המשתה

קראתי השבוע בשנית את "המשתה" של אפלטון (בתרגום הארכאי משהו של יוסף ליבס) ונהניתי. הפעם, מצאתי את עצמי מזדהה (קצת) עם המספר, אפולודורוס, המתבקש שם על ידי חברו ששמו אינו מוזכר לספר את קורות משתה מסוים אחד שבו חגג אגאתון את זכייתו בפרס המשוררים, משתה שבו נכח גם סוקרטס, ושהמשתתפים נתבקשו בו לספר בשבחי האל ארוס.

כי כך אומר אפולודורוס: "עדיין לא עברו שלוש שנים מאז התחלתי מתהלך עם סוקרטס, ושוקד מדי יום ביומו על אמריו ומעשיו. קודם לכן הייתי משוטט ככל אשר נזדמן לי, ועם שהייתי סבור שאני עושה דבר-מה, הייתי עלוב בעלובים, כמוך עתה, שלדעתך יש לעסוק בכל דבר שבעולם, אך לא בפילוסופיה".

עברו מעט יותר משלוש שנים מאז התחלתי גם אני "להתהלך עם פילוסופים", אלא שאצלי זה יותר היידגר מסוקרטס. בכל זאת, אפילו בפילוסופיה יש התפתחות, עם כל הכבוד ליוונים הקדמונים. ויש כבוד.

ועוד  אומר שם אפולודורוס, בהמשך אותו עמוד, קצת לפני שהוא מתרצה ומתחיל לספר את קורות המשתה: "… אם בקשתכם שאספר גם לכם, – עלי לעשות כן. שהרי גם בדרך כלל כל אימת שאני משמיע בעצמי, או שומע מפי אחרים, דברי פילוסופיה, אין שיעור לשמחתי – נוסף על התועלת שלדעתי צומחת לי מכך. ובשמעי דיבורים בעניינים אחרים, וכל שכן את שלכם, של העשירים ואנשי העסקים – כי אז סרה רוחי, ואתכם, חברי, מרחם אני על שתדמו בלבכם כי אתם עושים דבר מה, ואינכם עושים ולא כלום. ואולי גם אני איש אומלל בעיניכם, וסבורני שסברתכם אמת. אולם עליכם – אינני סובר סברה, אלא יודע אני אל-נכון שכך הוא."

שלא כאפולודורוס, עדיין לא הגעתי כמוהו למקום שבו "בשמעי דיבורים בעניינים אחרים, וכל שכן את שלכם, של העשירים ואנשי העסקים – כי אז סרה רוחי", ולבטח שאני לא חושב ש: "אתם, חברי, מרחם אני על שתדמו בלבכם כי אתם עושים דבר מה, ואינכם עושים ולא כלום". ממש לא.  אני עדיין נהנה מדיבורים בעניינים אחרים, גם של "העשירים ואנשי העסקים" (אני מציץ בדה-מרקר מדי בוקר), ועדיין אין אני מרחם על חברי העושים דברים אחרים. כנראה שאני עדיין לא פילוסוף של ממש, על כל פנים לא בסטנדרטים אתונאים.

כן, קצת חבל לי על אותם ממכרי שיכולים היו להרשות לעצמם להפסיק לעבוד בדברים שבהם הם כבר שנים לא מוצאים שמץ עניין. עצתי להם היא לפתח תחומי עניין חדשים כל זמן שאדם הוא עדיין ערני ובעל כושר לימוד. זה לא חייב להיות פילוסופיה, אף כי אני ממליץ – כי אפשר לקחת פילוסופיה  להרבה כיוונים: למדעים, לספרות, למדעי החברה, לאנתרופולוגיה, להיסטוריה, למחשבת ישראל, למדע המדינה, לפסיכולוגיה, לאמנות, לקולנוע, לבלשנות, לשפות, לתרבות דיגיטלית – יש בכל אלה חשיבה פילוסופית רבת שנים ומרתקת. לאיש על פי נטייתו.

אבל מצד שני, (תמיד יש צד שני…), אני מודאג לפעמים שאני אולי קצת כאותה הדמות של חולה הקצרת הספרדי הזקן בו מטפל הרופא רייה ב"הדבר" של אלבר קאמי (תרגום אילנה המרמן):

כשמלאו לחולה-הקצרת הזקן,  סוחר סדקית על-פי משלח-ידו, חמישים, החליט הלה שטרח דיו, ונשכב ולא קם עוד מאז, אף-על-פי שהקצרת שלו הסתדרה יפה עם מצב העמידה דווקא, קצבה צנועה הביאה אותו עד שנתו השבעים וחמש, והוא נשא את שנותיו ברוח ‏טובה, עיניו לא יכלו לסבול מראה של שעון, ואמנם בדירתו לא היה אפילו שעון אחד, "שעון," היה אומר, "זה דבר יקר ומטופש," את השעה, ובייחוד את שעות הארוחות, שרק הן היו חשובות לו, היה אומד בעזרת שתי הקדרות שלו, שהאחת מהן הייתה מלאה גרגירי חומוס בהקיצו, והוא היה ממלא את האחרת, גרגיר אחר גרגיר, בתנועה אחת שווה, קבועה ומתמדת, וכך היו לו ציוני-דרך ביממה שנמדדה באמצעות קדרות, "כל חמש-עשרה קדרות," היה אומר, "אני זקוק לאכול משהו, זה פשוט מאוד,"

אני לא תמיד מצליח להתעלם מהמחשבה המתגנבת לעתים לראשי, שלימודיי הם בעצם חסרי "תכלית" מעשית בדיוק כמו העברת פולי החומוס מקערה לקערה. גם אם אני לומד פילוסופיה, וגם אם אני מפיק מזה הנאה מרובה ואתגר אינטלקטואלי.

האם אני דומה לאותו חולה? בהמשך הסיפור, הרופא של קאמי מצטט את אשתו של החולה:

"אם לסמוך על דברי אשתו, אגב, כבר ניכרו בו סימני ייעודו בגיל צעיר מאוד, שכן מימיו לא מצא עניין בשום דבר, לא בעבודתו, לא בידידים, לא בבתי-קפה, לא במוסיקה, לא בנשים, לא בטיולים, מימיו לא יצא מעירו, חוץ מפעם אחת שנאלץ לנסוע לאלז'יר בעסקי המשפחה, ואז ירד בתחנה הקרובה ביותר לאוראן, כי נתמלאה סאתו, ברכבת הבאה חזר הביתה"

אז אולי בעצם אני לא כל כך דומה לאותו חולה. בכל זאת, יצאתי פעם או פעמיים מעירי, אבל אני בהחלט  חולק את חיבתו לחומוס.

מודעות פרסומת

הסינדרום הצפון אפריקאי

גם בקריאה חוזרת של  "הזר" של אלבר קאמי נשארת סתומה הסיבה בעטיה רוצח מֶרסו, גיבור הספר את אותו "הערבי", זה שקאמי לא טרח לתת לו שם. רוצח, ונידון למוות, על ידי המשטר הקולוניאלי הצרפתי.

רוב מקרי הרצח של אלג'יראים בידי המליציות של המתיישבים / מתנחלים הצרפתים דווקא לא נענשו (כמו למשל רצח 40 כפריים בכפר ריווה, בשנת 1956) כך שמרסו הורשע במידה כזו או אחרת בשל היותו חריג בחברת המתיישבים אליה הוא אמור היה להשתייך. העדר דמעותיו בהלווית אמו והליכתו לים למחרת ההלוויה סימנו אותו כ"כלב זר", "לא באמת אחד משלנו", כזה שאפשר למצות אתו את הדין ולהדגים שגם colon, מתנחל צרפתי, "שחור רגליים", יכול להיענש על הריגה סתמית של ערבי חסר שם.

או שגזר הדין משקף את  הההטייה הנאו-קולוניאליסטית של קאמי, שעד הסוף ממש האמין ב"כיבוש נאור" של אלג'יריה, ששאף לממשל פדרטיבי עם אוטונומיה חלקית, קצת כמו שטחי A,B ו C בשטחים. כזה שבו מתיישב אכן נענש על הרג אלג'יראי.

נעזרתי בחיפושי אחרי סיבת הרצח בספריו של פרנץ פאנון, פסיכיאטר שעבד בבית החולים הפסיכיאטרי בּבֵּלִידַה, אלג'יר, ותאר בספריו את הנזקים הנפשיים שמשטר הכיבוש גרם הן למתיישבים והן ל"מיושבים", מה שהוא קורא "פסיכוזות תגובתיות". את ספרו "מקוללים עלי אדמות" התחלתי כבר לקרוא בעבר, אבל לפרק המדבר על "מלחמה קולוניאלית והפרעות נפשיות" הגעתי רק כעת.

אסור להשוות בין הקולוניאליזם הצרפתי בצפון אפריקה לקולוניאליזם הציוני. עצם השימוש במונח קולוניאליזם בהקשר הציוני הוא מלכתחילה טעון, כי אני לא גורס ש"היהדות העולמית" החליטה להקים לעצמה "קולוניה", מושבה במזרח התיכון. אבל הקריאה בכתבי פאנון מטרידה ומעכירת מנוחה. בגלל הדמיון למצבנו כאן. בגלל הדמיון בין השיח הצרפתי לציוני, זה שבו תושבי המקום מתוארים כחלק מ"הטבע", משהו שהוא ברקע, מנתוני הטריטוריה, כמו המדבר, הביצות, היתושים – משהו שיש לתרבת, להכניע, להביא אליו ציביליזציה.

וכן, יש הקבלה מוצדקת בין רצונה של צרפת להגדיל את גבולותיה דרומה אל מעבר לים התיכון, לרצונה של מדינת ישראל להתפשט מזרחה אל מעבר לגבולותיה. ובשני המקרים, המדינות הכובשות מעבירות מספר גדול יחסית של אנשים אל השטח הכבוש. בשני המקרים יחסי המתיישבים / מתנחלים לאוכלוסיה ה"ילידית" הם כר נרחב להתפתחותן של הפרעות נפשיות.

אני שואל את עצמי האם יש אצלנו מקבילה לתיאור של פאנון את האופן שבו משטר הכיבוש מעוות ומשחית הן את נפשות הכובשים והן את אלו של הנכבשים. לא ידוע לי.

מתוך ההקדמה של אליס שרקי לספר (בהוצאת בבל): "פאנון מתאר תבניות אלה כבר בניתוחיו את המצב הקולוניאלי ב'מקוללים על אדמות': עבור המתיישב (colon) המיושב (colonise) אינו אלא התגלמות הרוע… " הכובש לא יכול לסלוח לנכבש על מה שהוא "נאלץ" לעולל לו.

על כך מתווספת התאוריה של "אסכולת אלג'יר" שאליה נחשף פאנון בבתי החולים הפסיכיאטריים של אלג'יר. על פי תיאוריה זו, שפותחה "מחקרית" על פני שלושים שנה בבית הספר לפסיכיאטריה של אוניברסיטת אלג'יר, בראשות הפרופסור Porot, "הצפון אפריקאי הוא פושע". לא השפעות הכיבוש, הדיכוי והדה-פרסונליזציה המובנית בו הם הגורמים לפשיעה הזו. לא – זהו משהו מהותי במבנה המוח. "האפריקאי הוא אירופאי שעבר לובוטומיה", "היליד הצפון-אפריקאי, שפעילות מוחו העליון וקליפת המוח שלו אינן מפותחות, הוא יצור פרימיטיבי…." (פורו, כנס בבריסל, 1935).

ולכן, הוא "אלים באורח תורשתי". (משהו כמו "ערבים מבינים רק כוח" אצלנו). המאפיינים של האלג'יראי על פי אסכולת אלג'יר הם שהוא: "הורג לעיתים תכופות, הורג בפראות – הנשק החביב עליו הוא הסכין, והוא הורג בגלל כל דבר שטות." והיו גם תיאוריות המקשרות את הצורך בריקון גופת החיה הנשחטת מדם על פי השחיטה הכשרה המוסלמית (והיהודית) ו"צורך האלג'יראי להתפלש בדמו של הקורבן" ממנו נובעת חיבתו להריגה בסכין.

זהו ה"מובן מאליו" של הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יר: הפחד מהפרא, הפועל כחיה, ללא בקרת האונה הקדמית, ההורג בסכין בכדי להתענג על הדם, בגלל כל דבר שטות. מרסו היה אולי מנותק רגשית, אבל "מחוברת" דיו כדי להוציא את האקדח למראה הסכין שהוציא ה"ערבי", ולירות. ולוודא הריגה בעוד ארבעה כדורים. ואולי גם לא לחשוש מהתוצאות. היו לו די תקדימים סביבו לחשוב כך.

והשבוע, במקרה, נפטר מאיר הר ציון, גיבור ישראל, שכמה שנים לפני שהיה אחראי לטבח עשרות אזרחים בכפר קיביה, עוד שבשנות החמישים, כנקמת דם על רצח אחותו בידי בדואים (כנראה) עבר את הגבול לירדן עם כמה חברים, תפס באקראי חמישה רועים בדואים, שחט ארבעה מהם בסכין ושלח את החמישי לספר על זה. גם הוא לא היה צריך לחשוש מהתוצאות. מחאו לו כפיים. הוא גם רצח בסכין, "כמו שהאלג'יראים אוהבים" – האם אשמה בכך השחיטה הכשרה היהודית, או שהוא סתם התענג על הדם?