בחזרה לצ'נדיגר

בפברואר 1951, ישב הארכיטקט השוויצרי-צרפתי Charles-Édouard Jeanneret-Gris זה שהמציא את עצמו מחדש כ Le Corbusier (קורבוזיה מכאן ואילך) בעיירת ההררית  Simla אשר במדינת Himachal Pradesh בהודו, ושרטט במחברתו את קווי המתאר של העיר Chandigarh  שאותה הוא נקרא להודו לתכנן מאפס, על ידי ראש ממשלת הודו דאז, Jawaharlal Nehru. עיר בירה למדינת Punjab, זו שבה גרים הסיקים.

עברו שלושים וארבע (וחצי) שנים, ובאוקטובר 1985 הגיע ל Simla גם עבדכם יחד עם זוגתו שתחייה, לבקר במה שהבריטים קראו (עד שעזבו ב 1947) Hill station, עיירה הררית אליה היו הפקידים הבריטים שניהלו את הודו נמלטים כאשר הקיץ הפך את ניו-דלהי לבלתי נסבלת. לשם הגענו  גם כי שמענו על יפי המקום, גם כי חשקתי בנסיעת הרכבת על המסילה הצרה משם והלאה אל Chandigarh  וגם קצת באשמת בתו של Jawaharlal Nehru, אינדירה גנדי, שהחליפה אותו בראשות הממשלה.

אינדירה, שבאותם הימים ראשה היה עדיין מחובר לגופה (לפני ששומר ראשה (הסיקי) הניח על צווארה זר פרחים ממולכד בחומר נפץ) , הייתה באותם הימים גם מאד מחוברת לארגון המדינות הבלתי מזדהות (כלומר – הבלתי מזדהות עם ארה"ב). חוסר אהבתה לארה"ב דבק גם בנו, ובאותם השנים הודו גם קנתה נשק מברית המועצות, ולא מישראל.

אז לא היו יחסים דיפלומטיים בין הודו וישראל באותם השנים, ולכן אפשר היה לקבל בנחיתה בשדה התעופה של מומבאי (אז בומביי) מה שנקרא landing permit לשלושים יום בלבד, שאותו אפשר היה להאריך אצל "קציני רישום הזרים" בבירות חלק ממדינות הודו, אלו היותר נידחות שבהן הם לא ידעו שהם לא אמורים להאריך את תוקף האישור הזה.

שנתיים קודם, היה הרבה יותר קשה לקבל את אישור הנחיתה הראשוני (הראשון עלה לנו בשני עטי פארקר ש"נשכחו" אצל פקיד הגבולות, והיה לשלושה ימים בלבד) אבל היה קל יותר להאריך, כי לא היו כמעט ישראלים בהודו וקציני המשטרה לא ידעו שהם אמורים לסרב להאריך להם את האישור.

אז היינו כבר מתורגלים בעניין הזה, של חיזור אחרי קציני משטרה במקומות נידחים, וכך הגענו ל Simla. שם הסתבר שקצין רישום הזרים הוא מפקד המשטרה של המדינה כולה, וליד שולחן הכתיבה אדיר הממדים שלו, ניצבים שני שוטרים בדום מתוח כל זמן הפגישה בינינו.

עניין ה landing permit לא היה מוכר לו, והיינו קצת מודאגים כשמפקד המשטרה אמר ש"אין בעיה", הוא רק צריך להתקשר לבומביי לברר מה עושים עם זה. מצד שני, חשדנו שיש סיכוי טוב שהוא לא יצליח להתקשר לשם.

שלושה ימים אחרי כן קיבלנו הארכה לחודש אחד נוסף בלבד (במקום השלושה המקווים), אחרי שמפקד המשטרה של מדינת Himachal Pradesh כולה נאלץ להודות בבושת פנים שהוא לא מצליח ליצור קשר טלפוני עם הממונים עליו בבומבי. זה היה מצב התשתיות בהודו אז. הודו הייתה מדינה מסוגרת לגמרי ליבוא, ורשת הטלפונים הייתה רק השארית המדולדלת של זו שהבריטים השאירו מאחור כשעזבו ב 1947. על שלומנו היינו מודיעים להורים בארץ במברקים.

אז עזבנו את Simla ונסענו ברכבת על המסילה הצרה ל Chandigarh  (לא צרה כמו זו לדרג'ילינג, פחות ציורית אך עדיין חוויה) , העיר שאותה תכנן קורבוזיה מ SImla במחברת הטיוטות שלו 34 שנים קודם.

באותם השנים טרם פיתחתי עניין רב בארכיטקטורה, ולכן לא הבנתי ש Chandigarh היא ציון דרך אדריכלי שחייבים לבקר בו.  לכן לא התכוונו לשהות שם אלא רק להמשיך הלאה, ל Matura ומשם ל Sanchi. חיכינו בתחנה המרכזית לצאת האוטובוס, זוגתי באוטובוס ואני כרגיל על הרציף, מחפש לקנות אוכל לפני הנסיעה המאד ארוכה. ואז, בזמן שזוגתי דאגה יותר מזה שאיעלם משדה הראיה שלה (בדיוק כשהאוטובוס יוצא לדרך), ופחות מזה שהמצלמה תיעלם, מישהו ניצל את השנייה בה ידה של זוגתי לא הייתה מונחת על תיק המצלמה שעל הכיסא לידה (שאותו שמרה בעבורי), לקח את התיק ונעלם בחשכה. ואף אחד באוטובוס המלא והדחוס לא ראה ולא שמע.

אז יצא לנו לבקר את המשטרה גם ב Chandigarh. לא שזה עזר למשהו, אבל בין לבין, כשחיכינו לשמוע משהו מהם, יצא לנו להבחין שהעיר אינה ככלל הערים ההודיות. רחובותיה ישרים, בתיה מודרניים, ויש אזורים שהיו אמורים להיות כנראה שטחים ירוקים ביניהם (אלא שלא היו, ירוקים).

הגניבה היה אסון די גדול. גם הנזק הכספי היה גדול (בקנה המידה שלי אז). הייתה בתיק מצלמת הרפלקס הראשונה שלי:  מצלמת קנון A1, המצלמה הראשונה אי פעם שהתהדרה בשלושה אופנים של חשיפה אוטומטית: זה שבו הצלם קובע את המהירות, זה שבו הוא קובע את הצמצם, וזה שבו המצלמה קובעת את שניהם. חידוש גדול דאז. הייתי מאד גאה במצלמה הזו, ובאוסף העדשות קבועות אורך המוקד שהיו לי בעבורה. ואז פוף – הכל נעלם. יחד עם מספר קטן יחסית של סרטים מצולמים.

בהודו של אז אין יבוא. המצלמות היחידות שאפשר היה לקנות היו כאלה שנשדדו מתיירים אחרים, וגם את אלה אפשר היה לרכוש רק בדלהי, לשם הגענו רק אחרי שבועיים, שבועיים שבהם לא צילמתי. יתכן שזו הסיבה לכך שמראה אותם המקומות בהם ביקרנו במהלך השבועיים האלה,  חסר מצלמה, חרוט במוחי יותר מאשר במקומות בהם כן צילמתי.

אז הביקור הראשון ב Chandigarh לא היה מוצלח במיוחד.  התיקון היה באוגוסט 2009, כשגררתי את משפחתי כולה לביקור בעיר, כחלק מביקור משותף ראשון שלנו בהודו, וזה היה מרתק.P1010817

היום, "חזרתי" ל Chandigarh בשלישית – בתערוכה פה בפריז. תערוכה שכותרתה: "Chandigarh חמישים שנה אחרי לה-קורבוזיה" (הוא נפטר ב 1965, ועבד על תכנון העיר עד יומו האחרון). התערוכה, Chandigarh : 50 ans après Le Corbusier תוצג עוד כמה ימים (אני רדוף סגירות של תערוכות)
ב Cité de l'architecture & du patrimoine ברובע ה 16.

התערוכה שבאה לבחון איך התכנון של לה-קורבוזיה (יחד עם עוד שלושה אדריכלים אירופאיים, אחד מהם אחיו, וגדודים של אדריכלים הודיים שגם הם, לשם שינוי, זכו להתייחסות בתערוכה) עמד במבחן הזמן. סדרה של סרטי וידאו, שבחנו צדדים שונים של החיים בעיר, כמו מגורים, מסחר, תנועה, גנים ועוד ניסו לענות על השאלה הזו, ומבחינתי היו מרתקים. בביקור שלנו שם לא יכולתי להיכנס לבתיהם הפרטיים של אנשים, (בתים מדגמים שונים של אדריכלים שונים ששוכפלו שוב ושוב), ולשאול אותם איך החיים, ואיך הם מרגישים בבית ובעיר בכלל, ולצלם את אורח חייהם היומיומי.

אבל כן ידעתי שתושבי העיר מאד גאים בעירם, ואכן, יחסית להודו, העיר הרבה פחות כאוטית מכל עיר אחרת בה ביקרנו, וביקרנו בהרבה מאד ערים. לדעתי, חלק מזה כן קשור לתכנון העיר הכולל כאוסף של רבעים, מסודרים בגריד רבוע, ובו בנייה נמוכה בלבד. העיר תוכננה לפחות מחצי מליון אנשים, כלום במונחים הודיים. היום יש בה 1.2 מליון אנשים, והיא גלשה אל התחום הירוק שאמור היה להקיף אותה ואף היה מוגן בחוק. אבל אין אכיפה בהודו.

הוצגה שם בתערוכה גם אותה המחברת מ Simla מ 1951, ובה הסקיצה של סמל העיר, כפי שהוא מוצג שם לפני בית האספה הלאומית, הסמל הזה:P1010809

הייתה גם סדרת ראיונות מצולמים עם אדריכלים הודיים, שאת האנגלית שבפיהם, בניגוד לצרפתית של השילוט, יכולתי אפילו להבין. ואחד מאותם אדריכלים, שפע הבחנות, שחלקן היה כה רלוונטי גם לנו. הוא דיבר על האופן בו Nehru השתמש בלה-קורבוזיה, ב Chandigarh, העיר לדוגמא שתכנן, ובמודרניזם האירופי בכלל בכדי לספק לאוסף הקבוצות האתניות של הודו שאך קיבלה עצמאות מצע ניטרלי, שסביבו יכולה להתגבש זהות לאומית הודית. מצד שני, Chandigarh  לא הפכה למודל לחיקוי לערים אחרות בהודו. אין בהודו עוד ערים מתוכננות כמוה. "תכנון" זו כמעט מילה גסה בהודו.

כיום כל אחת ממדינות הודו מטפחת לעצמה זהות תרבותי מובחנת, המתבטאת גם בארכיטקטורה. אבל אז, כתחילת שנות החמישים, מיד אחרי קבלת העצמאות מאנגליה, המודרניזם  ש Chandigarh הייתה הסמל שלו, כן שימש את ההודים כעזר בגיבוש הזהות הלאומית שלהם, כמדינה "מודרנית".

בישראל של שנות החמישים, המודרניזם שעל פיו נבנתה רוב המדינה, כולל שכונות השיכונים ומעונות הפועלים, והתכנון המרכזי שעליו המדינה נטלה אחריות, כפי שהתבטא בתכנית (אריה) שרון (גם היא מ-1951), נחשב גם הוא כמצע ניטרלי שמעליו אפשר להקים מדינה "מתקדמת" ו"נאורה" (על חורבות הישובים הערביים המודחקים והמושכחים).

נכון שבניגוד להודו, בישראל הצעירה המודרניזם האירופי היה לא ממש ניטרלי, אלא שייך במובהק ליוצאי אירופה בכלל, יוצאי גרמניה בפרט, ובוגרי הבאוהאוס במיוחד (אבל היו רק מתי מעט שבפועל למדו שם). אבל הגמוניה תמיד שקופה לעצמה. תמיד אין לה צבע.

כיום, כשישראל מתפרקת לתת מדינות: מדינת יהודה המתנחלית והמשיחית, מדינת תל אביב ההדוניסטית, מדינת חיפה השפויה והמורעלת, מדינת ירושלים המתחרדת, המדינות החרדיות של ביתר עילית ("עיר התורה והחסידות בהרי יהודה")  ובית שמש, והמדינה כמדינה כבר לא מתכננת ישובים (אלא רק את אלו שתפקידם לסכל את סיום הכיבוש), האדריכלות המודרניסטית בישראל היא משהו שמוכר רק וילות לאולטרה עשירים.

בישראל הצעירה כמו בהודו הצעירה, היה לאדריכלות המודרנית תפקיד. היא מילאה אותו, בישראל אפילו יותר בהצלחה (לדעתי) מאשר בהודו. בישראל הנוף העירוני הבנוי עדיין מכיל מקטעים נרחבים של בניה מודרניסטית, לפחות עד שתמ"א 38 ומיזמי פינוי-בינוי יוסיפו לבניה הזו, יחד עם המעלית, החניה והממ"ד, את ה"פוסט"*.

*פוסט-מודרניזם כמובן

מודעות פרסומת

זה הולך להיות בנאלי

מזה כשמונה חדשים אני יודע ש"נגזר" עלי לשהות שישה חדשים בפריז, צרפת. מאז שזוגתי שתחיה התבשרה שבקשתה ל"שהות אמן" שם, אותה הגישה כמעט בהיסח הדעת לפני שנה וקצת, נענתה.

לא כתבתי על זה כאן דבר וחצי דבר עד כה, אולי כי זה איכשהו נראה לי לא מציאותי. אבל בשבוע הבא זה כנראה יצא לפועל, וניקח את עצמנו, יחד עם לא מעט מיטלטלים, לשם. ל Cité internationale des Arts.

במהלך התקופה האחרונה "קיטרתי" כמעט לכל מי שהסכים לשמוע על העניין הזה, שיהיה לי משעמם, שאני לא יודע צרפתית, שאני נאלץ להפסיק ללמוד. אבל תבהלה בריאותית קלה שבאה וחלפה בשבועות האחרונים, שבעטיה לא היה ברור במשך כמה ימים באם נוכל לנסוע או לא, גרמה לי להבין שבשורה התחתונה, לא הייתי רוצה לוותר על ההתנסות הזו.

ועכשיו מה? שאתחיל לשעמם פה את קהל הקוראים בתיאור נפלאות עיר האורות? בנאלי. קראתי בזמן האחרון כמה וכמה בלוגים של אנשים ששהו שם. רובם אני חייב להודות, די בנאליים. כלוקה בטבעונות, אני גם לא הולך לעוף על האוכל שם ולכן לא יהיו פה תיאורים מתלהבים מהכבד התפוח של איזה אווז אומלל שהואבס בכוח הזרוע. גם סקירת תערוכות אמנות כאלה ואחרות, שבלי ספק יהיה לנו שפע מהן, לא ממש הפורטה שלי.

אם ילחצו אותי אל הקיר, אהיה אפילו חייב להודות שלא ברור לי מה הקטע של פרויקט הפסאז'ים הבלתי גמור של וולטר בנימין, עוד אחד ש"נגזר" עליו לשהות בפריז וניסה למלא שהות זו בתוכן. אבל וולטר בנימין הוא בהחלט מודל אפשרי לחיקוי למישהו כמוני, שבא לפריז בלי תכניות מוגדרות מראש.

אלא שוולטר בנימין ידע צרפתית, אפילו מספיק טוב בשביל לתרגם שירים של רמבו. תרגום לא משהו אמנם, אבל לפחות נשאר מזה המבוא: "משימתו של המתרגם". אבל מה שוולטר בנימין עשה בפריז, לשבת לקרוא ולכתוב, גם אני יכול לעשות, ואני לא חייב לדעת צרפתית בשביל זה.

אבל אלמד צרפתית בכל זאת. נכון ש duolingo, התכנה שבעזרתה כבר התחלתי ללמוד  מדווחת שאני (עאלק) כבר יודע 16% צרפתית, אבל גם 1600% על פי מושגי התכנה הזו לא יספיקו לדעתי בשביל ללמוד פילוסופיה צרפתית בצרפתית בצרפת. וממילא נגיע רק שבועיים אחרי תחילת הסמסטר, כך שהשהות הזו משביתה אותי מלימודי בכל מקרה. אבל אשמח ללמוד צרפתית, ולא רק בגלל שלימוד שפות מקנה הגנה מסוימת מהמחלה שמפחידה אותי יותר מכל: אלצהיימר. ובצרפת זה יהיה יותר קל.

אז מה אני בדיוק הולך לעשות במהלך שישה חדשים בפריז, חוץ מללמוד צרפתית? תהרגו אותי אם אני יודע – זו חוויה שחדשה לי – לא לדעת מה אני הולך לעשות עם הזמן שלי. לפני תקופה שבה לוח השנה שלי ריק לחלוטין, ואקום. וזה קצת מפחיד.

אז ברור שאחרי התקופה הזו אכיר את פריז הרבה יותר טוב מכפי שאני מכיר אותה היום. ואדע איך זה לחיות (בניגוד ללבקר) בעיר ממש גדולה, מטרופולין עירוני.

ברור גם שתהיה לנו הזדמנות לבקר במקומות כמו הלובר לאט ובנחת, לדגום שעה פה שעה שם את אוצרות האמנות ששם במקום לנהל כלכלת רגליים וזמן בנסיון לראות כמה שיותר בביקור אחד. ויש גם מוזיאונים חדשים, כמו זה של לואי ויטון, ושני מוזיאונים שכבר היינו בהם נפתחו מחדש אחרי שיפוץ מסיבי, אלו של פיקסו ורודן. אז יהיה מה לראות. לא מספיק אמנם בשביל למלא שישה חדשים, אבל לא רע. פריז היא אמנם כבר מזמן לא מרכז תוסס של אמנות עכשווית. אני חושד שתל אביב תוססת ממנה, אבל לונדון נמצאת רק שעתיים וחצי ברכבת ממנה – ממרכז פריז אל מרכז לונדון, אז גם זו אופציה.

פריז היא גם קרש קפיצה נוח להרבה מאד מקומות, בצרפת ומחוצה לה. יש טיסות במחירים מגוחכים משם לכל מיני מקומות. אבל זוגתי באה לשם לעשות אמנות, ושנינו גם יחד רוצים להתנסות איך זה "לחיות" בעיר גדולה, לא רק לצאת ממנה למקומות אחרים, אז לא ברור עד כמה ננצל את האספקט הזה של פריז. נראה…

Après-ski

Après-ski, "אחרי סקי" בצרפתית, הוא סוג של טקס כמעט פגני, שבו עם תום יום של סקי, מצטופף חלק גדול מהגולשים,  עדיין בבגדי ונעלי הגלישה, חלקם אפילו עדיין עם הקסדות לראשם, במקום מוסכם מראש, כזה הידוע כמקום ה Après-ski ה"רשמי" ובצפיפות איומה "רוקדים". קשה לקרוא לזה באמת ריקוד גם כי כמה אפשר כבר לרקוד בנעלי סקי, וגם כי הקהל כל כך צפוף ודחוס שהם יכולים במקרה הטוב אולי להניף את ידיהם מעל הראש, בעיקר כאשר ה DJ מצווה עליהם לעשות כן. אה, כן, רוקדים ושותים. הרבה.DSCN0171

הדבר העיקרי שאני רוצה לעשות בתום יום גלישה, זה להעיף מעלי את נעלי הסקי. אני בקושי מסוגל ללכת בהן, אבל לרקוד? נכון שחלק לא קטן מקהל החוגגים גולש ב snowboard,  ונעליהם הרבה יותר נוחות להליכה, אולי אפילו לריקוד. אני לא יודע. אבל לא מעט הם גולשי סקי, וגם להם לא בוער משום מה להוריד את הנעליים במשך כמה שעות אחרי סיומו של יום גלישה.

אבל הם יותר צעירים. אחרי כן הם עוד ימשיכו לפאב, חלקם עדיין בקסדות ונעלי סקי, חלק כבר בבגדים קצרים במופגן, להדגים כמה הקור לא מזיז להם. בפאב הם יהיו עד קצת אחרי חצות, ואז יעברו ל"מסיבה" באחד המועדונים, שבאתר הזה הם כולם משום מה תת קרקעיים, עד ארבע בבוקר. ואחרי כן אני רואה אותם לפני שמונה בבוקר בארוחת הבוקר, ומיד כשנפתחים הרכבלים, ב 8:45 בבוקר, הם כבר שם. וחוזר חלילה.

אז זהו מובן אחד של המושג.

ויש גם את המשמעות של Après-ski כמסמן של השלב הזה בחיי שהוא "אחרי סקי", השלב שאליו אני חושש שהגעתי.

ולא בגלל שאני לא מסוגל פיזית להמשיך ולעשות סקי. השרירים דווקא פחות ופחות כואבים לי אחרי יום גלישה מבעבר.  שילוב של הטכניקה שלי שהשתפרה והעובדה שאני אולי קצת פחות דוחף את עצמי אל המסלולים השחורים, וגם על האדומים אני גולש יותר בניחותא, ומקפיד להישאר בגבולות המסלולים.

ואני עדיין מתפעל מהנופים המושלגים האלה, מהפסגות, מהעצים, כבר לא נפעם כמו בפעמים הראשונות, כמו שקורה בכל סוג של חוויה מסוג זה, בעצם. אבל הנופים האלה עדיין עושים לי את זה.DSCN0110

אז למה?

אולי זה קצת בגלל שאני הופך קצת פחות מכור לאדרנלין. סימפטום מובהק של גיל.

אולי זה בגלל שמצד אחד כבר הוכחתי לעצמי שאני מסוגל לעשות את זה, אפילו לא רע, אבל מצד שני, הסגנון שלי כבר לא הולך להשתפר. (ויש מקום רב לשיפור.) וגם לגלוש מחוץ למסלולים, מה שנקרא off-piste אני כבר לא הולך לעשות יותר מדי. אולי איזה רבע-עופ-פיסט קטן פה ושם.

אולי בגלל שהבנתי שיש דרכים נוספות "להרגיש אירופאי", איש העולם, חוץ מספורט חורף. שלכבוש את המדרונות באלפים לא באמת כובש לי מקום ביבשת ממנה הראו למשפחתי את הדלת. ובכל מקרה, לבנטיני הייתי ולבנטיני אשאר.

אבל בעיקר זה בגלל שאני קצת מסתכל על עצמי לפעמים מבחוץ, ואומר לעצמי: "מה זה צריך להיות השטויות האלה?", כל הטרחה הזו בשביל כל היום לעלות ולרדת בהר? פעם לעלות ברכבל ההוא ופעם לרדת במסלול הזה? לעלות, לרדת, לעלות, לרדת. מגוחך קצת אם חושבים על זה. ועוד בקור הזה…

נכון שכאשר אתה נודד מכפר לכפר ומעמק ולעמק, תוך שימוש בשילוב הכה משוכלל של רכבלים ומסלולים את מרגיש שאתה גם קצת "מתייר". כי במסלול הזה עוד לא עברת, ואת הזווית הזו של הרכס עוד לא ראית, ומסעדת הגבהים הזו עוד לא עצרתי לשתות בירה וקצת לנוח. השטות הזו עוד לא עברה לי גם אחרי שכבר שמתי לב שהכפרים בעצם כולם נראים אותו הדבר, חלק מתעשיית תיירות הסקי.DSCN0098

ולחשוב על כל מה שנדרש בשביל זה… חוץ מהסכום הלא מבוטל ששבוע כזה, שישה ימים למעשה של מעלה-מטה, עולה.

נתחיל בזה שאתה לא באמת גולש על ההר, אלא על אוטוסטרדות שפולסו בדחפורים על ההר ושינו את הטופוגרפיה שלו במידה לא מבוטלת.  ואל ראש האוטוסטרדות האלה שמדי לילה חתולי השלג מגהצים עליהם את השלג לנוחיותך בבוקר שלמחרת, אתה מגיע באחד מעשרה מינים שונים של רכבלים, כולם מבצעיים הנדסיים יוצאים מגדר הרגיל, בתכנון והשקעה פנטסטיים, שעל השימוש בהם אתה גם משלם מחיר נאה. וכל המבצעים המרשימים האלה בשביל מה? בשביל שתחזור למטה כלעומת שבאת, אחרי שאולי התפעלת כמה שניות מהנוף למעלה.DSCN0101

ושווה לזכור שאחרי שכבשנו ביד חזקה את העמקים וההרים האלה, בעלי החיים שחיו שם, כבר לא.

וחוץ מכל הכלכלה הענפה הזו של אתרי הסקי, יש את כל השלבים שאתה עצמך צריך לעבור לפני שאתה מתחיל בפועל לגלוש במורד.

זה מתחיל עם הגרביים הארוכים ואולי גם תחתונים ארוכים. ואז החליפה או המכנסיים והמעיל, מעל שתי השכבות העשויות לדבר של חולצה טרמית ועוד בגד. ואז באים נעלי הסקי, והמגלשיים, והמקלות, והכפפות, וכובע הצמר או הקסדה (שהופכת חובה ביותר ויותר אתרים), ועל הקסדה חייבת להתנוסס מצלמת ה Go-Pro, עדיף מדגם Hero 3, שגם כדי להצמיד אותה לקסדה, ו/או למגלש ו/או לאחד המקלות צריך אוסף של אביזרים שכולם כמובן עשויים לדבר. ומשקפי סקי, ובטח עוד דברים ששכחתי.

ועם כל הציוד הזה, אני לפחות עדיין לא מרגיש בנוח. אז אני מוריד ומעלה את משקפי הסקי בערך 30 פעם ביום – השילוב עם משקפיים רגילים הוא לא מוצלח ומתמלא אדים. מוריד או מעלה את כיסויי הפנים והראש השונים לפי השמש, הרוח, מהירות הגלישה והטמפרטורה בחוץ. פעם קר לך באוזניים, ופעם בשפתיים, פעם בראש, ופעם בכלל לא. התעסקות בלתי פוסקת, אפילו תוך כדי גלישה.

וכל זה אחרי שכבר קודם רכשת את כרטיס המקנה כניסה למעליות במרחב הסקי בו תגלוש (אני ממליץ על "שלושת העמקים") ושכרת, עדיף יום קודם את הציוד. (כן, יש לי ציוד משלי, אלא שהוא כל כך ותיק שאני כבר מתבייש להביא אותו איתי….)

ובסוף היום, צריך גם להתקלף מכל אוסף החפצים הזה, לאחסן אותו, ליבש אותו, כדי שלמחרת בבוקר יתחיל כל הפסטיבל הזה מחדש. ואז תוכל שוב לעלות ולרדת, לעלות ולרדת.

וגם קצת ליפול פה ושם. כי אם אתה לא נופל, אתה לא באמת מאתגר את עצמך.   ובסקי, אתה מאתגר את עצמך תמיד. זה בלתי נמנע. כי תמיד יש מדרון שאתה לא מכיר, או שאתה מכיר אך הרוחות העיפו מעליו את השלג ונשאר רק קרח, ואין לך דרך נסיגה. או שהמוני גולשים חרשו אותו כל היום ומה שנשאר הוא אוסף תלוליות, מה שנקרא "מוגולים" שעליך להתפתל ביניהם, גם אם הרגליים שלך היו מעדיפות את הקו הישר. אז נופלים. זה חלק מהעסק.

אז בחופשת הסקי הנוכחית קרה יותר מפעם שמצאתי את עצמי כבר קצת מפקפק האם העסק שווה את הטרחה. האם ה ROI, ההחזר על ההשקעה, חיובי.

אפילו ויתרתי באחד הימים על כמה שעות גלישה בערפל סמיך ושלג טובעני, בין המוני גולשי סוף השבוע שגדשו את המסלולים, והלכתי לי סתם לטייל בכפר, וגם ישבתי לכתוב את הרשומה הזו. וכל זה – בזמן שהרכבלים פועלים! משהו שלא היה עולה על הדעת בשנים עברו.

ואגב, רוב הרשומה הזו נכתבה לפני שסובבתי את הברך ביום האחרון, בעקבות שילוב של סלטה ופליק-פלק שעשיתי כשגיליתי שהתחלתי את ההאצה לקראת קטע שטוח במסלול (מה שנקרא "שוס") הרבה מוקדם מידי, ונבהלתי מהמהירות. באמת שלא קשור. וגם לא קשור לזה שהייתי מצונן כל השבוע הזה הספציפי. באמת שלא.

אז זה סימפטום של גיל? כנראה. האם זו הייתה באמת הפעם האחרונה שנסעתי לעשות סקי? יתכן, אבל אני לא מוכן להתחייב. בכל זאת זהו סוג מעולה של חופשה לבלות עם הילדים או עם חברים, למרות "חוסר התכלית" המובנה בעניין.

טבעוני בצרפת

לפני שנסענו, ביקרתי באתר הפרה המאושרת, כדי לראות מה העניינים. באופן די מפתיע, מצאתי בפריז המון מסעדות. לא רק veg-friendly אלא ממש צמחוניות, ואפילו מספר טבעוניות.

מחוץ לפריז, התמונה קצת פחות וורודה. אתר הפרה המאושרת לא ממש עוזר כאן כי הם הפסיקו לפרסם מסעדות שבעיקר מגישות בשר, גם אם יש בהן אופציות צמחוניות לא רעות בכלל. מחוץ לפריז יש גם מעט מאד מסעדות לא צרפתיות שבהן יש סיכוי יותר טוב למצוא אוכל צמחוני, כמו הודיות, איטלקיות, או יווניות. בעיה. אז הנה מה שמצאנו, לפי המקום:

פריז:

Loving Hutממש קרוב למקום בו גרנו, ברובע השלישי, מול חנות Mercy השווה. שייך לרשת מאמיני ה Supreme Master Ching Hai. כבר אכלתי בסניף שלהם בסן חוזה, קליפורניה (רלוונטי לאנשי אינטל בנסיעת עסקים). טבעוני לגמרי. סוף סוף אכלתי מרק Pho טבעוני (זהו מרק וייטנאמי, כמו ה Supreme master) והיה טעים אבל לא מפיל.

Gentle Gourmet Cafe: גם זה מקום טבעוני, בין כיכר הבסטיליה וגדת הסיין, על גדת תעלת סן-מרטין. אוכל טעים, קצת יותר יקר, שרות טוב, מקום יפה. בעיקר מאכלים מסורתיים בסגנון נורמנדי ובריטני, כאשר הבשר מוחלף בתחליפים. אני לא דוגל בסוג בישול כזה, אין לי צורך לשחזר טעמו של בשר, אבל זו הזדמנות לנסות מאכלים צרפתיים מסורתיים בגרסאות טבעוניות. שווה אם אתם בסביבה. אכלתי שם Galette (קרפ עשוי מקמח כוסמת, נפוץ בברטני) ממולא בטופו, סייטן וירקות (לצערי בעיקר פלפלים) והיה טעים.

Le Potager du Maraisמסעדה צמחונית, עם כמה אופציות טבעוניות ממש ליד מרכז פומפידו. קצת יקרה אבל האוכל לא רע. נוח להפסקת צהריים אם אתם במרכז פומפידו, קשה להיות שם כל היום ברצף ובקפטריה במרכז פומפידו אין אוכל טבעוני.

Le Grenier de Notre Dameברובע הלטיני. המסעדה הצמחונית הוותיקה בפריז, אם כי לא ברור לי בזכות מה היא שורדת. האוכל פשוט זוועה, אוסף פריטים חסרי הקשר ותיבול על הצלחת, והשיא: טופו נא. אפילו ללא מישרה. ובנוסף, האוכל גם יקר. כשהתקרבנו למקום נזכרתי שאכלתי שם כבר קודם, לפני 12 שנים, אך יתכן שבביקור הקודם זה לא היה כל כך זוועתי, אחרת הייתי זוכר ולא נכנס.
יש ברובע הלטיני מליון מסעדות. נכון, כולן תיירותיות ועם תפריטים די דומים, אבל יש שם כמה מסעדות הודיות עם לא מעט מנות צמחוניות, מסעדה מרוקאית עם טג'ין צמחוני וכמובן יש את פלאפל maoz שלו סניפים רבים באירופה, ופלאפל ממש לא רע. לא ברמה של פלאפל הנשיא בחיפה, אבל בסדר. ארוחה טבעונית למהדרין, טעימה ומשביעה.

דוכני פלאפל ברובע ה marais: זו שכונה של יהודים, עליזים ויהודים עליזים ויש בה רחוב (Rue des Rosiers) שכולו דוכני פלאפל, עם דגלי ישראל אפילו, ומעדניות כשרות. אכלנו שם פלאפל (בצלחת…) והיה בסדר. זו אופציה לא רעה. המפורסם שביניהם נקרא L'As Du Fallafel.

Les Philosophes: בית קפה מסעדה ב marais עם כמה אופציות צמחוניות ומיקום מצויין.

Bio Moi: חנות טבע שבעליה טבעונים. מבחר גדול של מאכלים מוכנים לחימום, רובם טבעוניים, ממרחים טבעוניים וגבינות עם אנזים לא מקיבת עגלים. הם גם אופים לחם מצוין במקום. החנות נראית קטנה, אך כמו חנויות רבות בפריז, היא מאד עמוקה ויש לה גם מבחר יפה של ירקות אורגניים ומקרר שופע. התמזל מזלנו, והדירה אותה שכרנו (מומלץ!) הייתה בצידו האחורי של אותו גוש בניינים. מאד נוח, חוץ מזה שהחנות נפתחת רק ב 10 בבוקר.

מחוץ לפריז

אין כמעט מקומות באתר הפרה המאושרת. יש גם רק מעט מסעדות לא צרפתיות שבהן יותר קל להסתדר כמו הודיות או יווניות. צריך לסרוק בקפידה את תפריטי המסעדות בניסיון לאתר משהו, או להכין לבד. ברשתות המזון הצרפתיות, כמו למשל Carrefour, משום מה במדור "דיאטה" יש מוצרי סויה שונים וגם ממרחים צמחיים מהם אפשר להכין כריכים. היה לנו איתנו במכונית צנצנת טחינה גולמית וצנצנת דבש, ותגברנו בירקות וממרחים טבעוניים העשויים בעיקר מפטריות, אך לא נשמרים יותר מיום שלא בקירור. אז הנה מה שכן מצאנו, בנורמנדי וברטני:

Rouen:

עיר מקסימה בנורמנדי ובה הקתדרלה המדהימה אותה צייר קלוד מונה עשרות פעמים, בשעות שונות ובתנאי אור שונים. יש פיצריות שאולי אפשר לקבל בהן פיצה בלי גבינה (לא ניסיתי) ויש מסעדה הודית, במקום לא ממש בולט, בשם Rajasthan. המסעדה בעיקר בשרית אך יש לא מעט מנות צמחוניות וטבעוניות. הסלט בא משום מה עם מיונז, אז כדאי להימנע ממנו, אבל האוכל ממש ממש טרי וטעים. החריפות מכוונת לחך צרפתי.

Le Havre

על שפת הים: המאד סימפטית של Le Havre יש מסעדה שאת שמה אני לא זוכר אך בשמה יש את המילה sud.  העליונה בתצלום הלוויין מטה. היא מגישה קוסקוס צמחוני ממש טוב,מהארכיטקטורה של   Auguste Perret, שבנה את רוב העיר מחדש אחרי הפצצות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה לא התלהבתי, למרות שהמקום נמצא ברשימת אתרי המורשת של אונסקו. משפת הים כן. וכמובן, לא יכולתי שלא להיזכר בארוחה של אנטואן רוקאנטן עם ה"אוטודידאקט" על שפת הים של "בוביל" הדמיונית ב"הבחילה" של סארטר, ואותה "בוביל" היא הרי Le Havre של היום. תיאור המקום בספר מזכיר בדיוק את המקום בו אכלנו, אלא שלמסעדה בספרו של סארטר קראו "מסעדת בוטָנֵה, מטבח בורגני", והארוחה ההיא לא הייתה צמחונית למעט הצנוניות כמנה ראשונה. התכוונתי לגמור לקרוא את הספר (שהיה איתי) ב Le Havre, במקום בו מתרחשת העלילה, אלא שרצינו להגיע מוקדם אל המקום הבא ברשימה הזו, La Maison Du Vert  ונשארה מהכוונה רק ההתכוונות.

Ticheville

La Maison Du Vert: בית מלון ומסעדה צמחוניים בכפר קטן ונידח באזור הכפרי של נורמנדי בשם Ticheville. המקום מדהים ביופיו, נמצא בתוך גן נפלא שבו גם אפשר לאכול, והאוכל מצוין. את כל הירקות הם מגדלים ממש שם, בגן. ברוב המנות יש גבינה אבל יש להם גרסאות טבעוניות לכל אחת ואחת, צריך רק לבקש. יש רק שלושה חדרים אז כדאי להזמין מראש באתר שלהם. מדברים אנגלית. שווה לבקר שם בדרך אל החוף או אפילו לקפוץ מהחוף. נמצא ליד העיירה Camembert בה המציאו ועדיין מייצרים אתם יודעים מה.

Caen:

The Veg Shop: מקום קטן ב Rue Saint-Pierre 128. חוץ ממנה אחת, הכל טבעוני, זול וטעים. יש רק שולחן אחד אבל עדיף לקחת ולאכול בגן הקרוב.

Saint-Coulomb (כפר קטן ליד Saint Malo)

La Perle Noire: מקום נפלא על שפת המים, עושים את הפיצות בעצמם ואפשר לבקש איזה תוספות שרוצים, כולל רק ירקות. האוכל לא רע והמיקום נפלא, ביחוד בשקיעה.

Dinan

La Fontaine du Jerzualהמסעדה הזו הייתה כל כך יפה, והמיקום כל כך נפלא שלמרות חוסר הסיכוי, עברתי שוב על התפריט.  ומצאתי! Galette בשם La place Saint Sauveur המכיל רק ירקות. כנראה שצריך פשוט להמשיך ולחפש..

בצרפת

חזרנו משבועיים בצרפת. פריז, נורמנדי וברטני. הטיול השני שאותו עשיתי כטבעוני, והראשון שבו באמת שמרתי על תזונה טבעונית. יש לי הרבה מה לספר על זה, כולל המלצות על מקומות ו"אסטרטגיות" לשרוד בארץ בה אפילו הסלט מוגדר על פי סוגי הגבינה והבשר שהוא מכיל. אבל זה בפוסט נפרד ומורחב.

וחוץ מזה, זה היה טיול סטלני, יחסית לאלו הרגילים. חמישה ימים בפריז ועשרה ב"קמפניה", בעיקר לאורך החופים. ים תמיד עושה לנו טוב. גם ירוק. מעניין למה…

אז הנה כמה השוואות בלתי נמנעות. ברובן אני חושב שאני "מגלה את אמריקה".

– צרפת יותר יפה מישראל, אין מה לעשות. יפה פי עשר.

– פריז יותר יפה מירושלים. בהרבה. לא תמיד חשבתי כך, אבל הפעם הבנתי. עזר שגרנו בדירה ברובע הנכון (Marais) בו הבניינים לא כל כך ענקיים והרחובות צרים. הברון האוסמן לא התעלל שם במרקם העירוני.

– מזג האוויר בחדשים אלה עדיף בהרבה בצרפת. גם אם יורד גשם כל יום שלישי. לי לפחות זה לא מפריע. גם לא על החוף. הגשם לא חזק, לא כל היום, ואחריו יוצאת השמש והכל נראה נפלא. הלוואי והיה יורד גשם בקיץ גם אצלנו.

– אני יכול בהחלט להעריך את רמת האנינות שהצרפתים מגיעים אליה עם האוכל, השוקולדים, דברי המאפה, היינות ועוד, אבל זה לא עושה לי את זה. זה כבר מגיע לרמה של פֶטיש. גם ביקור ב"שוקולטייר הטוב ביותר בפריז", (Jeaques Genin, fondeur en chocolat), מקדש של ממש לשוקולד, השאיר אותי די אדיש. אפילו לא טעמתי. אבל מאיכות הפירות והירקות התרשמתי. יקר, אבל באיכות שמביישת מה שיש אצלנו. את המשמשים שהיו אתמול בסופרמרקט אצלנו, ירקן צרפתי לא היה מסכים שימצאו אפילו בפח הזבל שלו.

– אנחנו עם הספר? הצחקתם אותי. בכל סמטה צדדית בפריז את נתקל בחנויות ספרים עוצרות נשימה. נתקלנו בשיטוט אקראי בלפחות חמש חנויות לספרי אומנות, חנויות לא גדולות, שבכל אחת מהן מבחר ספרים שגם אם היית מקבץ את ספרי האמנות מכל החנויות בארץ, לא היית מגיע לעשירית המבחר של אחת החנויות האלה. להתפוצץ מקנאה. הנה חנות קטנטנה ברובע הלטיני המכילה עולם ומלואו, גם באנגלית. אלמלא מגבלת המשקל שארקיע אוכפים בקנאות יתרה, הייתי קונה את חצי החנות. ביחוד את כל אלו שבמידה ויזכו לתרגום לעברית, זה יהיה על ידי הוצאת רסלינג שתתרגם פרק אחד, תרפד אותו עם דבר המתרגם ותמכור אותו כספר לכל דבר.

– למרות שאין לי מה לאכול במסעדות בצרפת, אני יכול להעריך את זה שהם חושבים שאוכל והחברותה הם הסיבה שבגללה אנשים הגיעו למסעדה, לא מוזיקה. המסעדה לא מספקת פס קול לארוחה. הרמקולים לא מרעימים מוזיקה הכופה על הסועדים לצרוח כדי לשוחח אחד עם השני, כמו במקומותינו.

עם כל הכבוד למוזיאונים של פריז, ויש הרבה כאלה, די ברור שסצינת האמנות העכשווית היא במקום אחר. כנראה ברלין. די פתטי ההעדפה המתקנת שמקום כמו מרכז פומפידו מעניק לאמנים צרפתים עכשווים, וארמון טוקיו (palais de tokyo) מעניק לאמנות מהעולם השלישי. יש התעלמות בולטת מכל מה שקרה בארה"ב החל משנות החמישים וממה שקורה בברלין היום, שלא לדבר על מה שקורה אצלנו. יתכן שבגלל שאני מכיר את תל אביב יותר טוב, אבל נראה לי שלפחות באמנות עכשווית, מדינת תל אביב מנצחת, לפחות בנקודות.

הערבים אולי אותם הערבים, אך הים ממש לא אותו הים. יש לצרפת הרבה חוף ים, חלקו חולי, חלקו סלעי וחלקו מצוקים לבנים היורדים אל הים מאפרים מוריקים, ורובו יפה להכאיב, לפחות לאורך חופי נורמנדי וברטני. אצלנו יש יותר שמש אבל להם יש הרבה יותר חוף, הרבה יותר יפה והרבה יותר נקי. למרות שנשמע מגוחך לנסוע מחיפה לצרפת כדי להיות בים, זה רעיון לא רע בכלל. וכבונוס יש את העניין שיוצרים ההבדלים האדירים בין מפלס הגאות והשפל הגורמים לחוף להראות אחרת לגמרי בכל שעה של היום.

שווה לנסוע. בכלל, ולצרפת.

Les Heures claires

les Heures claires הוא הכינוי שניתן לוילה Savoye, שתוכננה על ידי Charles-Édouard Jeanneret, הידוע יותר בכינויו  Le Corbusier,  ונבנתה בפואסי שליד פריז' בשנים 1928-1931. בתרגום חופשי מצרפתית המשמעות היא "השעות השקטות" או "השעות הבהירות". עוד כינוי של הבית הזה, כמו בתים אחרים של אותו ארכיטקט: "מכונה למגורים",  A MACHINE FOR LIVING.

כשגמרנו לבנות את ביתנו בחיפה חשבתי לאמץ את השם, אך החלטתי שזה יהיה פלצני מדי. בכלל, לתת לבית שם, יש בזה כבר מן הנפיחות. בשנה הראשונה פשוט קראנו לו "הבור", לזכר הבור שנפער באדמה לפני הבניה. ואחר כך פשוט "הבית".

את הווילה סבוי, אחד מאותם איקונות של אדריכלות המאה העשרים, הלכנו לבקר בביקורנו האחרון בפריז, ב2001. כמובן שגם גררתי את זוגתי (שתחיה) לכל בית אחר שבנה לה-קורבוזיה בפריז, אבל ווילה זו באמת הייתה גולת הכותרת.

הבית מממש במלואם את חמשת העקרונות של לה-קורבוזיה, אחד מהם הוא גינת גג והאחר שהבית עומד על עמודים. העמודים מאפשרים לנצל את קומת המסד לחניה ופונקציות אחרות. גינת הגג אכן מקסימה, הרבה יותר מזו שיש לי על הגג (בהשראת לה-קורבוזיה כמובן – אבל את זה עדיין ניתן לשפר אצלי). בשורה התחתונה, הווילה סבוי נמצאת לבדה בלב שדות, אך מנותקת לחלוטין מהקרקע.  גם לו הייתה לה גינה, צריך לרדת קומה ולצאת מהבית, לחצות את כביש הגישה המקיף את הבית ולהגיע אליה. לא ממש תרחיש סביר, אפילו אידיוטי, עם כל הכבוד ללה-קורבוזיה, ויש כבוד.

עוד אלמנט שאימצתי מלה-קורבוזיה בביתנו הוא המישור המשופע, ה"רמפה". אצלנו זה רק מהכביש אל הבית, כך שאוכל בזקנתי גם להתגלגל בכיסא גלגלים למטה, או אולי כדי שאוכל להסיע את עגלת התינוקות של נכדי, לכשיהיו כאלה, בנוחות. בווילה סבוי, לה-קורבוזיה הלך עם זה יותר רחוק, ויש מעבר משופע בין כל קומה וקומה, אפילו אל פינת השיזוף על הגג.

לגבי העמודים המנותקים של לה-קורבוזיה, יש לי השגות. זו הייתה אכן מחשבה מאד "מודרניסטית" שגרסה שהאלמנטים הקונסטרוקטיביים לא אמורים להכתיב את חלוקת החלל הפנימי, ואמורים להשאיר אותו גמיש. והם לא אמורים להיות חלק ממעטפת הבניין, כדי לאפשר חלונות בכל מקום. ואכן, האלמנט החזותי המאוד בולט של הוילה סבוי הוא פס החלונות האופקי המקיף אותה מכל עבר. לטעמי, חל פה היפוך תפקידים, וזהו מקרה שבו function follows form ולא להיפך, כפי שהאידאולוגיה המודרניסטית דרשה, כפי שנדרש מ"מכונת מגורים". אני לא באמת חושב שצריך גמישות במיקום החלונות לאחר הבניה, והעמודים העומדים פנימה ממעטפת הבניין, בגריד במרווחים קבועים הם די טירדה.

בביתנו למשל אין שום עמוד או קורה שאינם חלק טבעי מקיר מעטפת. אין אף עמוד בתוך תחום המעטפת, והעובדה היא שהבית עדיין עומד. יתכן שהיו אלה הימים הראשונים של בניה בבטון כשנבנתה הווילה סבוי, וחישובי הקונסטרוקציה השתפרו משמעותית מאז. אבל יותר סביר בעיני שהייתה זו סתם דוגמה מודרניסטית שהכתיבה את רעיון ה piloti, אותם עמודים עגולים בגריד קבוע, התומכים ברצפות שטוחות ודקות. נכון, מיפתחים גדולים בין העמודים דורשים קורות יותר גבוהות, או תקרת/רצפת צלעות. אך גם קורות גבוהות אפשר להבליע בקירות או במעקה הגג, ותקרת צלעות מבודדת הרבה יותר טוב.

מצד שני, למרות חוסר היעילות של הגריד המודרניסטי, יש משהו מאד מרגיע לעין בחזרתיות הזו. העין מזהה את ה pattern, ויש בזה סיפוק קמאי ולא מודע הגורם לנו הנאה. אותו החלק הקדמוני של המוח המזהה תבניות (דשא – מרגיע) וסטייה מהן (אריה – סכנה) עדיין פעיל ומשמעותי במוחנו.

זו הרשומה התשיעית והאחרונה בסדרת ה"שפות", והראשונה בסדרה על ביקורים שלי בבניינים איקוניים של המאה ה20, ביניהם יהיו בית המדבר של קאופמן, בית פרנסוורת של מיס, בית הזכוכית של פיליפ ג'ונסון, הבית על המפל, ועוד ועוד…שאר הרשומות בסדרה כאן