קראתי השבוע בשנית את "המשתה" של אפלטון (בתרגום הארכאי משהו של יוסף ליבס) ונהניתי. הפעם, מצאתי את עצמי מזדהה (קצת) עם המספר, אפולודורוס, המתבקש שם על ידי חברו ששמו אינו מוזכר לספר את קורות משתה מסוים אחד שבו חגג אגאתון את זכייתו בפרס המשוררים, משתה שבו נכח גם סוקרטס, ושהמשתתפים נתבקשו בו לספר בשבחי האל ארוס.
כי כך אומר אפולודורוס: "עדיין לא עברו שלוש שנים מאז התחלתי מתהלך עם סוקרטס, ושוקד מדי יום ביומו על אמריו ומעשיו. קודם לכן הייתי משוטט ככל אשר נזדמן לי, ועם שהייתי סבור שאני עושה דבר-מה, הייתי עלוב בעלובים, כמוך עתה, שלדעתך יש לעסוק בכל דבר שבעולם, אך לא בפילוסופיה".
עברו מעט יותר משלוש שנים מאז התחלתי גם אני "להתהלך עם פילוסופים", אלא שאצלי זה יותר היידגר מסוקרטס. בכל זאת, אפילו בפילוסופיה יש התפתחות, עם כל הכבוד ליוונים הקדמונים. ויש כבוד.
ועוד אומר שם אפולודורוס, בהמשך אותו עמוד, קצת לפני שהוא מתרצה ומתחיל לספר את קורות המשתה: "… אם בקשתכם שאספר גם לכם, – עלי לעשות כן. שהרי גם בדרך כלל כל אימת שאני משמיע בעצמי, או שומע מפי אחרים, דברי פילוסופיה, אין שיעור לשמחתי – נוסף על התועלת שלדעתי צומחת לי מכך. ובשמעי דיבורים בעניינים אחרים, וכל שכן את שלכם, של העשירים ואנשי העסקים – כי אז סרה רוחי, ואתכם, חברי, מרחם אני על שתדמו בלבכם כי אתם עושים דבר מה, ואינכם עושים ולא כלום. ואולי גם אני איש אומלל בעיניכם, וסבורני שסברתכם אמת. אולם עליכם – אינני סובר סברה, אלא יודע אני אל-נכון שכך הוא."
שלא כאפולודורוס, עדיין לא הגעתי כמוהו למקום שבו "בשמעי דיבורים בעניינים אחרים, וכל שכן את שלכם, של העשירים ואנשי העסקים – כי אז סרה רוחי", ולבטח שאני לא חושב ש: "אתם, חברי, מרחם אני על שתדמו בלבכם כי אתם עושים דבר מה, ואינכם עושים ולא כלום". ממש לא. אני עדיין נהנה מדיבורים בעניינים אחרים, גם של "העשירים ואנשי העסקים" (אני מציץ בדה-מרקר מדי בוקר), ועדיין אין אני מרחם על חברי העושים דברים אחרים. כנראה שאני עדיין לא פילוסוף של ממש, על כל פנים לא בסטנדרטים אתונאים.
כן, קצת חבל לי על אותם ממכרי שיכולים היו להרשות לעצמם להפסיק לעבוד בדברים שבהם הם כבר שנים לא מוצאים שמץ עניין. עצתי להם היא לפתח תחומי עניין חדשים כל זמן שאדם הוא עדיין ערני ובעל כושר לימוד. זה לא חייב להיות פילוסופיה, אף כי אני ממליץ – כי אפשר לקחת פילוסופיה להרבה כיוונים: למדעים, לספרות, למדעי החברה, לאנתרופולוגיה, להיסטוריה, למחשבת ישראל, למדע המדינה, לפסיכולוגיה, לאמנות, לקולנוע, לבלשנות, לשפות, לתרבות דיגיטלית – יש בכל אלה חשיבה פילוסופית רבת שנים ומרתקת. לאיש על פי נטייתו.
אבל מצד שני, (תמיד יש צד שני…), אני מודאג לפעמים שאני אולי קצת כאותה הדמות של חולה הקצרת הספרדי הזקן בו מטפל הרופא רייה ב"הדבר" של אלבר קאמי (תרגום אילנה המרמן):
כשמלאו לחולה-הקצרת הזקן, סוחר סדקית על-פי משלח-ידו, חמישים, החליט הלה שטרח דיו, ונשכב ולא קם עוד מאז, אף-על-פי שהקצרת שלו הסתדרה יפה עם מצב העמידה דווקא, קצבה צנועה הביאה אותו עד שנתו השבעים וחמש, והוא נשא את שנותיו ברוח טובה, עיניו לא יכלו לסבול מראה של שעון, ואמנם בדירתו לא היה אפילו שעון אחד, "שעון," היה אומר, "זה דבר יקר ומטופש," את השעה, ובייחוד את שעות הארוחות, שרק הן היו חשובות לו, היה אומד בעזרת שתי הקדרות שלו, שהאחת מהן הייתה מלאה גרגירי חומוס בהקיצו, והוא היה ממלא את האחרת, גרגיר אחר גרגיר, בתנועה אחת שווה, קבועה ומתמדת, וכך היו לו ציוני-דרך ביממה שנמדדה באמצעות קדרות, "כל חמש-עשרה קדרות," היה אומר, "אני זקוק לאכול משהו, זה פשוט מאוד,"
אני לא תמיד מצליח להתעלם מהמחשבה המתגנבת לעתים לראשי, שלימודיי הם בעצם חסרי "תכלית" מעשית בדיוק כמו העברת פולי החומוס מקערה לקערה. גם אם אני לומד פילוסופיה, וגם אם אני מפיק מזה הנאה מרובה ואתגר אינטלקטואלי.
האם אני דומה לאותו חולה? בהמשך הסיפור, הרופא של קאמי מצטט את אשתו של החולה:
"אם לסמוך על דברי אשתו, אגב, כבר ניכרו בו סימני ייעודו בגיל צעיר מאוד, שכן מימיו לא מצא עניין בשום דבר, לא בעבודתו, לא בידידים, לא בבתי-קפה, לא במוסיקה, לא בנשים, לא בטיולים, מימיו לא יצא מעירו, חוץ מפעם אחת שנאלץ לנסוע לאלז'יר בעסקי המשפחה, ואז ירד בתחנה הקרובה ביותר לאוראן, כי נתמלאה סאתו, ברכבת הבאה חזר הביתה"
אז אולי בעצם אני לא כל כך דומה לאותו חולה. בכל זאת, יצאתי פעם או פעמיים מעירי, אבל אני בהחלט חולק את חיבתו לחומוס.
דרכי עצים 