כמעיין המתגבר

שוב אני חוזר אל אותם האנשים הנשבעים בנקיטת חפץ שלעולם לא יצביעו (שוב?) למר"צ, בעקבות הצעדים "מרסקי הדמוקרטיה" (תו ירוק וכאלה) שמשרד הבריאות, והשר הממונה עליו, ממר"צ, נוקטים. אני חוזר אליהם כי הגעתי למסקנה שבאמת אין לכל אותם אנשים סיבה להצביע למר"צ בפרט ולשמאל בכלל.

עזר לי להגיע לתובנה הזו מרצה אחד (שלא אנקוב בשמו) המלמד חשיבה ביקורתית באחת האוניברסיטות (שלא אנקוב בשמה) בעזרת מיטב ההוגים הצרפתיים (שכן אנקוב בשמם – פוקו וכאלה…), ומשתמש במגיפת הקורונה כדוגמה לאופן שבו יש לפתח ולטפח חשיבה ביקורתית. מהקורס שלו פרשתי כי פתאום הבנתי שבעצם, אני שומע שם את הגרסה העברית של Tucker Carlson, המגיש האולטרא ימני של רשת fox, מכחיש מגיפה ידוע. שמה שהמרצה הזה, ומתנגדי החיסונים, הסגרים והמסיכות בכלל מדגימים הוא אידאולוגיה ליברטריאנית קיצונית, אפילו פינת תנועת האלט-רייט האמריקאית. שההוגים הרלוונטיים להתהדר בהם הם לא אלו הצרפתים אלא הוגים שמרניים כמו Friedrich Hayek ומילטון פרידמן.

גם אני הייתי שם, בגיל 15 או 16, כשקראתי והתלהבתי מספריה של איין ראנד כמו "כמעיין המתגבר" ו"מרד הנפילים". אבל די מהר עבר לי, התבגרתי. אבל האנשים המגדפים את ניצן הורוביץ על כל מה שהוא עושה, הם עדיין שם. במקום הזה של האינדיבידואליזם הבוטה, במקום של "אני אדאג לעצמי" ושהאחרים יתפגרו. של "אתם לא תגידו לי מה לעשות".

לפחות בארה"ב זה קוהרנטי. למשל בסרטון בטיק-טוק בו מתלוננת מישהי שלא נותנים לה להכנס להופעה שהיא קנתה לה כרטיס ב 150$, (ואף הזמינה מלון למקום בו ההופעה ב $500,) כי היא מסרבת לבצע בדיקת קורונה ב $40, (אף שהיא אישרה שתעשה זאת כתנאי לרכישת הכרטיס.) למה? כי "פה זה אמריקה", ואף אחד לא יגיד לה מה לעשות.

מה יש לנו פה בעצם? יש לנו אנשים שמסרבים לקבל את התפיסה שתפקיד המדינה (אחד מהם) הוא לשמור על שלמות גופם ובריאותם של אזרחיה. שזה החוזה שיש בין האזרחים – העברת האחריות אל המדינה לשמור עליהם אחד מהשני, ומאחרים שמחוץ לקולקטיב. שלשם כך מוטלות הגבלות כאלה ואחרות שבין היתר נועדו למנוע פגיעה של אזרח אחד באחר (רק למדינה מותר לעשות את זה, רק למדינה יש מונופול על אלימות).

לא מדובר פה על ערבות הדדית וולונטרית. אפילו לא מדובר פה על נטילת החוק לידים של עסק פרטי (למשל האמרגן של ההופעה ההיא). המדינה חייבה את מפעילי האירועים לתפעל אותם כך שהבאים אליהם לא יפגעו. בדיוק כמו שדורשים מהם אישור של מכבי אש. אם זה נראה למישהו פגיעה לא מידתית בזכויותיו, בתי המשפט הם המקום לפנות אליו. בארה"ב יותר מאשר במקומות אחרים, כי שם הרפובליקנים הצליחו למלא את בתי המשפט בשופטים "שמרניים", כאלה שהשקפת עולמם היא בכיוון המצמצם את תפקיד המדינה ולכן גם מצמצם את סמכויותיה. בישראל אולי גם בעתיד, אם איילת שקד תצליח במה שהיא התחילה כשרת משפטים.

בישראל האידאולוגיה בקטע זה פחות ברורה. אין פה באמת הבדל בין ימין לשמאל ברצון לצמצם או להרחיב את סמכות המדינה. המריבה היא יותר מי דואג לאיזה ציבור ובאיזה מידה. גם הימין (פרט למעט ימנים אידאולוגים כמו איילת שקד) הפופוליסטי לא שואף לצמצם את התערבות המדינה בחיי האזרחים, ולראיה הגישה המרחיבה של ממשלת נתניהו בתקופת הקורונה. ואין להתבלבל בין ניסיון נתניהו ל"הגביר משילות" ו"לצמצם את שלטון הפקידים" לבין אידאולוגיה ימנית קלאסית. יש פה אך ורק ניסיונות מילוט של מישהו ששנים רבות מדי בשלטון גרמו לו לחשוב שהוא מעל החוק, והתבדה.

לסיכום – כל מגיבי השיטנה להורוביץ, כל סרבני החיסונים ומתנגדי התו הירוק, כל אנשי "מרד הנפילים" – חישבו טוב איזו אידאולוגיה אתם מגלמים בהתנהגותכם, מאיזה פוזיציה אנוכית אתם פועלים, ואז או שתתבגרו, או שתמצאו לכם איזו מפלגה ימנית קלאסית (למשל פייגלין?) שמייצגת באמת את מה שאתם באמת מאמינים בו.

מסך הבערות

זמן טוב, מבחינה היסטורית, לבקר מחדש את מושג "מסך הבערות", שטבע הפילוסוף  ג'ון רולס. המושג מתאר כריתת אמנה חברתית שבמסגרתה תוקם קהילה פוליטית הפועלת על פי כללי "צדק כהוגנות" (Justice as Fairness), כאשר המתדיינים על האמנה אינם יודעים כלל מהו מעמדם החברתי. (הגדרה מויקיפדיה)

במסך הבערות מדומיין מצב מקורי, דימוי מחשבתי שכזה, שבו אין עדיין אמנה חברתית, חברה אנושית לא מכוננת עדיין, אבל האנשים במצב זה שואפים להקים קהילה שתהיה צודקת והוגנת לכולם. יש הוגים שגרסו שמצב מקורי כזה היה בשחר המין האנושי, יש שרואים זאת רק כדימוי מחשבתי, סוג של "אילו היה…" שמאפשר לחשוב איך, ממצב מקורי כזה מקימים חברה צודקת.

הזדמן לנו, באופן די נדיר בהיסטוריה, להיות ממש בפועל במצב מקורי כזה, אך לפני שנתיים. לפני שמגפת הקורונה פרצה בעיר ווהאן אשר בסין ומשם התפשטה בעולם. מצב מקורי בו לא היו עדיין לא סגרים, לא חיסונים, לא התנגדות לחיסונים, לא מסיכות (במערב…). השיח האנושי היה חף מכל אותם (עשרות!) מושגים שקשורים למגיפה ושמתגלגלים על לשוננו באופן טבעי כיום.

ובתחילת המגיפה, גם היה ידוע מעט מאד על הוירוס הזה. איך הוא מתפשט, מי פגיע אליו ומי פחות, איך אפשר לטפל בחולים, האם הוא יעלם בקיץ? האם יהיה חיסון? מתי? ממש מסך הבערות הרולסיאני.

אבל ככל שהמסך החל מתפוגג אט אט, אפשר היה לראות עד כמה המודל שהציע רולס להקמת חברה צודקת לא יכול להתממש. חיש מהר התברר שאנשים מגבשים את דעתם על הצעדים שצריך לנקוט (או לא לנקוט) לרוב מתוך פוזיציה תועלתנית, אך גם מתוך פוזיציה אידאולוגית.

אין לי ספק שבאותו מצב מקורי מדומיין הייתה הרבה יותר נכונות לצעדים נמרצים אם האנשים שקיבלו את ההחלטות לא ידעו באותו הזמן אם המחלה מסוכנת להם או לא. אם המחלה מסוכנת יותר לזקנים, אזי הם לא ידוע אם כשיורם מסך הבערות יתברר להם אם הם צעירים או מבוגרים, עם מחלות רקע או בלי.

האם האנשים מאחורי המסך היו מחליטים לסגור בבתים לשנים את בני ה 60+ ולתת לשאר לחיות כרגיל אם לא יכלו לדעת בני כמה הם עצמם יהיו כשיצאו מאחורי מסך הבערות (בהנחה שיש הגיון במדיניות כזו)?

באופן דומה, מעניין לתהות אם המחליטים מאחורי מסך הבערות לא היו יודעים אם הסגר יהיה הרסני כלכלית עבורם אישית, או שלא יזיז להם, איך הם היו מחליטים על פיצוי כלכלי לניזוקים. האם היה פיצוי נדיב יותר? פחות?

לגבי החיסונים ותקנות התו הירוק – אם האנשים המסתופפים באותו מצב מקורי, מאחרי מסך הבערות, לא היו יודעים שכאשר יורם המסך הם יאחזו באמונה שגילם הצעיר, או אמונתם בכדורים משלשלים לבעלי חיים, או ברפואה אלטרנטיבית, או בטראמפ, או בתזונה כזו או אחרת יגנו עליהם מתחלואה, האם גם אז הם היו מתנגדים לנסיון לחסן את כל האוכלוסיה, להפריד בין המחוסנים ואלו שלא?

האם מאחורי מסך הבערות אפשר היה למצוא פתרונות חברתיים, כגון לימוד מרחוק בזום, לפני שהאנשים התנסו במצב בפועל? או האם צריך להשליך את האנשים למים בכדי שילמדו שיש מים, וצריך ללמוד לשחות?

האם חברה שנוצרת כתוצאה מהמהלך המחשבתי הזה של מסך הבערות תהיה חברה יותר או פחות סמכותנית? חברה בה תהיה יותר או פחות התערבות של הכלל בעניני הפרט? אם הדוגמה של השנתיים האחרונות מלמדת משהו, זה שהדעות חלוקות לחלוטין אם יש יותר מדי או פחות מדי התערבות של המדינה.

יתכן שמסך הבערות עוד עימנו – ככל שהמין האנושי והמין השני – הוירוס, לומדים זה את זה, ומתאימים את עצמם זה להשתנות של השני במחזורים של תחלואה ותמותה, החברה האנושית נעה ונדה בהתאמה, הלוך וחזור, בין יותר ופחות התערבות, בין סגרים להתרתם, בין הקשחת תקנות וריכוכן.