הפַּנְגַה

את הפַּנְגַה, הכלי הרב שימושי של חקלאי קניה, היכרתי כשנסעתי לנדב להם את "הידע" שלי, שרכשתי בקורס חקלאות פרמקלטור, ואת הזמן שלי, שהתפנה לפתע אחרי שפרשתי מעבודה בשכר, אז בתחילת 2011. התפעלתי מהאופן שבו הכלי הזה, מעין מצ'טה גדולה, שימשה אותם לפנות סבך, לפלס דרך ביער, לקצור מספוא לבהמות, לנכש עשבים, לחטוב עצים, לגזור ציפורניים, מה לא.P1060341

אז קניתי לי גם אני אחת,"פאר תוצרת סין" (כמו כולן), באחת מהחנויות המוכרות-כל באחד הכפרים שבאזור הסמבורו. חנויות כמו ה General store  של המערב הפרוע שהן בדרך כלל בית העסק היחידי באזור די נרחב. ובגלל שחששתי ממה שהפַּנְגַה תעשה לתכולת התרמיל שלי (לא חשבתי שיתנו לי להעלות אותה למטוס…) קניתי אחת "גולמית", כזו שטרם הושחזה. והבאתי אותה ארצה. לא ללא מאבק – בשדה התעופה של קהיר (טסתי עם החברה המצרית, ועצרתי במצריים לסיבוב פרידה..), שם בודקים ידנית את מטען הנוסעים, ניסו לתבוע בקשיש בכדי לאשר את שליחת הפַּנְגַה במטען שבבטן המטוס. זה בלט מאד בנסיעה ההיא – המצרים קצה נפשם בעוני, ועם הדחת מובראק, ציפו לשיפור מיידי (ולא ממש ריאלי) ברמת חייהם.P1060425

עברו ארבע שנים מאז, ורק היום מסרתי את הפַּנְגַה להשחזה. חלק מזה בגלל שבמיקס "איכר-פילוסוף" שחשבתי שאהיה, הדגש יצא פחות על הצד של ה"איכר". גם בגלל שקצת מפחיד אותי לעבוד עם כלי שכזה מושחז היטב. גם בגלל שקשה למצוא משחיזי סכינים במקומותינו בימינו. משחיז הסכינים כבר לא עובר ברחובות כשגלגל ההשחזה מותקן על אופניו, מונע על ידי דוושותיהם. לרוב האנשים אין אפילו כבר סכינים שראוי בכלל להשקיע ולהשחיז.

מה דרבן אותי בכל זאת ללכת ולהשחיז את הפַּנְגַה? אולי הייתה זו הגעתו של שוויט לעזור לי לקדם כמה דברים בגינה  – דברים שדרשו כמות אנרגיה שהתקשיתי לגייס. שוויט הוא פליט מאריתראה שלאשתו עזרתי בזמנו לקבל את המגיע לה מהמעביד שלה ומהביטוח הלאומי, ומאז אנו בקשר רופף. הייתי בחתונתם (שאינה מוכרת כברית נישואין במדינת ישראל, למרות שהטכס נערך על ידי כומר, ושני בני הזוג נוצרים), ואני מבקר אותם מפעם לפעם. ושוויט, העובד בשתי משרות, לקח חצי יום חופש מהראשונה, ובא לעבוד אתי.P1050334

וזה עשה לו טוב, כך לפחות אמר. עבודה חקלאית זה משהו שהוא עשה במשך שמונה שנים באריתראה, ועושה רושם שהוא ממש נהנה לשוב ולעשות את זה שוב, שהוא נהנה מזה הרבה יותר מאשר הדחת כלים במסעדה (בערב) ועבודה בסופרמרקט בבקרים. אסור לי להעסיק אותו, חוקית, אז לא ניכנס לסוגיית התגמול. ממילא כל הכתוב בבלוג הזה (ראו על הבלוג) הוא בדיון מוחלט. אבל כן נשאלת השאלה, למה לא מאפשרים לאריתראים, שלרבים מהם יש רקע של ממש בעבודה חקלאית, לעבוד בחקלאות, במקום להביא עוד ועוד תאילנדים (אני יודע את התשובה – כי הם לא שילמו לקבלני כוח האדם שלמונים בכדי להגיע לכאן…)P1060308

ומסתבר שגם באריתראה הפַּנְגַה היא כלי העבודה המשמש חקלאים לצרכים רבים ומגוונים, אלא ששם היא נקראת אחרת (טוב, מדברים שם טיגרינית ולא סווהילי), ושוויט רצה לעבוד עם זו שלי, אלא שלהבה היה קהה מדי מכדי לאפשר זאת. אז החלטתי סוף סוף ללכת ולהשחיז את הפַּנְגַה.P1060361

בדפי זהב, יש רק שני "בתי עסק" בחיפה בקטגוריה של השחזת סכינים. האחד, לדרר שמו, ממוקם ברחוב סירקין 12 בהדר, בגבו של שלד המבנה שפעם הכיל את קולנוע אמפי. ניסיתי במשך כשבועיים להתקשר לשם, ללא הצלחה. היום הבנתי למה.לדרר

מר לדרר, שבית המלאכה שלו נמצא שם באותו המקום ממש משנת 1951 (!!) כבר לא צעיר. מעל שמונים. וכשלאחד מנכדיו המרובים יש בר מצווה, הוא סוגר את העסק, שגם כך פתוח רק א-ה, 10-13 בערך. אז היום התקשרתי בשעה המתאימה, ונסעתי אל מר לדרר, והייתה לנו שיחה נחמדה, ואם ירצה השם ומר לדרר, אקבל את הפַּנְגַה מושחזת לקראת סוף השבוע. (הלא מושחזת מונחת על השולחן בתמונה מעלה..)לדרר 1רוב עיסוקו הוא בהשחזת להבי ענק המשמשים את הגיליוטינות החותכות חבילות עבות של נייר בבתי דפוס. קירות בית המלאכה כולם מכוסים בשכבות גיאולוגיות ממש של אבק פלדה מעורב בשמן שניתז מעל אבני ההשחזה. ובין כל הציוד, יושב האדון לדרר, שמצב בריאותו, עושה רושם, טוב. ראייתו ושמיעתו תקינות, חשיבתו צלולה, וכושרו הגופני טוב. אף לא אחד מאלה הם דברים שאני יכול להגיד לצערי על אבי, המבוגר ממנו רק במעט.20150713_125459

האם כל זה משום שהוא ממשיך לעבוד גם בשנות השמונים לחייו? האם טעיתי כשהפסקתי לעבוד באמצע שנות החמישים לחיי? האם אפשר לשמר חיוניות גם בלי מסגרת של מקום עבודה קבוע? אני חושד שלרוב האנשים התשובה היא לא. אלא שלרוב האנשים, אין ממילא כלל את האופציות האלה. לא לפרוש מוקדם מהגיל החוקי ולא לפרוש מאוחר ממנו.

בקניה מצד שני, "פרישה" היא בכלל לא באופק המחשבה, שם בכפרים. אתה עובד, ואז אתה מת. ואנשים עובדים עד גיל מבוגר, כמו למשל האשה עם הפַּנְגַה המושחזת מטה. P1060062

או שהיא לא באמת כל כך מבוגרת…יתכן שהיא רק בת ארבעים, כמו namunyak. אבל כן פגשתי שם אנשים בני שבעים ומעלה, והם עבדו לצידי בשדה. כמו למשל דוד, בתמונה מטה, מפליא לעשב עם הפַּנְגַה.wKEVnzl

זהו בינתיים. נראה מה יצא מהפַּנְגַה המושחזת הזו. יש עדיין סבך גדול המחכה לנחת להבה..

—- עדכון: כך נראית הפנגה המושחזת20150720_143049-001

מודעות פרסומת

קניה ונורווגיה 2

רצה המקרה ובשנת 2011 שהיתי בהפרש של כמה חדשים בקניה ואחרי כן בנורווגיה, וכתבתי על הדמיון וההבדל בין שתי מדינות אלה. השנה שוב רצה המקרה (עקשן, המקרה הזה..), ולפני שבוע ביקרתי בביתן הנורדי (המקסים) בגני הביאנלה בוונציה, שהשנה שיתף פעולה עם שלוש מדינות אפריקאיות: קניה, טנזניה וזמביה בביאנלה לאדריכלות. נושא התערוכה היה הסיוע ששלושת מדינות סקנדינביה הגישו לשלושת מדינות אפריקה. סיוע שמתבטא לא מעט בשליחת אדריכלים לאפריקה, בעיקר לבניית בתי ספר וארמונות לנשיאים (כנראה תנאי הכרחי להמשך מתן הסיוע). כותרת התערוכה הייתה:
FORMS OF FREEDOM: African Independence and Nordic Models”

מעבר לאירוח של קניה, טנזניה וזמביה בביתן הנורדי, למדינות אפריקה הייתה נוכחות מצומצמת מאד בביאנלה. למוזמביק הייתה פינה ב"ארסנלה", נדמה לי שגם לדרום אפריקה, ולחוף השנהב היה אמור להיות (על פי מפת הפסטיבל) ביתן אי שם בעיר, אלא שניסיונותיי הנחושים למצוא אותו עלו בתוהו. לדעתי הוא פשוט לא הוקם.

אחד ממפעלי הסיוע שהביתן האפרו-נורדי תיאר, היה הניסיון של NORAD, ארגון סיוע החוץ הנורווגי, לסייע לחבל טורקנה, חבל שבו הייתי אז ב 2011 במסגרת ניסיון להקים מפעל השקיה לשני כפרים שמנסים לעבור ממרעה לחקלאות, הפעם במימון ממשלת ארה"ב ("אובמה" – הם משוכנעים שם שהם קיבלו את הסיוע בגלל שאובמה בעצם קנייתי).

הנורווגים ניסו להסב את תושבי החבל מרועי צאן לדייגים. יש בחבל את אגם טורקאנה הענקי, ובאגם יש דגים, ענקיים גם הם. וכפי שאומר הפתגם – תן לאדם דג והוא יהיה שבע לארוחה אחת. תן לו חכה, אז הוא יהיה שבע לתמיד.  תושבי טורקנה עצמם אמנם לא אוהבים לאכול דגים, אבל מוכנים לדוג אותם אם יש מי שיקנה אותם.

אז הארגון הנורבגי הלך בגדול. הוא נתן לתושבים סירות, ורשתות דייג. חוץ מזה, הוא סלל כביש באורך 250 ק"מ אל מחוץ לחבל כדי שיוכלו להוציא את הדגים למכירה לשאר תושבי קניה. גולת הכותרת של מפעל הסיוע היה מפעל להקפאת דגים ב kalokol (בתמונת הכותרת של הרשומה), לו הם קראו "סיביר", כדי שאפשר יהיה להסיע את הדגים הקפואים אל השווקים.

היו כמה בעיות בתכנון המפעל הזה. בסרט וידאו שהיה שם בתערוכה, רואיינו תושבי טורקאנה שניסו לעבור לדייג. אלו התלוננו מרה על שהרשתות נקרעו, והם לא ידעו לתקן אותן. וחורים נבעו בסירות, והן לא ידעו לסתום אותן. זה פשוט לא בתרבות שלהם.

את חורבות הכביש  30 שנה מאוחר יותר קיללתי יום יום כשנסענו שם אל הכפר קפוטיר שעל גדות נהר המלמלטה, במסגרת סקר התכנות לעוד מפעל סיוע מגלומני. הרצועה הצרה של אספלט שנותרה במרכז הדרך משבשת את הנסיעה קשות. במקום לסלול כביש, היה צריך כנראה לסלול דרך כורכר טובה עם מעבירי מים. קצת הכרה של תנאי השטח הייתה מבהירה שאין סיכוי שמישהו אי פעם יתחזק את הכביש הזה.

וקצת תחקיר בשטח היה מבהיר לנורווגים שלצורך הפעלת מפעל הקפאת הדגים יש צורך ביותר מים מתוקים מכל כמות המים המתוקים העומדת לרשות כל תושבי טורקאנה גם יחד. זהו אזור מאד צחיח. וכמובן שאין שום סיכוי שהתושבים יוכלו להרשות לעצמם את כמויות הדלק הנדרשות להפעלת בית הקירור. את מעט הדלק שהם צורכים הם מביאים ממרחקים ומשלמים עליו מחיר מאד מופקע.

כל הדברים האלה התגלו רק אחרי שהמפעל, שהיה אמור לעלות כמה מאות אלפים מהמטבע הנורווגי, כבר הושלם בהשקעה של כמה עשרות מליונים. המפעל (בתמונה מעלה) קיים ועומד שם עד היום, אבל לא הופעל אפילו פעם אחת. חֶלֶם זו כנראה עיר בנורווגיה. (תיאור הפיאסקו הזה, בנורווגית). הסתבר גם שהדגים מהאגם נשמרים מספיק טוב על קרח, בדרך לשווקים. או סתם כשהם תלויים על מראה הצד של הרכב, כמו שעשינו אנחנו.P1060464

זו כנראה התוצאה של יותר מדי כסף (מנפט וגז) לפחות מדי אנשים (ב1970 היו  3.7 מליון נורווגים) המלאים עד להתפקע  בכוונות טובות. האם אפשר היה לעשות במיליונים האלה של כספי סיוע שימוש יותר טוב? אני לא בטוח. דורות של אפריקאים גדלו בהרגשה שגורלם תלוי בשקי המזון שיגיעו מהמערב, ולא במשהו שהם יעשו או לא יעשו. יש כבר מספר מנהיגים אפריקאים המאשימים בסיוע החוץ את החידלון והעדר היזמה של מדינות אפריקה. ויש הגורסים שמפעלי הסיוע הם סוג חדש של קולוניאליזם שמטרתו לשעבד את אפריקה.

קשה לא לתת, המצב ברוב אפריקה באמת קשה. וקשה גם לתת, כי ברוב המקרים הנתינה גורמת בטווח הארוך יותר נזק מתועלת.

אז מה לעשות? אולי לפזר את תושבי אפריקה בשאר העולם? עושה רושם שרובם רוצים לעזוב את אפריקה. אפשר אולי "לגלות" סימני יהדות אצל כמה שבטים שם ולהביא אותם במבצע הנה, לסייע בידנו במאבק הדמוגרפי, בשמירה על אופייה "היהודי" של ישראל. יש כמה שבטים שבפרוש אפשר לגלות אצלם סממנים כאלה.

Hapa Hapa

שמתי לב ש"רצה המקרה" ושמות חמשת הרשומות האחרונות שלי הם (על פי סדר הפרסום) באנגלית, גרמנית, יוונית, לטינית ופולנית. חשבתי לפיכך שזה הזמן המתאים לכתוב את הרשימה הזו, השוכבת בין הטיוטות שלי כבר לא מעט חודשים, ונקראה במקור "סווהילי למתחילים", ועכשיו Hapa Hapa – "כאן כאן"  בסווהילי.

ליד חוף האוקיינוס ההודי, בחלק הצפוני של חוף הים של קניה, נמצא האי Lamu, ולשם טסתי לשלושה ימים של מנוחה, אחרי שלושה וחצי שבועות של עבודה חקלאית בחלקים אחרים של קניה. באמת שעבדתי קשה, וחשבתי שמגיע לי כמה ימים של נופש לפני שאחזור ארצה, ואמשיך לא לעבוד.

האי לאמו היא מקום שונה. עוד הטרוטופיה. מקום בו תיירות בביקיני שוכבות על החול ומשתזפות, בעוד המקומיות רעולות לחומרה, חושפות רק עיניים. מקום בו כלי הרכב היחידי הוא  "אמבולנס חמורים" , עבור החמורים, שהם הם כלי הרכב היחידי שם, המשמש להובלת משאות בסמטאות הצרות. מקום בו עדיין שטים בסירות Dhow משולשות מפרש ועדיין בונים אותן בשיטות מסורתיות, ולא לטובת התיירים. מקום שהישראלים עוד לא פשטו עליו בהמוניהם, אולי בגלל האווירה המוסלמית האדוקה. בשורה הראשונה אל הים, המרכז המסחרי של לאמו, הלכתי לחפש את מסעדת האפה האפה:

בה יש הנחה לחיילים במדים.

שלח אותי לשם מ. שבפרויקטים שלו באתי לעבוד בקניה (בהתנדבות). הוא סיפר לי על בעלת המסעדה, אישה בשם debrah המופיעה מפעם לפעם בבית הכנסת של ניירובי, ומנסה להיכנס ולהתפלל בטענה שהיא יהודיה. יהודיי ניירובי, לבנים כולם, לא מתלהבים, בלשון המעטה, משחורים הטוענים שהם יהודים, ובמיוחד הם לא ששים שאלו יופיעו בבית הכנסת שלהם

. נשמע מעניין, וחשבתי שכדאי ללכת לבדוק את העניין. שם אכן פגשתי את דברה,

ששמחה מאד לראות יהודי (לא בהכרח יהודי ישראלי) וסיפרה לי שאבי אביה היה יהודי מאתיופיה שהתנצר (מבני הפלשמורה?). היא עצמה גדלה בקניה כנוצריה בשבט הקיקויו ושמה בעצם Agnes Wambui Kihara. באיזשהו שלב בחייה היא החליטה שבעצם היא צריכה להיות יהודיה. היא לא התגיירה, אך לימדה עצמה קצת ממנהגי היהודים. היא מדליקה נרות שבת ביום שישי, יש לה סידור תפילה בשפה האנגלית וכאשר היא בניירובי, היא מגיעה לבית הכנסת, ולפעמים גם נותנים לה להיכנס. היא מביאה תמיד כמליץ יושר את מ. שאותו היא טוענת שפגשה בלאמו, שם הוא אכן נופש מפעם לפעם, אך הוא טוען שהוא לא זוכר אותה משם.

עושה רושם שדברה לא "מתייהדת" מסיבות תועלתניות. כל מה שהיא מבקשת בעצם זה שיהיה לה בקבוק יין לקידוש. ממני ביקשה שאשלח לה מהארץ לוח שנה ובו תאריכי החגים היהודיים, מה שעשיתי בשמחה. לפחות מישהו יחגוג אותם, גם אם לא יהיה זה אני…

לדברה הייתה בזמנו חברת הובלה והיו לה משאיות. ילדיה כבר גדולים ונשואים, והמסעדה בלאמו (כולל השלט בעברית) הייתה של אחיה שגם הוא מסתבר, ראה עצמו כיהודי. כאשר הוא נפטר, דברה פרשה מעסקי המשאיות ועברה ללאמו. שם גם אימצה שתי יתומות, כיום בנות שמונה ותשע, והיא מגדלת אותן, לפי תפיסתה, כיהודיות. מעניין.

עוד תמונות מהאי לאמו, כאן.

ובאותה הזדמנות, כמה מילים בסווהילי, השפה הרשמית של קניה (אחרי אנגלית). סווהילי נקראת בסווהילי Kiswahili והיא הייתה בעצם השפה של האוכלוסייה המוסלמית לאורך החוף, במומבסה וגם לאמו, האוכלוסייה שהייתה במגע עם העולם החיצון, בקשרי מסחר עם הודו, סין וארצות ערב, וששפתה, שהיה לה בעבר תעתיק באותיות ערביות, יש לה כיום תעתיק באותיות לטיניות, וכך יכלה לשמש שפה רשמית מאחדת לא קולוניאלית.  המילים ברשימה מטה הם כאלה שמצאתי שימושיות שם, ושעדיין אני זוכר היום. משום מה, יש לקניאתים (כמו לאבא שלי) מנהג כזה, להגיד כל מילה פעמיים, כמו למשל הביטוי hapa hapa, נכפל לא רק בשם המסעדה אלא גם בשימוש יומיומי.

sawa , sawa sawa:  בסדר

hapa , hapa hapa: כאן

pole , pole pole: לאט

Pikipiki: אופנוע

kuku: תרנגולת

Maniata: כפר קטן

Chamba: חלקה מעובדת

Moran: לוחם צעיר ורווק. בדרך כלל מקושט לתפארת. יתכן שהמילה לא בסווהילי

Panga – סכין מעוקלת, מעין מצ'טה, משמשת בחקלאות

Mzungu – זר, לבן

Akoro – רעב, אני רעב. מה שאומרים לכל Mzungu שרואים.

עוד שבט אבוד

מראה "בני המנשה" בחברון הזכיר לי את השיחות שהיו לי עם מכרים משבט הסמבורו, בקניה. פיטר, הצ'יף של הישוב לוגורטה, ורבים אחרים,  סיפרו לי על המסורת היהודית של שבט הסמבורו, אחד מקבוצות שבט המסאי. עד כמה שהבנתי, מסורות אלו משותפות לכל שבט המסאי. לפי המסורת הזו, מוצא השבט הוא בחצי האי סיני, למרגלות הר סיני. משם הם היגרו דרך אתיופיה למיקומם הנוכחי, במרכז קניה. הר סיני הוא עד היום הר קדוש עבורם.

הם לא ממש שומרים כשרות, אך את הזברות הם לא הורגים ואוכלים כי בתורה יש איסור על אכילת בעלי חיים שאינם בעלי פרסה חצויה, ולזברה אכן אין פרסה חצויה למזלה. וכך הזברות רועות בשקט ושלווה יחד עם עדרי הפרות של הסמבורו, ואיש אינו מתנכל להן.

הם גם מלים את בניהם! אמנם רק בגיל 12-13, כאשר באותו המעמד גם מנקבים חור גדול בתנוכי אוזניהם בברזל מלובן, (מסיבות אסתטיות) וגם עוקרים את שתי השיניים הקדמיות התחתונות (מסיבות רפואיות – כדי שאפשר לתת אוכל ותרופות לחולי מחלת ה lock-jaw).

מצד שני – הם מלים גם את בנותיהם. בדרך כלל על ידי כריתה רדיקלית של הדגדגן והלביה – כך שלנשים לא יהיה דחף מיני (כך בפרוש) ולכן הן לא יאתגרו את מיניות הגברים. הסמבורו גם פוליגמיים. לטענתם יש עודף נשים, לא ברור לי למה. וכדי שנשים לא יישארו לבדן, רוכש לו גבר שיכול להרשות לעצמו זאת נשים נוספות. המחיר אגב, אחיד. 80 פרות ושבעת אלפים שילינג.

יש כ 250,000 אנשים בשבט הזה, ולהבנתי אם מדינת ישראל תרצה אותם, רובם ירצו להגר אליה, "לשוב למכורתם". השאלה היא רק אם זה יהיה טוב למדינת ישראל והאם זה יהיה טוב להם. ובשני הסוגיות אני לא בטוח מה התשובה.

מבחינת הסמבורו, הגירה לישראל, כמו הגירת "ביתא ישראל" (הביטוי התקין פוליטית לפלאשים) מאתיופיה, היא הצלה מיבשת אפריקה, יבשת שבאמת איום ונורא לחיות בה. לכולם, פרט למתי מעט – בדרך כלל שכבת המושחתים המקורבת לשלטון.

מבחינה חומרית אבסולוטית מצבם ישתפר, מבחינה חומרית יחסית, שהיא היא  מה שאנשים בפועל חווים, מצבם יורע משמעותית. מבחינה בריאותית, יהיה שיפור של מאות אלפי אחוזים בטיב הטיפול הרפואי שהם יקבלו, והדבר יכול להאריך את חייהם מממוצע של  50 שנה למעל 80 שנה.

יהיו להם ייסורי קליטה קשים. הדור הראשון יהיה "דור אבוד" ולא ימצא כאן את מקומו. הרכב המשפחות המסורתי יתערער כיוון שלהורים ולסבים לא תהיה שום יכולת להתמודד בחברה הישראלית. איך אני יודע? כי עברנו את זה כבר עם "ביתא ישראל". הדור השני יהיה במצב קצת יותר טוב, וכעבור כמה דורות, יהיה יחסית בסדר, על אף צבע העור השונה. וכך זה יהיה – לא משנה עד כמה מדינת ישראל ומוסדותיה יתאמצו וישתדלו.

האם זה כדאי להם? לא בטוח. ממקומם בקניה של היום הם רואים את מה שהם הולכים להרוויח מהגירה לעולם הראשון. הם לא רואים ולא מודעים למה שהם הולכים להפסיד.

ומבחינת מדינת ישראל?

אני חושב שכלל לא משנה באם הם באמת יהודים או לא. אם יש להם "דם יהודי" בעורקיהם על פי נוסחת חוק השבות (לפחות 12.5% דם יהודי) או לפי כל נוסחה אחרת. מה שבעצם משנה זה שהם מוכנים לשים את גורלם עם גורלנו, ולהשתכן יחד עמנו באותה כף של מאזניים הדמוגרפיות. לשון אחרת, לא תקינה פוליטית אך כן זו העומדת בבסיסים של דברים – מה שחשוב הוא שהם לא ערבים. והרי זו הסיבה שבני המנשה הגיעו לקריית ארבע, קריה חרדית בעיקרה. כל אותם רבני התנחליות המדקדקים קלה כחמורה בכל מצווה מוכנים להתגמש פלאים כשמדובר בגיוס כוח אדם לשורותיהם.

האם יש תועלת כלכלית למדינה מאיתור והבאת עוד "שבטים אבודים"? בלי ספק שבטווח הקצר והבינוני לא. תרומתם לתל"ג תהיה אפסית עד שלילית. אך מה לגבי תרומות אחרות? אז הנה לדעתי הסיבה העיקרית להבאת עוד ועוד שבטים נידחים אל קירבנו: הגיוון. diversity. קשה לכמת את התועלת שבגיוון, אך כפי שכל מי שעושה סיעור מוחין יודע, ככל שיש מגוון יותר גדול של אנשים בסיעור, הוא עשוי לצאת יותר מוצלח.

אני לא מדבר על גיוון "אתני" דווקא, שיקנה "צבע" לחברה היותר מדי אחידה שלנו. אני לא מדבר על זה שייבוא שבטים מאתיופיה יגרום לפתיחת מסעדות אתיופיות ראויות. זו לא המטרה וזה ממילא גם לא קורה. למרות אהבתי לאוכל אתיופי, אין בארץ מסעדות אתיופיות שוות, וגם הבאת "בני ישראל" מהאזורים הכפריים של מהרשטרה, הודו לא הביא אתו מסעדות הודיות שמתקרבות אפילו לקרסולי המסעדות במקומות אחרים בעולם בהם יש מהגרים מהודו. כנראה שנטייה לפולקלור עם גוונים קלים של יהדות לא נוטה להופיע ביחד עם מסורת קולינרית מפוארת 😦

אני כן מדבר על רב תרבותיות במובן העמוק של המילה. על הגדלת מגוון הדרכים שבהם אנשים מגדירים לעצמם אושר, מה טוב, מהי תכלית ראויה, מה ראוי ומה לא. ופה בני הסמבורו בהחלט יביאו עימם זוויות ראיה שונות ומרעננות. ואם נתאפק ולא נדרוס אותם במכבש ההגמוניה הישראלית. אם לא "נגייר אותם לחומרה", נצא אנחנו נשכרים. מצד שני –  אולי  כן נרצה להוריד אותם מהקטע של מילת נשים, ולהתנות את הגירתם בוויתור על דיכוי נשותיהם. אבל עד אז, אפשר להתחיל עם האזרחים הנוכחיים של ישראל, ולשרש את המנהג הזה בקרב הבדואים.

ולמה שבטים נידחים דווקא? למה דווקא מחלקי העולם הפחות מפותח? למה לא שבדים ושווייצרים?  כי אין לנו חפץ בסוג הגיוון שהם היו יכולים להביא אתם? דווקא יש –  אבל הם לא רוצים…

הסכר על נהר Turkwel

תוך כדי תרגום מאמר לאתר מקום גלובלי, על בניית הסכר ההידרואלקטרי הגדול בעולם, בשיתוף פעולה בין דרום אפריקה וקונגו, נזכרתי בסכר שעל נהר ה Turkwel בקניה בו ביקרתי בחודש יוני השנה.

אחרי שגמרנו עם סקר ההיתכנות לפרויקט ההשקיה בקפוטיר, בחבל הטורקנה אשר בקניה, עליו סיפרתי ברשומה על נהר המלמלטה, נסענו אל הפרוייקט ההידרואלקטרי במעלה הנהר כדי לברר כמה מים הם משחררים מהסכר בכל עונה, ולשאול האם הם יהיו מוכנים להתחייב לשחרר כמות מים מינימלית בכל זמן שתספיק לצרכיי פרויקט ההשקיה המתוכנן.

הסכר משחרר מים צלולים, שכן כל הסחף שבאדמה שוקע אחרי הסכר, על חומרי ההזנה שבו. כחמישה קילומטרים מעל הכפר קפוטיר מתאחדים המים הצלולים של ה Turkwel עם המים האדומים של נהר ה Weiwei והופכים לנהר המלמלטה. ובנקודה בה מתוכנן הפרויקט, המים כבר עכורים מכדי לשמש להשקיה בטפטוף ולכן הפתרון שנבחר היה השקיה בהמטרה. במעלה הנחל, כן מתוכנן פרויקט נוסף של השקיה בטפטוף המבוסס על מי ה-Turkwel הצלולים לבדם. פרויקטים במורד הזרם מאיחוד הנהרות הרוצים השקיה בטפטוף יכולים להוביל מים צלולים בצינור מהנקודה שמעל מפגש הנהרות

הסכר מופעל על ידי Kengen, חברת יצור החשמל של קניה, המופרדת מחברת חלוקת החשמל של קניה, וליד הסכר ממוקמים המשרדים של הסכר, שנבנו בסטנדרט גבוה על ידי אותה החברה הצרפתית שהקימה את הסכר. ולשם נסענו כדי לברר. כמובן שלא קיבלנו שם שום תשובה מועילה, והפנו אותנו הלאה, אל משרדי KVDA , הרשות הממונה על פיתוח האזור  (Kerio Valley Development Authority).

הכפר שליד הסכר, שם ממוקמים המשרדים, נראה כמו קאונטרי קלב, עם מגרשי ספורט, ברכת שחיה, מועדון, מסעדה ושנים עשר חדרי אירוח ממוזגים. הוא בן פחות מעשרים שנה, ולמרות הבניה האיכותית סובל מהזנחה קשה. את השרותים שבמשרדים ניקו לאחרונה ב 1991 בערך, כשהצרפתים עוד היו שם. אבל, כיוון שכבר היינו שם, "עקצנו" גם סיור מודרך בפרויקט.

תפוקת השיא של הסכר היא 106 MW, כ 10% מתצרוכת החשמל של קניה. תפוקה די זניחה לסכר כה גדול, עם אגם כה גדול מאחוריו, שהצריך פינוי 800 אנשים ונזק לא מבוטל לסביבה. רוב תפוקתו מוסעת על קו מתח עילי של 220 אלף וולט למרחקים ונמכרת לאוגנדה ולאזורים העירוניים של קניה. בחבל טורקנה שבו נמצא הסכר אין למעשה אספקת חשמל. בעיירה הסמוכה לסכר, Kainuk שבה התאכסנו, יש אספקה לא סדירה של חשמל, ואני לא בטח שהיא מגיעה מהסכר. למלון בו התאכסנו סופק החשמל למספר שעות מגנרטור הונדה מיטלטל קטן.

את הסכר בנתה חברה צרפתית, במימון סיוע החוץ הצרפתי. הצרפתים התנו את המימון לפרויקט בכך שחברה צרפתית תבנה אותו. הם גם היו מוכנים לדחות את תחילת החזר החוב בעשר שנים, אך לא לוותר על ריבית המשקפת את דרוג האשראי של הלווה. את החוב על הסכר, ימשיכו להחזיר גם ניניי הנינים של של תושבי קניה היום.

גובה הסכר הוא 153 מטרים, ואורך שפתו העליונה 150 מטרים. אסור באיסור חמור לצלם את הסכר, אך כיוון ש Kengen מפרסמת את תמונתו באתר שלה, חשבתי שלא נורא אם אפרסם גם את זו שאני צילמתי… אגם הסכר מכיל 1,641,000,000 m³ והוא מקום יפה, עם פוטנציאל תיירותי ניכר, אך לא מנוצל.

הפרויקט היה אמור לפתח את כל האזור כולל מפעלי השקיה, חקלאות, דיג באגם, תיירות ונופש. מכל זה, יש רק מספר קטן של דייגים משבט הלואו (שבט הדייגים מאגם ויקטוריה – השבט של ברק אובמה האב) הדגים בסירות עץ מטולאות באגם.נהגנו קנה שם דגים, והוביל אותם בשיטת הקירור הנהוגה בקניה:

אפריקה

סבא שלי נהג לקרוא לכל מיני אנשים (גם עם הגיעו מצפון אפריקה) אזיאטים. אבל קשה לי לחשוב על תושב יבשת אסיה כלשהו, יהיה זה סיני, הודי, או סבא שלי, שיגדיר את עצמו אסייתי. רק תושבי שתי יבשות מגדירים את עצמם על פי היבשת: אוסטרלים ואפריקאים.

כן אומרים (למשל בארה"ב) על מישהו שהוא asian. אבל מתכוונים שהוא מלוכסן, לא שהוא ישראלי, עיראקי או הודי.

כן אומרים על מישהו שהוא american, אבל לא משתמע מזה שהוא ברזילאי למשל, או קנדי. american הוא מילה נרדפת לתושבי מדינה אחת ביבשת אמריקה. לא הגדולה ביותר בשטחה ולא במספר תושביה – ארה"ב. כשתושבי ארה"ב, המנכסים לעצמם את היבשת כולה, אומרים: "be american, buy american" הם לא בדיוק מתכוונים לזה שתושבי גואטמלה יקנו מוצרים מהונדורס.

האם יש מצב שמישהו יגיד על עצמו שהוא אירופאי? יתכן. אולי בהקשר לזה שיש לו דרכון אירופאי או שהוא חי באיחוד האירופי. אבל גרמנים וצרפתים, איטלקים וספרדים, לא ממש מזדהים עם היבשת ולא רואים את עצמם כ"אירופאים", אלא רק כיש להם צורך לבדל את עצמם, בעיקר מתושבי שאר העולם, המנסים להגיע אליהם בסירות רעועות להפוך אירופאים גם הם. (האם הם ירצו להמשיך ולהגיע אם השערים היו נפתחים והם היו הופכים הרוב הדומיננטי?)

זה שתושבי יבשת אוסטרליה רואים עצמם אוסטרלים ברור – זו יבשת שהיא גם מדינה. אבל יבשת כמו אפריקה, עם עשרות מדינות השונות זו מזו כמעט בכל פרמטר אפשרי, עדיין זוכה להתייחסות כיחידה אחת, ורוב תושביה, באופן די מפתיע, רואים את עצמם כ"אפריקאים".

למה בעצם? למה כשהגעתי לקניה, היה לי טבעי לכתוב בקיר שלי ב facebook משהו כמו:
"Hi from Africa"? הרי בסך הכל הגעתי למדינה אחת מתוך חמישים. לא הייתי מעלה בדעתי לכתוב
"hi from Europe"  או "hi from Asia". (אבל לא הייתי חושב לכתוב "Hi from Africa בהגיעי למצרים, או מרוקו…).

ספרים המספרים אל חוויות מקניה, (וקניה בלבד), של נשים שחיו שם, כמו כמה ספרים שקראתי לא מזמן: "חלמתי על אפריקה" של קוקי גלמן ו out of africa של Karen Blixen  מדברים על אפריקה כישות. כמשהו שהן התאהבו בו. ועדיין – למה שם הספר הוא לא "חלמתי על קניה"? (לפחות במקרה של  Karen Blixen  קניה כמדינה לא הייתה עדיין קיימת ב 1913. זו הייתה מזרח אפריקה הבריטית). ספרה של תמר גולן "אפריקה אפריקה", עכשיו על השידה לצד המיטה, עוסק בתמר גולן והרפתקאותיה במדינות אפריקה השונות, ושם השם אולי מתאים, אך גם תמר גולן רואה את אפריקה לא רק כיבשת אלא גם ובעיקר כישות.

עדיין, המושג הזה, של יבשת כמקשה אחת, בעלת אופי יחודי הוא משהו שלא רק קיים רק בעולם המושגים של הקולוניאליסטים האירופאים. הוא קיים גם אצל תושבי אפריקה עצמם. נכון, הרבה פחות אצל יושבי צפון אפריקה, אך רוב תושבי אפריקה ה"שחורה" כן מזהים את עצמם כ"אפריקאים".

יתכן שהמתיישבים מאירופה פשוט הצליחו להנחיל את המושג הזה בהצלחה גם לאפריקאים עצמם. יתכן שזה קשור ל פאן-אפריקניזם מבית מדרשו של Kwame Nkrumah, ניסיון שלא באמת צלח להגדיר מין ישות תרבותית-מדינית כלל אפריקאית, אבל שהותיר אחריו מין זהות אפריקאית עמומה שכזו שאנשים נתלים בה בהעדר זהות מדינתית של ממש.

יתכן שצבע העור, השונה מצבע העור של כמעט כל תושבי היבשות האחרות (למעט האוכלוסייה הדרוידית של דרום הודו ותושביה הילידים של אוסטרליה ופפואה), גורם להם לראות את עצמם כקבוצה אחת, נבדלת מהשאר, בעלת זהות מובחנת? תנועת ה negritude (כושיות) גרסה זאת במוצהר ובאופן אידאולוגי. מה שתומך בסברה זו הוא שתושבי צפון אפריקה לא נוטים לזהות את עצמם כאפריקאים, וצבע עורם הבהיר מעט יותר גורם להם לבדל את עצמם משאר אפריקה.

ואולי זה בגלל שרוב המדינות באפריקה הם לא באמת ישויות טבעיות אלא ישויות מלאכותיות שנוצרו על ידי המעצמות הקולוניאליות? למעט אתיופיה ומדגסקר, גבולותיהן של רוב המדינות באפריקה שורטטו על ידי פקידים בלונדון, פריס או בריסל. וכמעט כל אחת מהן היא אוסף מקרי של שבטים שקובצו להם יחדיו בגחמה ביורוקרטית של פקידים בממשל הקולוניאלי.

קניה לדוגמה: יש בה 54 שבטים (תלוי מי שואלים, המספר נע בין 30 ל 60), ורוב האנשים שפגשתי מזדהים בעיקר על פי השבט (למשל "אני קיקויו") או על פי היבשת (אפריקאי) לפני שהם רואים את עצמם כקנייתים. הם אפילו מגדירים את עצמם לפעמים כ east africans, מין ישות המתהווה כעת הכוללת את קניה, אוגנדה, טנזניה ומלווי, ואולי יש לה גם איזה בסיס היסטורי ממשי (מעבר ל british east africa).

למה זה חשוב? כי זה התגים האלה, שלא באמת אומרים הרבה, דרושים לאנשים, כפי שכבר גרסתי ב מי אתה.

העולם הבא של הבגדים

אחד התצלומים הבודדים שיש לי בצבע מילדותי, צולם על ידי קרובת משפחה שבאה לבקר אותנו מארה"ב. בתמונה רואים אותי ואת אחותי עומדים ברחוב, בשדרות רוטשילד, לבושים מעילונים אדומים נחמדים, שהדודה  מאמריקה הביאה. המעילים לא היו חדשים, הם היו של ילדיה שגדלו, אבל מבחינתנו, הם היו "אמריקה". הבגדים היפים ביותר שלנו כילדים הגיעו משומשים, בחבילות ששלחו לנו קרובי משפחה מאמריקה, ואני חושב (כבר לא ממש זוכר) שהעדפנו אותם על הבגדים היפים הרבה יותר, אך פחות "קוליים" שאמא שלנו תפרה לנו.

ובהערת אגב: אבא שלי צילם אותנו במצלמת לייקה שהביא מצ'כוסלובקיה כשעלה ארצה. אמנם בשחור לב, שכן הצבע עוד לא הגיע לארץ בתקופה ההיא, או שלא היה נפוץ. והתמונות מעולות, לא דהו כלל. הצילומים של הדודה מאמריקה צולמו במצלמת "בלאי" של קודק, פותחו בארה"ב ונשלחו ארצה. הם די דהו, אך אלמלא הם, לא הייתי זוכר את המעילונים האדומים מאמריקה.

היום כבר לא מגיעים בגדים משומשים מאמריקה לארץ, הם כן מגיעים, ובגדול, לאפריקה.

לפני שנסעתי לקניה, שוחחתי עם ידידי זוהר שהיה שם מספר פעמים והוא יעץ לי לקחת איתי בגדים משומשים כדי לחלק לאנשים שם. "הם מתים על זה" הוא אמר. למה לא בעצם? הארון שלי מתפוצץ מבגדים שאני כבר לא אלבש. אבל – אני אוהב לנסוע קל, ואחרי הכילה, שק השינה, "בית החולים שדה" שארזתי ועוד, לא נשאר מקום בתרמיל. אז לא לקחתי.

וטוב שלא לקחתי. אין מחסור בבגדים משומשים בקניה. 75% מהיבוא (בכסף) של קניה הוא בגדים משומשים מהמדינות ה"צפוניות". הם מגיעים ב"בלות"' – צרורות ענק (""בלות" הגיע לסלנג העברי כנראה מ bale שתרגומו התקני הוא כופת) ונמכרים מאד מאד בזול, אפילו בקנה מידה קנייתי.  יש קצת בעיות עם מידות הבגדים, כיוון שאנשים רבים בארה"ב תפחו לממדי ענק, והבגדים המשומשים שלהם אתם. כתוצאה – לא נדיר לראות בקניה גברים לובשים מעילי נשים וורודים. מעילי הגברים מהמערב פשוט גדולים עליהם ומעילי הנשים מתאימים בדיוק. ואין לאף אחד בעיה עם צבע "וורוד ברבי", כמו למשל לבניי….
וכך, מקבץ הנדבות ניגש אליך ברחוב כשהוא לבוש במייזע, נקי ובמצב טוב, של עובד רשת Costco האמריקאית  וברחוב אתה רואה מישהו, שלפחות לפי החולצה נראה עובד של חברת Intel שהתנדב לפעילות לטובת הקהילה, אך בעצם קנה את החולצה בדוכן בגדים משומשים.

הבגדים המשומשים אלו, mitumba  בסווהילי (תרגום מילולי של bales, כופת בעברית) החליפו את המלבושים הקנייתים המסורתיים, ה khanga וה kitenge . הם הרגו את תעשיית הבגדים המסורתית של קניה. קניה עדיין מייצרת בדים ובגדים ליצוא, אך כמעט כל התצרוכת הפנימית היא mitumba.

לפני מספר שנים, כדי לחזק את הזהות הקנייתית, הכריזה הממשלה על תחרות לעיצוב בגד לאומי קנייתי. בקניה, ההזדהות של רוב האנשים היא עם השבט שלהם מצד אחד, עם אפריקה מצד שני, ורצו לגרום לאנשים להרגיש גם "קנייתים". התחרות לא הצליחה, כל אחד מ 54 השבטים רצה שתלבושתו שלו תהיה זו שתאומץ כתלבושת הלאומית. לאחר כישלון התחרות העירו לא מעט אנשים שבעצם, כבר יש לקניה תלבושת לאומית שכל השבטים אימצו בהתלהבות: ה mitumba – הבגדים שאנשי המערב כבר לא רוצים ללבוש.

כשהייתי בקניה, אמרתי לעצמי שאני רוצה לבדוק איך בדיוק מגיעים הבגדים המשומשים לקניה. חשבתי על הבגדים המשומשים שלי. אני לא קונה הרבה בגדים, ואת אלה שיש לי אני לובש עד להתפוררות כמעט מוחלטת. לעבודה בגינה חבל על בגדים חדשים. אך בכל זאת, מפעם לפעם אני לוקח שקיות עם בגדים, ביחוד של הילדים שצמחו יפה, והבגדים פשוט קטנים עליהם אל הפשפש האחורי של סניף ויצ"ו המקומי.  שם, תמיד הנחתי, מתנדבות ויצ"ו יעבירו אותם לנזקקים בארץ. חשבתי, שברוב המדינות המפותחות, כך הם הדברים. שבגדים משומשים נתרמים לעניים בקהילה המקומית או נזרקים לאשפה.

מסתבר שלא כך הם פני הדברים. יש שוק של מעל מיליארד דולר (ב 2001!) של בגדים משומשים, בערך שליש מתוכו לאפריקה. איכשהו, הבגדים המשומשים נאספים ויש תעשיה שלמה האוספת, שולחת, מפיצה, מנקה, מתקנת את הבגדים ומוכרת אותם. כמו למשל החברה הזו. בקניה לבדה, לפי ההערכות מועסקים כ 20 אלף איש ב"תעשיה" הזו.

לא נראה לי סביר שבגדים הנזרקים לפח הזבל ממוחזרים ונשלפים מהמזבלה כדי להפוך mitumba. זה אולי קורה במדינות כמו ברזיל, אך כנראה שלא בעולם המפותח. נכון, רבע מהבגדים בחבילות המיובאות לקניה לא ראוי למכירה, אך הרוב הוא במצב ממש טוב. לבטח לא הגיע ממזבלות.

בארה"ב למשל, הבגדים כל כך זולים שאפילו אנשים די עניים יכולים לקנות חולצה ב 1.99$. וכנראה שיש בארה"ב  הרבה הרבה יותר בגדים משומשים שמסיימים את דרכם אצל אמריקאים מכפי שיש עניים אמריקאים שהיו רוצים ללבוש אותם. בממוצע  כל אמריקאי זורק או מוסר קרוב ל 30 ק"ג של בגדים כל שנה! אותו הדבר נכון גם לרוב מדינות אירופה. כך שיש באמת עודפים אדירים של בגדים שבעליהם לא חפצים בהם יותר, ושעדיין ראויים ללבישה ופונקציונליים לגמרי.

וכפי שהדברים נראים מארה"ב:

A Jay-Z-emblazoned T-shirt discarded in Cobb County, for example, becomes a prized possession in Ghana, changing hands a dozen times while profiting clothing brokers, bundlers, traders, shippers, merchants and peddlers.

היתכן שהבגדים שאני מביא לויצ"ו מוצאים את דרכם לאפריקה או מדינות עולם שלישי אחרות? היתכן שויצ"ו מעבירים את הבגדים הלאה לאיזה קבלן האמור לחלק אותם לעניים ואותו קבלן בעצם מוכר חלק מהבגדים ליצוא? כנראה שכן.

מסתבר שהבגדים הנתרמים לצדקה במדינות העשירות, לארגונים כמו צבא הישע ו goodwill, נמכרים על ידי ארגונים אלה הלאה. חלק בחנויות שלהם עצמם, לנזקקים במחיר סמלי, ואת כל מה שלא נמכר בתוך שבוע, הלאה לקבלנים הקונים אותם במשקל, ממיינים, אורזים ושולחים לכל העולם. יתכן שגם ויצ"ן וארגונים אחרים בארץ עושים כך. עוד הרבה יותר פרטים בכתבה שכאן.

זוהי תעשיית ענק הסמויה מן העין, וקשה למצוא עליה חומר. יתכן בגלל שאנשים התורמים בגדים היו מעדיפים לחשוב שהם מסייעים לעניי עירם. והיה להם פחות מוטיבציה להביא את בגדיהם המשומשים אילו ידעו שהם נמכרים הלאה. שלא מעט אנשים מתפרנסים ממה שהם נותנים במתנה, ולא דווקא בעולם השלישי. יפן למשל היא צרכנית ענקית של בגדים אמריקאים משומשים, לא בגלל החיסכון אלא בגלל תשוקתם לכל דבר אמריקאי, עדיף עם ציור של מיקי מאוס. יש הקוראים לזה Vintage.

וזה שהבגדים הגיעו מהעולם הראשון, ויש להם גזרות אפנתיות ועיצובים מעודכנים הופך אותם למפתים מאד לאנשים שזו בערך הדרך היחידה להתקרב לאותה אמריקה מושגית אך לא מושגת. הבגדים האלו מתחרים ביבוא זול  של בגדים מאסיה, ומתחרים בהצלחה. במידה רבה בזכות אותה "הילה" הנישאת עם הבגדים, אותה ארומה של אמריקה. לנהג שהוביל אותנו ממקום למקום, היו מספר מכנסי גינס שאין לי ספק שהיו הצעקה האחרונה בהארלם שנה קודם, ביחוד האחד עליו היו מודפסים 8 אקדחים. אותם המכנסיים ממש, אם היו מיובאים ישירות מסין, לא היה להם את אותו גורם ה"קוליות" שיש למכנסיים שהגיעו מאמריקה. למרות שאין לי ספק שלאמריקה הם הגיעו מסין שם הם יוצרו. או אולי מווייטנאם. ציטוט:

But even in countries that detest Washington's policies, people like the cachet afforded by Tupac Shakur, Bon Jovi, Calvin Klein and Ralph Lauren. Used clothing plays a subtle role in the battle for the world's hearts and minds.

אז נכון, תעשיית הבגדים המשומשים הרגה את תעשיית הבגדים ליצור מקומי ברוב הארצות אליהן היא מגיע, כולל כל המפעלים ליצור התלבושת המסורתית בקניה. אבל מנקודת מבט אקולוגית, זה עדיף בהרבה על זה שהבגדים האלה ימלאו את מטמוני האשפה בעוד משאבים נוספים מנוצלים ליצור עוד ועוד בגדים חדשים.

לתעשיות המקומיות באפריקה אין ממילא סיכוי לעומת תעשיות הבגדים מהמזרח. רוב הדוחות שקראתי מאשימים את התשתיות הרעועות באפריקה, את אספקת החשמל הלא סדירה ואת העדר תשתית תחבורתית שתאפשר שינוע זול של התוצרת. ויש לא מעט אנשים גם במדינות המייבאות את הבגדים המתפרנסים משרשת המזון של הבגדים האלה.

והנה כמה "פרטים" מאתר של חברה אמריקאית המייצאת בגדים משומשים בשם used clothing wholesale. שגיאות הכתיב במקור.

——————————————————————————————————————————-

Mayor Supplier of Bulk Used Clothing, Second Hand Clothes, Recycled Used Blue Jeans, Rummage, Rags, Worn Apparel and Garments for Export to Africa, Latin America, Asia, Middle East, Europe and World Wide

Atention All Buyers:      (our Slogan
"MI CASA ES SU CASA" = My House is Your House … You are Welcome to Come to Miami to see our Warehouses and The Way we Grade and Pack our Used Clothing .. Please, let us know your ETA and will arrange your pick-up at The Miami Int'l Airport. 

We Do Not Send Letters of Invitation to Get a Visa to Come to the U.S.A

We Grade and Pack The Following Offers:

Mixed Brands Jeans as low as $0.30 ea

Levi's Strauss Jeans as low as $3.50 ea

Mixed Summer Clothing for Men & Women as low as $0.20 Lb

 12 Mixed Summer Clothing for Childrens from 0 to 

* Because our Used Clothing is Graded by Humans and Not Machines, we have Human Errors in Every Order ( Damages, Holes, Tears and Stains) Please, See all our pages here or send us an email asking us the percentage (%) of Human Error for Every Quality we Sell.

Condition of Sale:
All Used Clothing Sold, has Human Errors and Defect that happened at the Time of Grading and Packing, please note the following:
Grade AAA . 1 to 4% Errors / Damages
Grade AA … up to 6% Errors / Damages
Grade A …. up to 10% Errors / Damages
Grade B .. 50% and more, Errors / Damages
Grade A+B …  35% to 50% Errors / Damages

הלוחמים הצעירים

בקניה, גם אצל המסאי וגם אצל הטורקנה, לא יכולתי שלא לשים לב שהנערים יפים יותר, ומקושטים יותר מהנערות. אצל הטורקנה, יש אפילו משהו "נשי" (במונחינו) בבחורים הצעירים, כאילו זו להם ההזדמנות האחרונה  להתחבר לפן הזה שלהם לפני שיהפכו לגברים.

הבחורים הצעירים האלו, בגילאים מ 14 ועד 30, המתקשטים ומתייפים כל כך, נקראים Moran – או "הלוחמים הצעירים". מה שמאחד אותם הוא היותם בלתי נימולים ורווקים. הם חיים בחבורה נפרדת משאר בני השבט, . ורוב הזמן נמצאים "בשטח", ב Bush. הם לא אמורים למשל לאכול ליד אנשים נשואים, ואין להם חובות כמו לרעות את הצאן או לעבד את השדות. הם בעצם במסיבת רווקים אחת ארוכה, רק בלי בנות.

הם מפסיקים להיות Moran אחרי טקס כואב של ברית מילה (Asapan בשפת הטורקנה, Emorata בשפת המסאי) בגיל 18. זהו בעצם טקס בגרות , הנעשה ללא כל משככי כאבים, ובמהלכו הם לא אמורים להראות סימני כאב. וכמובן, אחרי נישואין  – המאורגנים על ידי ההורים.

אבל עד אז, הם בהחלט דופקים הופעה. כמו למשל גספר בתמונה מטה, שהזמין אצל האחות במרפאת Ledero קישוט מפואר לצוואר ב 700 שילינגים קנייתיים. לאחות  יש זמן פנוי רב בעבודה, וידיים זריזות והיא מקבלת הזמנות. וכאשר הייתי שם, גספר בא לאסוף את ההזמנה שלו ונראה מרוצה מאוד.

אצל הטורקנה, שם היו לי יותר אמצעים לברר מה קורה, למדתי שיש ארבעה אבזרים שלוחם צעיר תמיד נושא עמו:

אקיצלונג Akichelong – כרית עץ עליה אפשר לשבת או להניח את הראש בשכיבה.

אבריאט Abariat – סכין לחימה על שורש כף היד (כמו זה בתמונות מטה)

אבורו Aboro – מקל הליכה

אקוולה Akwala – רומח

והאמת, שיש גם אלה קצרה מגולפת משורשי עץ, עם גולה בקצה, שאת שמה שכחתי לברר….בקיצור – ידיהם מלאות.

כמובן שהיום יש להם עוד כמה אביזרים חיוניים: טלפון סלולרי ואופניים. משום מה, בניגוד לשאר בני השבט ההולכים ברגל, ללוחמים הצעירים יש אופניים.וכיוון שרוב הזמן קשה לראות את ה Moran , הם מסתופפים עם עצמם ב Bush, מקום טוב לראות אותם הוא בעיירות , ליד חנות מתקן האופניים, מתקנים נקרים או מקשטים את האופניים.לא עדיף על לבזבז את הזמן בהכנה לבחינות בגרות?

 

על נהר המלמלטה

כקילומטר מגדת נהר המלמלטה, בחבל טורקנה אשר בקניה, שוכן הכפר קפוטיר.

תושבי הכפר הם משבט הטורקנה. רוב בני השבט הם "פסטורליסטים", רועי צאן היושבים בכפרי קבע. אך תת קבוצה אחת ספציפית של השבט החלה לעסוק בחקלאות כבר לפני כמה עשרות שנים, ועוד לפני כן הם טיפחו כוורות והיה להם אורח חיים חקלאי למחצה.

תושבי הכפר קפוטיר לאו דווקא נמנים על תת הקבוצה ההיא, רובם עדיין רועי צאן.

אך בערך בשנת 2005 התאגדו כמה מהם, חפרו כמה תעלות הטיה מהנהר הצידה  והחלו לעבד חלקות אדמה במישור הסחף הפורה שבין כפרם והנהר.

הקבוצה הראשונה כללה כ 50 משפחות, ואט אט הם גדלו במספרם והגיעו ל 250 משפחות, המעבדות חלקות של בערך 7 דונם למשפחה. הם מגדלים בעיקר תירס, דלועים ומעט ירקות. רוב התוצרת היא לצריכה עצמית. מיעוטה נמכר בעיירות בסביבה, אך יש להם בעיה אמתית להביא את התוצרת לשווקים בגלל מצב הכביש ומיעוט כלי הרכב העוברים שם.

החלקות מעובדות בשיטות מסורתיות. התעלות נחסמות ונפתחות כדי להביא מים אל חלקות אחרות בכל פעם. ומתוך התעלות מושקות החלקות בעזרת דליים. מי נהר המלמלטה עשירים מאד בסחף, והסחף המגיע עם מי ההשקיה מספק להם דישון וקרקע פוריה. יש להם יבולים יפים, ולראיה – אין הם מקבלים שום סיוע במזון משום ארגון. תופעה לא נפוצה בקניה.

עם הזמן ראו שאר בני הכפר כי טוב, ושלש שנים אחרי הקבוצה הראשונה, התגבשה עוד קבוצה, והחלה לעבד גם היא חלקות על גדת הנהר צפונה מחלקות הקבוצה הראשונה, באותן השיטות. קבוצה זו מונהגת על ידי הכומר המקומי, כומר של כנסיית African Inland Church, זה עם הכובע בתמונה מעלה.

שתי הקבוצות לא מאד משתפות פעולה בידע, שיווק ורכישה משותפת. אך הם כן שיתפו פעולה בגיוס תרומה מממשלת ארה"ב כדי "לעבור לשלב הבא" שהוא  – מערכת השקיה מודרנית. לשם כך הקימו CBO  או Community Based Organization שפנה לממשלת ארה"ב והשיג סיוע של כ 10 מיליון דולר. לא ברור לי למה נועד הסכום בדיוק, כנראה שלא כולו למערכת ההשקיה, אבל כסף יש. והרבה – בקנה מידה מקומי.

חלק מהכסף הולך למימון התכנון של מערכת ההשקיה. לשם כך שכר ה CBO את שרותי חברת ADCL שמנהל מ. מהנדס מים ישראלי הפועל באפריקה כבר כ 26 שנה. לחקלאות הישראלית יצא שם באפריקה ולחברה של מ. המוניטין הזה לא מזיק. ה CBO בפירוש רוצה "טכנולוגיה ישראלית". ומבחינתם, זה אומר השקיה בטיפטוף.

וזה מה שחשבנו שאכן נעשה כאשר נסענו לשם לבצע סקר לפני תכנון מערכת ההשקיה. אך די מהר, כשאך ראינו את צבע המים הזורמים בנהר, היה ברור שלא יהיה פשוט לעשות מערכת השקיה בטפטוף.  הטפטפות לא יכולות לתפקד במים כה עכורים, והסחף יסתום אותן תוך דקות. יש אמנם שיטות לנקות את המים מסחף אך לכך נדרשת תשתית הרבה יותר יקרה ומסובכת לתפעול.

אבל פה המקום לשאול – למה בעצם רוצים תושבי הכפר לשנות את השיטות בהם הם עושים חקלאות?  השיטות הקיימות יותר ממספקות את צרכי האוכל שלהם עצמם. אם המטרה היא לגדל למכירה, כדי שיוכלו לקנות דברים אחרים בכסף ממכירת התוצרת, אז אולי לא מערכת השקיה היא מה שהם צריכים, אלא כביש. או לפחות משאית או שתיים היכולות להתמודד עם מצב דרכי העפר ולהוביל את התוצרת 6-7 שעות לעיר הסמוכה הגדולה שם יוכלו לקבל מחירים סבירים לתוצרת שלהם.

כך לפחות קיבלתי את הרושם מסדרת ראיונות שניהלנו עם מנהיגי שתי הקבוצות, והאיכרים עצמם. נכון ששמענו מספר גרסאות לא לגמרי זהות לגבי מידת המיומנות שלהם בניהול עסק חקלאי, בשימוש בחמרי הדברה ודישון ובשיווק, אך בשורה התחתונה – מאד קשה להם לעשות רווח סביר ממכירת עודפי תוצרת חקלאית. הם מקבלים מחירים נמוכים, וחלק מהתוצרת מתקלקל בדרך או לא מצליח להימכר בשווקים המקומיים שבאזור הקרוב.

הועלו כל מיני רעיונות, כמו גידול צמחי תבלין והטסתם לניירובי ממשטח נחיתה ליד הכפר, ומשם לאירופה. איכשהו, לראות איפה הם נמצאים כיום, ולדמיין את התרחיש הזה נראה לי קפיצת מדרגה לא ממש ראלית. הנהר העובר לידם רדוד מכדי להוביל עליו משהו. אולי מכירה למחנות הפליטים הסודנים בצפון חבל טורקנה יכולה להיות אופציה. אולי מישהו שיחשוב מחוץ לקופסה יכול למצוא פתרון.

אז אם התשתיות סביב לא מאפשרות לתושבי הכפר למכור את עודפי תוצרתם כדי לקנות את מה שהיום לא חסר להם, למה להם בעצם מערכת השקיה מודרנית?

התכנון הוא למערכת השקיה על ידי ממטרות שתופעל על ידי משאבות. המשאבות יופעלו על סולר, אותו הם יצטרכו לרכוש ולהוביל ממרחק גדול. יש אמנם סכר הידרואלקטרי כ 30 ק"מ משם, ואפשר היה לסלול משם קו מתח אל הכפר, אך זה לא נראה לי שהולך לקרות.

אבל יש עוד קושי – התכנון הוא להשקות בממטרות רק עשירית מהשטח המושקה היום בתעלות. כדי להוציא את אותה התוצרת מעשירית השטח, יש צורך בעיבוד אינטנסיבי בהרבה מזה הנהוג בידם היום. וזה אומר לא רק השקיה, אלא גם משטר דישון והדברה אינטנסיבי, מחזורי עיבוד יותר מרובים הדורשים "זרעי פלא" שאותם יש לקנות מחברות זרעים וכמובן רכישת סולר ותשלום למישהו שיפעיל ויתחזק את המשאבות.

זה אומר שחוץ מידע די משמעותי שכרגע אין להם, אבל נניח שהם יוכלו לרכוש, הם צריכים גם להרוויח כסף. כסף לסולר, דשנים, חומרי הדברה, זרעים ועוד – הרבה יותר מאשר כיום. כסף שכדי שיהיה להם הם יהיו חייבים למכור ברווח תוצרת חקלאית בשווקים רחוקים. וזו בעיה לוגיסטית קשה מאד.

הם יצטרכו להוציא מעשירית השטח המושקה לא רק את מה שהם מוציאים היום, לתצרוכת עצמית, אלא גם עודפים ניכרים למכירה. כלומר – יותר מפי עשר מהתפוקה ליחידת שטח שיש להם היום.

אני מודאג בשבילם. לא בטוח שהכסף הרב שקיבלו כתרומה אכן ישפר את חייהם. שהם  לא יכנסו לסחרור של הוצאות, יעבדו הרבה יותר קשה כדי לממן את ההוצאות המתחייבות מחקלאות "מודרנית", אך לא יישאר להם ביד יותר בסופו של היום. אולי פחות.

יתכן שמצב חלק מהם כן ישתפר. עסקני ה CBO שהם לא תושבי הכפר אלא מורים ואנשים קצת יותר משכילים יצאו כנראה נשכרים. כמו שהדברים קורים בקניה, וכנראה באפריקה בכלל, חלק נכבד מכספי הסיוע ידבק לדופן הצינורות המוליכים אותם אל הנזקקים. והארגונים התורמים יוכלו גם הם להרגיש טוב עם עצמם.

מצד שני, אם הם לא יכנסו לחובות גדולים מדי, תמיד יש להם אופציה לחזור לשיטות הנקוטות בידם היום. אני שומע שבחלקים של הודו, בעיקר בפונג'ב זה כבר קורה. אנשים מואסים בשעבוד לחברות כמו מונסנטו, וחוזרים לגידול פחות אינטנסיבי, אפילו אורגני. ולפי מה שאני שומע, מצבם החומרי השתפר, לא הורע.

ויש גם את הלקחים שאפשר ללמוד ממצרים. לאחר שהוקם הסכר הגבוה באסואן, הפסיקו מי הנילוס לשאת את הסחף המפרה והמיטיב שהנהר אסף כל הדרך מאוגנדה, אתיופיה וסודן. היום הוא שוקע וממלא את אגם נאצר.  היבולים בחלקות לאורך הנהר שהושקו בעזרת תעלות והצפות עונתיות, צנחו לרצפה. חקלאי מצרים נאלצו להתחיל לדשן דישון כימי, ומצבם הכלכלי התדרדר פלאים. מצרים הפכה מיצואנית של מזון ליבואנית של מזון. וכנזק משני, חופי ישראל הולכים ומאבדים אט אט את החול הלבן שמקורו בסחף הנילוס וכבר לא מתחדש.

אני ממש מקווה  שה"קידמה" לא תסיג את תושבי קפוטיר לאחור. הם אנשים חרוצים ובעלי יוזמה שאני מאד מעריך ומוקיר. אני מקווה שיהיה להם שיקול הדעת לברור ממה שמציעים להם רק מה שאכן מתאים לנסיבות חייהם ולמקום בו הם חיים, ולא לאמץ בצורה עיוורת כל מה שהמערב מוכר להם.

הכפר נמצא כאן:

העור השחור

אני מודה – לפני שנסעתי לקניה, היה לי חשש, מודע אך לא רציונלי, להיות במקום בו כולם חוץ ממני שחורים.

למה? אולי בגלל שהתרבות ההגמונית, המשווקת מארה"ב, משווקת לאמריקאים, ולשאר העולם פחד משחורים. האמת – פחד מכל דבר, וספציפית –  פחד מהלא מוכר והבלתי ידוע. פחד מזרים ופחד משחורים והיספנים.  סרטים הוליוודיים נוטים להציג בעלי עור שחור (שאינם דנזל וושינגטון) בתפקידי פושעים או חברי כנופיות. כל הסרטים שאתה רואה על אפריקה, כמו black hawk down או The last king of Scotland גורמים לך די לחשוש להיות לבן  באפריקה. הם מציירים אפריקה שנראית מאוד כאוטית, ומאוד מאיימת.

בארה"ב, מקומות בהם כולם בעלי עור שחור הם בדרך כלל מקומות בהם לא בטוח לשהות, כמו למשל הארלם או מזרח פאלו אלטו. נכון שהדבר קשור יותר לעוני מאשר לצבע העור, אך מה לעשות, ויש מתאם הדוק בין עוני לכהות העור? והסטראוטיפ הופנם אפילו על ידי בעלי העור השחור עצמם?  לדוגמה: נסעתי פעם ברכבת התחתית בניו יורק, צפונה אל גשר ג'ורג וושנינגטון כדי לקחת אוטובוס לניו ג'רסי. באוםן לא מאוד חריג, התקלקלה הרכבת שתי תחנות לפני התחנה אליה הייתי צריך להגיע. לא רציתי להפסיד את האוטובוס האחרון, ולכן עליתי לרחוב, והתחלתי ללכת צפונה. מצאתי את עצמי באמצע הארלם, בסביבות רחוב 150, ושמתי לב שאני קצת חריג בשטח. אנשים שישבו בחוץ, לטשו בי עיניים. היה לא נעים. המשכתי ללכת. אחרי כמה מאות מטרים ניגש אלי אדם מבוגר יחסית, ושאל אותי לאן אני הולך. הסברתי. הוא הסביר לי שמה שאני עושה לא בטוח בשעות היום, קל וחומר בשעות הקטנות של הלילה.הוא ליווה אותי עד לתחנה הבאה של התחתית, ויעץ לי לרדת לחדר ההמתנה שבתחנה – שם יש שומר חמוש, ורק כאשר אראה במוניטור את הרכבת נכנסת ממש לתחנה, לרדת לרציף. השתכנעתי וזה אכן מה שעשיתי.

אז מה הפלא שנסעתי לאפריקה בחשש מסוים? ולא זו בלבד, אלא שתחנתי הראשונה הייתה ניירובי, עיר הידועה לשמצה בשיעור הפשע שלה. יש אפילו המכנים אותה Nairoberry.

ביומיים הראשונים, עדיין שמתי לב לצבע עורם של הסובבים אותי. הפתיע אותי שכול מי שראיתי היו ממש ממש כהים. נכון גם שם יש גוונים, אך הם בתחום צר יחסית –  שכולו כהה. לא הייתי מודע שצבע העור של כל השבטים השונים בקניה כה דומה. תחום גווני  העור של האפרו-אמריקאים, רחב בהרבה. מבהיר מאוד ועד כהה מאוד. ובדיעבד מסתבר שרוב השוני לא נובע כנראה ממוצאם של האנשים מחלקים שונים של אפריקה, אלא מאחוז הגנים הלבנים שלהם.

אחרי יומיים, במהלכם לא היו אנשים לבנים אחרים בשדה הראיה שלי, כולם סביבי איבדו את הצבע. כל האנשים סביבי "הלבינו" . הצבע נעלם  והפסיק להיות "מציין". רק כעבור שבועיים, כשהופיע אדם לבן בשדה הראיה שלי, חזר צבע העור להיות משהו ששמתי לב אליו.

ותוך שתי דקות בערך, גם נעלם החשש שלי להיות בין אנשים שכולם שחורים. והוא גם לא חזר אפילו בשכונת Kibera בניירובי, המתהדרת בתואר ה"סלאמס הגדול בעולם" (יש חולקים על נכונות השיא המפוקפק הזה). גם ניירובי עצמה לא נראתה לי מקום מאיים, אבל יתכן שזה רק אני, ופרצוף מפזר ההפגנות שלי.

באופן מפתיע (ואולי לא מפתיע)  גם בקניה, גוון עור קצת פחות כהה נחשב עדיף על גוון עור טיפה יותר כהה. Hoyne , הסוציולוגית אליה התלוויתי, הקפידה לחבוש כובע בכל רגע נתון, וכששאלתי אותה אמרה מפורשות, שזה כדי לשמור על צבע יותר בהיר, צבע יותר "עירוני".

מסתבר שגם כשצבע העור הוא שחור כהה  מלידה, יושבי המשרדים עדיין שחורים פחות מהחקלאים בשדות. לא שאני הבחנתי בהבדל, אך כנראה שכמו שהאסקימוסים מבחינים בין 30 סוגי שלג ונותנים להם שמות שונים (ואולי זו אגדה אורבנית?) כך אנשים בעלי עור מאד כהה מבחינים בגווני גוונים של עור שחור.

טפשי בעיני שבכל מקום ואתר, בהיר יותר נחשב יפה יותר, נחשק יותר. אין פה שום ענין מוסרי. זה פשוט לא הגיוני.

והשיא, כשאחד הלבנים  שפגשתי באפריקה סיפר לי על לבנים הבאים "לסייע" באפריקה, ומשאירים אחריהם בכל מקום בו פעלו "תינוקות בצבע שוקו". בבחינת "טובה" שהם עושים למקומיים – שכן התינוקות האלו "נחשבים" שווים יותר. פשוט להקיא. ואם זה נכון, שהתינוקות האלו אכן נחשבים "רצויים", אז גם נורא נורא עצוב.

הערת אגב על אמנות הכתיבה על העור השחור:

בקניה נתקלתי בתופעה שלא ראיתי קודם. אם אתה מדבר עם מישהו, והוא רוצה לכתוב לך משהו, ואין תחת ידו נייר ועט, הוא יקח מקל קטן, וישרוט את העור שעל פנים ידו. ובעור הממש שחור של ה"אפרו-אפריקאים" נשאר קו בהיר יחסית שנעלם תוך כעשר דקות.  ניסיתי את זה בעור שעל ידי, ולמרות שהייתי מאד שזוף מקניה, זה פשוט לא עובד. לא רואים את הכתב. כנראה שאאלץ להמשיך ולהחזיק עט בתיק 😦

לועסי הגת ומוצצי הנים

Miraa בשפת ה Meru בקניה, גת בארץ, הוא סוג של צמח הגדל במקומות גבוהים בקניה, ולעיסתו ממסטלת וכנראה גם ממכרת. שמו הלטיני Catha edulis ושיח שלו גדל אצלי בחצר.

אף פעם לא טעמתי את העלים מהשיח שלי (פחדן שכמוני), אך משום מה הוא נראה שונה מאד מעצי ה Miraa שראיתי סביב הר קניה, באזור שבט ה Meru, שענפיהם מפותלים ומעוותים, כמו העץ בן 300 השנים בתמונה מטה.אני חושב שהגת שיש לי בחצר היא מהסוג הנקרא hereri ומגודל בעיקר באתיופיה. אבל צריך עוד לברר.

Neem, או אזדרכת הודית, Azadirachta indica הוא עץ שהקנייתים קוראים לו מוארבעין, בגלל שחלקיו השונים מרפאים ארבעים מחלות שונות. אני אגב, מאמין בזה ומגדל עץ כזה בעצמי.

בכל אופן, בקניה מגדלים גת, ורוב היבול מוטס לסומליה מיד לאחר הקטיף. אין לצמח הזה חיי מדף בכלל. גת הוא גם ענף היצוא השני בחשיבותו של אתיופיה (אחרי קפה).

בקניה מוכרים ברחוב צרורות של גבעולים (לא את העלים!) והקנייתים צורכים לא מעט מהצמח הזה.הקונים לועסים את הגבעולים מהערב עד הבוקר, ואז הולכים לישון למשך היום. לא ברור לי מתי בדיוק הם משתכרים את הכסף לקניית הסם, כ 300-400 שילינג לצרור שנצרך בלילה אחד. הוצאה לא מבוטלת.

לעיסת גת הורסת את השיניים. הן הופכות חומות ומתפוררות. גם החניכיים הופכים חומים.  מצד שני – מציצת מקלות  Neem היא דרך מצוינת לתחזק את החניכיים והשיניים.  מיד רואים מי נמנה על מוצצי ה Neem – שיניו צחורות וחניכיו וורודים.

אצל ההודים זה עובד מצוין, וכנראה שהמנהג הגיע לקניה, עם ההודים שהיגרו לשם. יש גם משחת שיניים המופקת מ Neem והיא עובדת טוב, כמעט כמו משחת השיניים   Vicco Vajradanti  בה אני משתמש העשויה על פי מרשם איורוודי עתיק מ 20 צמחים שונים, כולל נים.

בכל אופן, שני המנהגים, גם לעיסת הגת וגם מציצת מקלות הנים נפוצים גם בקרב שבט הבוראנה וגם אצל שבט הסמבורו. אלא שאפשר בוודאות לחלק את האנשים לכאלו המשתמשים בגת, כאלו המשתמשים בנים, וכאלו שלא משתמשים לא בזה ולא בזה.

ניראה לי שקבוצת המשתמשים גם בזה וגם בזה היא קבוצה ריקה. אלו פשוט אוכלוסיות מנוגדות באופיין. אפשר לראות מיד שצחורי השיניים, כמו למשל Tosa המוזכרת כאן, הם טיפוסים פעלתנים ופרודוקטיביים. ואפשר לראות גם ששחורי השיניים הם הפראזיטים והאלמנטים הלא יצרנים החברה. שחור השיניים בקניה הוא אינדיקטור טוב לבטלנות כמעט כמו שחור הבגדים אצלנו.

ומה לגבי לובן השיניים? יחסית לאמריקאים, שרבים מהם מלבינים את שיניהם ברבים באמצעים כימיים, אין שיני העם היושב בציון צחורות דיין.

אז מה התשובה הבריאה? Neem.  או לפחות Vicco. (מוכרים את זה בסופר פארם)

קניה ונורווגיה

שתי מדינות בהן שהיתי מספר שבועות  כל אחת, בהפרש של חודש. האחת, משני צידי קו המשווה, השנייה משתרעת הרחק צפונה, אל מעבר לחוג הקוטב.

מבחינת תשתיות הכבישים (אבל לא רק) – אלו שני קטבים מנוגדים.

לחבל הטורקנה בקניה, חבל ארץ גדול פי ארבע ממדינת ישראל, ובו כמליון איש, אין כביש. אין אפילו דרך כורכר סבירה. יש דרך עינויים מפוררת עצמות בה רכב 4X4 קשוח יכול לנסוע אולי 25 קמ"ש. והטופוגרפיה לא ממש קשה. והאקלים מתון.

בנורווגיה, לכל כפר של 4 בתים בערך (ויש המון כאלה) יש כביש סלול. ויש מנהרות אין ספור. אפילו במקומות שאין ספק שאין לכך הצדקה כלכלית. מעל 900 מנהרות באורך כולל של מעל 750 ק"מ. כולל 31 העוברות מתחת לים, ויורדות לעומק של עד 287 מטרים מתחת לפני הים!

המנהרות עוזרות לשמור על הנוף, אך חלק מהזמן לא רואים אותו, כי כאמור  – נוסעים בתוך המנהרות…. והטופוגרפיה בלתי אפשרית, עם שילוב של צוקים ומים בכל מקום. והאקלים קר מאד – ממש הרסני לכבישי אספלט, ויש הרבה יותר מכוניות לכל ק"מ של כביש. ועדיין, הכבישים במצב טוב. לא מצב מדהים, אבל מספיק טוב.

אז מה גורם להבדל? אולי זה הנפט?

לנורווגיה יש המון נפט. לקניה אין. לפחות עד כה לא גילו. אולי בגלל שלא חיפשו. אבל הנורווגים לא מבזבזים את כספי הנפט. הם משקיעים אותו בקרן השקעות "לטובת העתיד". ואת הכבישים הם ממנים ממיסים ואגרות נסיעה.

והנורווגים גם גדולים בתחום הסיוע. אומה בת 5 מליון אנשים תורמת הרבה יותר ממדינות גדולות ממנה בהרבה. בקניה למשל, אחד הפרוייקטים בהם עבדתי היה במימון ארגון סיוע נורווגי ואותה Tosa עליה סיפרתי כאן, תלך לאוניברסיטה בעזרת מלגה מנורווגיה.

לפני הנפט, נורווגיה היתה ארץ די עניה. אפשר לראות את זה בספרטניות הבסיסית הטבועה באנשים. לפני הנפט גם לא היו להם כל כך הרבה מנהרות, אך היו להם ספינות ומעבורות – הים חודר לכל פינה של המדינה. והכישורים האלו איפשרו לנורווגים הקדמונים, הויקינגים, לשלוט בימים ובנהרות בכל העולם הידוע כמעט חמש מאות שנים.

גם הנורווגים וגם הקנייתים תפרנסו שנים רבות בעיקר מדייג וחקלאות. בשני העמים יש  עדיין הרבה אנשים המתפרנסים ממרעה. הנורווגים, בניגוד לרועים הקנייתים, מגדלים מזון לבעלי החיים, ומאכסנים אותו לתקופות בהן אין מרעה חופשי (חורף). הקנייתים לא עושים את זה כמעט בכלל, ואצלם מספר בעלי החיים עולה ויורד עם כמות המשקעים. את המחסור שנוצר ממלאים עודפי תוצרת חקלאית של ארצות אחרות המגיעים לשם כסיוע.

אם מנטרלים את השפעת הנפט, עדיין ברור שבנורווגיה הדברים נעשים אחרת מבקניה. הדברים נעשים באיזו רמה אחרת של אנרגיה, ואני מתכוון לאנרגיה של פרטים, לא של "אומה".

בכל מקום בנורווגיה בו היינו, הדברים התנהלו ביעילות שאין למעלה ממנה. פשוט – הם לא עושים מה שהם לא חייבים לעשות, ואת מה שהם כן חייבים לעשות – עושים פשוט ומהר. תענוג.

 ובקניה? היה סביר בחלק מהמקומות, אבל הרבה יותר אנשים עסקו במעט מאד. בחלקות בהן עבדתי, כשכבר הגיעו אנשים, ועבדו, תמיד באו 50 ועבדו 5-6 בכל רגע נתון. נכון, עבודה פיזית קשה, אבל עדיין, duty cycle נמוך.

מצד שני, הנורווגים צדים את מעט אילי הצפון שעוד נותרו מחוץ לשמורות, מצפצפים על אמנות בינלאומיות וטובחים בלווייתנים, ודגים בצורה שאינה מקיימת (sustainable). הקנייתים מאידך, לא נוגעים בזברות גם כאשר הם רעבים (כי הן לא "מפריסות פרסה"?), ובאופן כללי נותנים לבעלי החיים לשרוד בטבע (לדעתי לא רק בגלל הערך התיירותי).

אז מה הסיבה להבדלים האלו? למה הנורווגים, כפרטים, נחווים כ"טעונים" ברמת אנרגיה גבוהה בהרבה מהקנייתים? האם זה נגזר מצורך השרדותי לקיום בסביבה עויינת? סביבה בה אם לא תדאג לחורף, לא תשרוד לראות את האביב?

האם לשאול את השאלות האלו הוא אקט גזעני?

אין לי מושג.

צלקות טקסיות

 ————  הערת מבוא קצרה ———–

 הרשומה הזו הפכה עם הזמן להיות אחת היותר נקראות בבלוג שלי, בעיקר כי חיפוש צמד המילים "ילדים ערומים" במנועי חיפוש, העלה אותה. אז אם את/ה הגעת הנה כי את/ה פדופיל/ית, אל תטרח/י להמשיך ולקרוא. לא תמצא/י כאן את מה שאת/ה מחפש/ת.

ובכלל, כדאי שתלך/כי לטיפול, כי משהו אצלך דפוק מאד. ילדים הם לא אובייקטים לתשוקה מינית, ואם אתם בכל זאת חושבים כך, אתם פשוט חולים. זה לא עניין תלוי תרבות. זה עניין ביולוגי.

———— סוף הערת מבוא ————

יש לי רק צלקת טקסית אחת. היא ממוקמת בראש הפין, במקום בו הוסרה העורלה.

גם לילדי יש אותה צלקת. לא בגלל שאני מאמין בצורך הדתי למילה, ולא בגלל הצורך הבריאותי, שגם שבנחיצותו אני לא משוכנע. מלתי את בניי כדי שלא יהיו חריגים בחברה בה הם חיים. כלומר – מסיבות אסתטיות. צלקת טקסית לכל דבר ועניין, המסמלת את היותם חברים בחברה הישראלית-יהודית.

בקניה, אצל בני הטורקאנה, עניין הצלקות הטקסיות מפותח הרבה יותר. הוא אמנם לא נעשה על ידי מנתח פלסטי בהרדמה מקומית (כמו אצל ילדי), אך עדיין בבסיסו מונע על ידי אותו הצורך הבסיסי לסמן את עצמך כשייך לקבוצה.

הבחנתי בזה תחילה על בטנו של ילד ערום, כבן 7. הצלקות הכהות על פני העור המאד כהה נראות רק בזוית מסויימת, ותחילה חשבתי שהן תוצאה של מחלת עור. אך הסדירות והאחידות מראות ברור שצלקות אלו הן מעשה ידי אדם. לעומת זאת, הצלקת שיש לי נחסכה ממנו.  בני הטורקנה לא נימולים, בניגוד לרוב שבטי קניה.

בשבטי קניה שבהם כן מלים את הגברים (וגם את הנשים) הדבר נעשה בגילאי 13 עד 18, ומהווה מעין טקס כניסה לבגרות.  רבים  פשוט לא יסכימו להצביע עבור פוליטיקאי שלא נימול, שכן "הוא עדיין לא מבוגר". עד כדי כך, שראש הממשלה הנוכחי, Raila Odinga, המנסה להיבחר לכהונת הנשיא, הלך ומל את עצמו בגיל מבוגר. וכמובן דאג לפרסם זאת ברבים – כדי שאנשים ידעו שהוא "בוגר" וראוי לקולותיהם. Raila הוא בן שבט ה Luo, שבט של דייגים מאזור אגם ויקטוריה שהם בין השבטים הבודדים שלא מלים את בניהם, שבט שגם אביו של ברק אובמה משתייך אליו.

אני מניח שזה אחד מהדוגמאות למה שז'אק לאקאן היה מתאר כ"חסר",  המיוצר כסימן לזה שאתה מקבל את "האחר הגדול" – חוקי החברה. ובמקרה של פוליטיקאי, רשאי להשתייך לחברה זו ואף להנהיג אותה.

את אותן הצלקות, אותו "חסר" של שלמות העור, ראיתי גם על גבן של נשות טורקנה רבות, כמו זו למשל:

ועל פניהן של אחרות, כמו למשל זו:

ומסתבר שהן נעשות על ידי חיתוך העור בסכין ה "פנגה" המשמש גם לקיצוץ ענפים וכיסוח דשא, וגם לקיצוץ ציפורניים….צלקות אלה מראות על נכונות לסבול כאב ולעצב את גופך ומהוות הצהרת השתייכות, כמו הצלקות המסתתרות תחת כריות הסיליקון המרימות אל על את שדיהן של רבות מנשות השכונה בה אני גר.

עוד סוג של צלקת טקסית יש בשפתיהן התפוחות והמשורבבות (מסיליקון) של מנותחות השכונה. לא ברור לי אם מודל החיקוי שלהן הוא נשות שבט הטורקנה, כמו יפיפיית טורקנה זו:או דג קרפיון….

או אולי דונטלה וורסצה (הנראית כמו קרפיון בעצמה…)

כל אותן הנשים הבלונדיניות כדרך הצבע, החטובות משעות אימון אין ספור (זו בעצם העבודה שלהן), דיאטות רצח ושאיבת שומן, על שדיהן המתכחשים לכח הכובד ושפתותיהן המשורבבות נראות לי כמו אצווה של אנדרואידיות שיוצרו לפי מפרט של פסיכופט. וכאשר הן לא ארוזות, הן מן הסתם נראות שוב כמו דונטלה וורסצה כאשר היא "לא ארוזה":

לגברי הטורקנה יש צלקות מסוג אחר. כפי שהסבירו לי ירמיהו (Jeremiah) ומשה (Moses), בני הטורקאנה שהיו חלק ממשלחת הסקר שלנו, לפרוייקט ההשקיה אצל בני הטורקאנה. אצל הגברים, הצלקות מסמלות מעשי גבורה. ספציפית – הרג אנשים.

על כל אדם שהרגת, נועצים בעור שעל גב ידך קוץ של אקציה, מרימים את העור בעזרת הקוץ וחותכים את עיגול העור המורם בעזרת סכין.

ל"ירמיהו" יש צלקות רבות כאלה, על שתי הידיים,  וגם על הבטן והגב, אותן לא רצה להראות לי.

לטענתו אלו אנשים שהרג כדי להגן על הצאן אותו רעה כנער, ממש באותו האזור בו היינו. גם ל"משה" יש צלקות רבות, אך אלו כנראה מזכרת משרותו בצבאו של אידי אמין, תקופה עליה הוא מעדיף לא לדבר משום מה…

———————————

הערת אגב – ברשומה הזו השתמשתי במקור באותיות לטיניות לכתיבת שמה של דונטלה וורסצה, אך זה גרם למנועי חיפוש להביא לרשומה כל כך הרבה אנשים שאינם קוראים עברית, והפך את הרשומה הזו ל"מאד פופולרית" באופן מאד מלאכותי. מסתבר ששמה הוא מילת חיפוש מאד פופולרית ברשת.

לקרוא "הביתה" ב Kula Mawe

קראתי את ספרו המצוין של אסף ענברי, בזמן שישבתי במלון וחיכיתי ליום בו יופיעו עמיתי לפרוייקט לעבודה. הספר כתוב במין תערובת (חדשנית לדעתי) של פרוזה ותיעוד, מתובלת בהרבה הומור, ומספר את תולדות מאה השנים הראשונות (והאחרונות?) של קיבוץ אפיקים, מייסוד התנועה בברית המועצות ועד ההפרטה.

חשבתי שהספר מציג באור ראוי להערצה את אנשי הקיבוץ הזה בפרט ואת מוסד הקיבוץ בכלל, אך צורי, הבננצ'יק של אפיקים שפגשתי בכנס האננס והבננות של העמותה לפירות אקזוטייים, סיפר לי שיש בקיבוץ תרעומת רבה על המחבר, וישנם אי דיוקים בספר, שחלקם לא מחמיאים לאנשים. כשחושבים על זה, אין באמת דרך להימנע מתרעומות כאלו, כאשר כותבים ספר שכזה על אנשים חיים המוזכרים בשמם האמיתי, או שקרוביהם עדיין חיים. האח של הבננצ'יק מוזכר בספר, שחיין מצטיין שנהרג במלחמה.

נקודת דמיון אחת בין אנשי אפיקים ואנשי Kula Mawe היא שבשני המקרים מדובר בקבוצות אנשים שצריכים  להפוך לחקלאים,  ללא כל נסיון קודם או הכשרה בחקלאות.

אבל כאן מסתיים הדמיון בין שתי הקבוצות. במקרה של Kula Mawe  השינוי נובע מכורח שהם עדיין לא הפנימו לגמרי. מרעה חופשי פשוט כבר לא מספיק לצרכיהם. במקרה של אנשי אפיקים, המוטיבציה היא אידאולוגית. הרצון לבנות ארץ חדשה, ולנפץ את התדמית של היהודי המנותק מהאדמה.

אותה המוטיבציה שבגללה אבא שלי ויתר על השלמת תעודת בגרות אחרי המלחמה, ואוניברסיטה, שאינם נחוצים לחקלאי בארץ ישראל. כך בכל אופן שכנע אותו השליח מארץ ישראל שהגיע לסלובקיה בשליחות, ושמיד אחרי כן נסע לוינה לעשות דוקטורט בספרות.

ההבדל הגדול ביותר בין שתי הקבוצות הוא בתחושת הקהילתיות.  Kula Mawe נעדרת כל תחוש של קהילתיות. האנשים שם כמעט עוינים זה את זה. הם לא עוזבים את בקתותיהם בלי לנעול אותן, אפילו לא לחמש דקות. הם יעקרו זה את העץ של שכנו, והם יתפקדו יחד רק כאשר הדבר נכפה עליהם, כמו למשל  בקואופרטיב המפעיל את הבאר.

הקיבוץ, וספציפית קיבוץ אפיקים, הוא מקרה של קהילתיות אולטימטיבית. קהילה שבה אפילו הילדים שייכים לכלל, שבה אין רכוש פרטי כלל ולכן אין גם מה לגנוב. שבה, בימים הראשונים. לא היו לאנשים אפילו תחתונים פרטיים. ושבה עד היום לא נועלים את הבית.

ויש כמובן את העניין של קבלת ההחלטה. מייסדי אפיקים השליכו מאחוריהם את עולם הגלות, ולא הסתכלו אחורה. נכון, הייתה נשירה, ואנשים אפילו חזרו לארצות מוצאם, אבל הקיבוץ נוסד על בסיס נתק מוחלט מהעולם הישן, וקפיצה נחשונית אל הלא נודע. הם המציאו את המוסד הזה תוך תנועה, ללא תקדימים של ממש. הם לימדו את עצמם חקלאות בעבודה כשכירים בפרדסים, בנו כבישים בהתנדבות, והפכו חקלאים מומחים בקנה מידה עולמי.

אנשי Kula Mawe לעומת זאת לא ממש קיבלו את ההחלטה לשים את יהבם על החקלאות. הם לא ויתרו על גידול בעלי חיים, ומספר בעלי החיים שיש לך עדיין קובע ויקבע את מעמדך, גם אם משאבי הסביבה לא יכולים באמת לתמוך במספרים  כאלה. אם הגשמים יתחדשו, ויהיה מספיק מרעה, לא בטוח שהחלקות שהם בנו יעובדו. מבחינה תרבותית, הם עדיין "פסטורליסטים" – זה מה שמגדיר אותם. אם מישהו מוכן לשלם להם באוכל כדי שיכשירו לעצמם חלקות אדמה, אז הם יעבדו בחקלאות. אך הם ממש לא מגדירים את עצמם, לעצמם, כחקלאים.

האם אפשר לבסס קואופרציה חקלאית בקהילות של פסטורליסטים כמו Kula Mawe?  מ. שאצלו נסעתי לעבוד, סבור שיש סיכוי.

האם אפשר להפוך את הקהילות של "פסטורליסטים" בארץ לחקלאים? על בסיס שיתופי? אצל הבדואים זה לא קרה. אבל אני לא יודע באם מישהו ניסה. אם זה היה מצליח עוד היינו צריכים לתת להם מכסות מיים ויצור, מה שלא מתאים לאגנדה של  של מדינת ישראל. שאלתי את מ. לדעתו, והוא חושב שבארץ זה לא ילך. שיש לבדואים דרכים אחרות להתפרנס שדורשות פחות מאמץ מלעשות את המעבר לחקלאות.

בכל אופן, ממש הצטערתי כשהביתה נגמר, ונשארתי תקוע רק עם מגילת זכויות הירח של רון לשם, ממנו ממש לא נהניתי. אחרי שקראתי את אם יש גן עדן, אני גם לא מבין מה גרם לי לקנות גם את הספר הזה.

לקרוא Heidegger ב Kula Mawe

טוב נו, לא ממש לקרוא היידגר. קטונתי. למען הדיוק – לקרוא מבוא להיידגר, ספר של טימותי קלארק (בהוצאת רסלינג). ספר טוב לקורא הכללי למרות שהוא מכוון ספציפית לחוקרי ספרות.

כשאהיה גדול וחכם, אקרא את היידגר ממש, ואולי אפילו בגרמנית.

בכל אופן, ישבתי לי ב Kula Mawe (פירוש השם אגב הוא: "תאכלו אבנים", אך על זה בפוסט אחר), ולא היה לי עם מי לעבוד. האנשים אתם באתי לעבוד היו רעבים. יתכן משום שהבקר שלהם מת בבצורת, או אולי בגלל שלא ירד גשם כבר שנתיים וכל מה שהם זרעו נבל. וכיוון שהיו רעבים, העדיפו ללכת לעבוד אצל ה"מתחרים" , שם שילמו להם באוכל על עבודתם, ולא בפרויקט אליו באתי, שם האוכל אמור להגיע רק אחרי שהם יגמרו את החלקות, יזרעו, ירד גשם, המקנה של משפחות יריבות לא יאכל להם את היבול והם יצליחו לקצור את היבול, בסביבות מרץ בשנה הבאה.

אז היה לי זמן בשפע, ואחרי שגמרתי לחפור בשכל של בערך כל אחד בישוב, ולתחקר אותו על חייו, ולצלם כל בקתה מטה ליפול מכל זוית אפשרית, וגם לקרוא ספר קריאה אחד או שניים, היה לי המון זמן ופנאי נפשי להתעמק במשנתו של מורי ורבי, (למרות ה"התחלקות" הנאצית הקצרה) , מרטין היידגר, שאתו אני לא מסכים בכל דבר ועניין, אך הוא בהחלט פקח את עיני.

נכון, זו חוויה סוראליסטית משהו לשבת בכפר בו עיקר מעייני התושבים הוא איך להיות בחיים עוד שבוע, ולהתעמק בפירוק והרכבה מחדש של מושג ה"היות" במטפיזיקה המערבית. הניגוד הזה, בין ההפשטה המוחלטת של החשיבה הפילוסופית המערבית וההפשטה המוחלטת של לחיות או למות היה כל הזמן בירכתי מוחי.

ומצד שני, להיידגר היה מין רעיון שכזה, שאצל איכרים ובעלי מלאכה מסורתיים השתמרו אופני מחשבה קדם רפלקסיביים בעלי יחס בלתי מנכס אל ההוויה. רעיון שנראה לי קצת חלק מהרומנטיסיזם הגרמני בו היה היידגר טבול כולו ודרכו חווה את העולם.

בכל אופן חשבתי על זה, והגעתי למסקנה שלפחות לגבי חברת רועים כמו זו שבקרבה ישבתי, אי אפשר להגיד שאין להם יחס לא מנכס אל העולם. הם הרי מגדלים בעלי חיים כדי להשתמש בהם למאכל. אי אפשר להגיד שאתה "טבול בעולם" באופן לא מנכס ולא רואה כל דבר כמכשיר לשימושך, אם תמצית חייך היא שעבוד בעלי חיים, בעלי נשמה, ההוים בעולם בדיוק כמוך, ושאותם אתה שוחט ואוכל כשאתה רעב.

שלא לדבר על היחס לילדות, אותן מוכרים תמורת 80 פרות בגיל 13, להיות אשתו הראשונה או השישית של מישהו אותו לא פגשה קודם ושמבוגר ממנה בשנים רבות. אם זה לא יחס מנכס, מה כן?

אז נכון שהאנשים ב Kula Mawe השאירו את הטבע שסביבם די קרוב למצבו הטבעי, ולא שינו אותו לצורכיהם כמו שהיה עושה האדם המערבי. אך זה לא מתוך איזה כבוד לטבע ויחס "לא מנכס" אליו. זה מתוך אוזלת יד.

כנראה שאת האבחנה הזו קשה להבחין בהם ממרומי הקתדרה בפרייבורג.

עוד רשומות העוסקות בהיידגר ומשנתו