, אוקראיני גדול ממדים, לא ממש דיבר אנגלית, כמו 99.99% מהאוקראינים, אבל הצלחתי להבין שמצלמת הווידאו המותקנת בחלון הקדמי ומקליטה את כל מהלך הנסיעה היא מנגנון הגנה בפני המשטרה המנסה לסחוט מנהגים כסף בעזרת איום בקנסות על עבירות שהם לא ביצעו. שיטה לא רעה…DSC03000

ובדרך, שימשתי עד, אחד מאחד עשר עדים, ל"התרת נדרים" מהודרת במיוחד. נשאלתי אם אני רוצה שיתירו גם את נדריי, ואמרתי "למה לא?". מאוחר יותר למדתי (ראו מטה לתיאור יותר מפורט של דיני התרת נדרים בערב ראש השנה) שמדובר רק בנדרים בין אדם למקום, וכיוון שאני לא מודע לכך ש"המקום" אכן מאוכלס, מן הסתם לא נדרתי במהלך השנה נדרים שכאלה. אבל סבבה, שיהיה.אומן 002

נפרדתי מחבורת הצרפתים הנחמדים, שרובם דיברו עברית לא רעה, בכניסה לאומן, ליד פתח פרק סופיה. שם, מחוץ למתחם פושקינה, שכן לו המלון החביב שלי, לשמחתי ממש מעבר לתחום ה"עירוב" של הציון. כי כך יצא ששילמתי כ $25 ללילה, לחדר פרטי חדיש ונחמד, במלון יפה בתוך גן מדהים ביופיו, במקום
150-300$ (לכל שלושת הלילות) למיטת קומתיים עם עוד 10-20 איש באוהל ענק, או חדר בשיכון סובייטי טחוב במקרה הטוב, התעריף הנוהג בקיבוץ וסביבתו.DSC03005

אשריי, כופר אני!DSC03006עוד רשומות על אומן…

איחרתי את הרכבת

אומן 002

הרֶבֶּה ביקש שיגיעו אליו בסוסים, לא בשֵמות, אבל אני תכננתי להגיע אליו דווקא באנייה. גם כי אני כבר לא בקטע של לשחוט בעלי חיים, ולכן "קפיצת הדרך" לא זמינה לי, גם כי לא מתאים לי לשעבד סוסים, וגם כי לרכב על סוס לאוקראינה פשוט ייקח יותר מדי זמן וצריך לעבור בסוריה, קצת מסוכן כרגע.

טוב, הרֶבֶּה אמנם התכוון שהחסידים יבואו לבקרו בראש השנה בעודו בחיים, אך זה לא מונע מעשרות אלפים להגיע אל המקום המשוער של קברו בראש השנה מדי שנה, כי "הרֶבֶּה קורא להם". גם לי הרֶבֶּה קורא כבר כמה שנים, אבל במקום לנסוע ברכבת האווירית של החסידים, שהשנה כללה כמאתיים טיסות שכר לארבעה יעדים באוקראינה, תכננתי לטוס לאיסטנבול ומשם להפליג לאודסה במעבורת על פני הים השחור. אומן היא באמצע הדרך בין אודסה לקייב, ואחרי אומן תכננתי לנסוע לקייב ולטוס חזרה ישירות לארץ. נראה לי יותר מעניין.

מה רע ברכבת האווירית החרדית? היא גם יקרה להחריד וגם מצליחה להעביר אותך דרך אוקראינה בלי שבאמת תהייה בה. ואם אני כבר שם, למה לא לראות קצת מאוקראינה? אני הרי לא "שומר ראייה". אבל לחרדים, חשובות טיסות ישירות, כדי שלא יצטרכו לראות בדרך כל מיני מראות מגונים, כמו למשל נשים. ויש מי שעושה מזה קופה יפה מאד. טיסת שכר לחרדים עולה כפול מטיסת שכר נניח לכרתים, בערך אותו המרחק.DSC03307-001

טוב, לא הסתייע עניין האנייה. עד שהצלחתי לשכנע את זוגתי שתחייה לוותר על נוכחותי בראש השנה, כבר הפסיקו הספינות להפליג על פני הים השחור. אז טסתי.

בחרתי את הטיסות, ב Turkish airlines , על פי הימים הזולים ביותר, כך שאהיה שם בערב ראש השנה, בשני ימי החג ובשבת שאחריהם. יצא כחצי המחיר מטיסות השכר הישירות של החרדים, כ $390, אבל עם עצירת ביניים, סבירה באורכה באיסטנבול. זה היה ביוני, לפני שחקרתי ולמדתי מהו סדר ההתרחשויות באומן. זו טיסה שאינה אפשרית לדתיים, כי צריך לצאת מאומן לפני צאת השבת כדי להגיע לטיסה חזרה בזמן. והיא גם מגיעה לאומן מעט מאוחר. רווח שלי.

יצאתי לנתב"ג, מוקדם ממנהגי, כך שאגיע לשדה ככארבע שעות לפני הטיסה. קראתי בספרו של משה וינשטוק על אומן שהמחזה בשדה התעופה שווה צפייה בפני עצמו. קהל גדול שלא רגיל לממשק עם העולם החילוני מגיע לשם, ויש התנגשות תרבויות שמעניין לצפות בה.

וגיליתי שאיחרתי את הרכבת. כל הטיסות כבר יצאו, כך שאנשים יוכלו להגיע לאומן לפני חצות היום בערב ראש השנה, לאמירת התיקון הכללי. הטיסה שלי, הנוחתת בקייב ב 10 בבוקר, לא מאפשרת להגיע עד 12 לאומן. מצער, אבל התגברתי.

הייתה עדיין קצת התרחשות בקומת הביניים, באזור בו נמצאים משרדי "הדקה ה 90", שבו התמקמו כמה מהחברות העוסקות בהטסת עולי הרגל לקברי הצדיקים, חברות כמו  "אירופנים", "דרך צדיקים" ו .Revivo's

. לשם התנקזו כל אותם שהחליטו לטוס לאומן ברגע האחרון ובאו לנסות את מזלם בשדה.

DSC02998

חלקם, היה לי קשה להבין אם הם באמת רוצים לטוס או לא. בכל זאת, אמונה זה דבר טוב, אבל צריך לתת לניסים איזה קצה חוט להיאחז בו. כשמישהו בא לשדה בלי אגורה עליו, אחרי שכל הכרטיסים כבר אזלו מזמן, ויותר מזה – בלי דרכון, אזי הוא קצת מותח את עניין האמונה מעבר לגבול הטעם הטוב. היה לי אפילו חשד לגבי חלקם שזו פשוט צורה משוכללת, אבל אפקטיבית, של קיבוץ נדבות.

אפשר אמנם לחדש דרכון בשדה התעופה, ואפילו להוציא דרכון, אבל משרד הפנים דורש אלפי שקלים תמורת השרות, די בצדק לדעתי. אם אתה רוצה לטוס, דאג לדרכון. וגם דאג שיהיה לך האמצעים.

יש לא מעטים, למדתי יותר מאוחר, שמצליחים לקושש את הכסף לכוון אחד, ואחרי כן פשוט נתקעים באומן. חלקם נשארים שם לצמיתות, מתפקרים, חיים עם נשים אוקראיניות רחמנא ליצלן, ועובדים במהלך השנה בתחזוקת המתחם.

במהלך השעה שבה הסתובבתי סביב האזור הזה, הציעו לאנשים טיסות בכיוון אחד ב $650, לבוקרשט בירת רומניה. משם, האנשים אמורים למצוא מונית, שתסיע אותם 10-12 שעות לאומן תמורת כ 100-200$ לאדם. ואחרי זה, הם אמורים גם למצוא דרך לחזור. תאמינו או לא, היו גם על זה קופצים. יש לאנשים אמונה.
DSC02996

ואז הסתבר לפתע, שאחד המטוסים שנחת גדול מזה שהיה אמור להגיע, ויש עליו חמישים מושבים נוספים שלא נמכרו. השמועה פשטה כאש בשדה קוצים, שבדלפק 56 מוכרים כרטיסים בכיוון אחד תמורת $500 והתחילה לשם שעטה. הלכתי לשם גם אני לראות איך זה עובד. היה לי הרבה זמן להרוג לפני הטיסה.

לא היה שם איש שידע מה קורה, ואנשים הסתובבו אנה ושמה, סטיפות של דולרים בידיהם, מחכים שמישהו יפרוק אותן מעליהם. ואז הופיע בחור, עם תג של חברת הנסיעות, ושאל: "יש למישהו דף?" ו "יש למישהו עט?" והחל לרשום את שמות האנשים שנתנו לו חמש מאות דולרים האחד, רק במזומן כמובן.

היו שם פי שלושה אנשים ממקומות, והתחילה התגוששות רצינית מי יצליח להעיף לכיוונו את חבילת הדולרים שלו. אחרי כעשרים נרשמים, פרשתי והלכתי לדלפק הבידוק שלי ולא ראיתי את סוף המחזה. היו תורים אדירים בשדה, יום לפני יום השנה, אך חרדים לאומן היו רק מתי מעט.

באומן אגב, היו יחסית רק מעט מקבצי נדבות לכסף חזרה, אבל יתכן שזה היה כי לא יאה לעשות זאת בחג,, אני מניח שעם צאת השבת עם יתחילו לנסות ולקושש כסף כדי לחזור. לינה, למי שהגיע ללא כסף אפשרית על ספסלי בית הכנסת הספרדי. אוכל? אפשר לחיות מעוגיות, הנקראות שם "מזונות" באוהלי הכנסת האורחים של נדבנים שונים, או מכיבוד בשולחנות הקידוש.

זהו, אז טסתי, וחזרתי, והיה מעניין. יש עוד לא מעט פוסטים בדרך. יש על מה לספר.

והתרשמתי מאד לחיוב מחברת Turkish airlines. הם גדולים פי שש מאל-על, צי המטוסים שלהם גילו הממוצע מחצית מזה של אל על, והם מקצוענים ומאורגנים כמו שצריך. ויש חלבה מעולה בדיוטי פרי באיסטנבול…

עוד רשומות על אומן…