כף רגלי לא תדרוך שם

הדרך היחידה שבה אפשר לבקר בסעודיה היא או להתאסלם ולנסוע כעולה רגל למכה או לבקר למטרות עסקים. סעודיה אינה מנפיקה אשרות לתיירים. הם לא צריכים את ההכנסות מתיירות ולא מעוניינים בהשפעות זרות. הם גם די מתייחסים לכל שטח המדינה כאדמת קודש, הרחבה של מכה ומדינה.

חשבתי שמצאתי פרצה שתתן לי תירוץ להוסיף את סעודיה לרשימת שישים ואחת המדינות בהן כבר ביקרתי, כששמעתי שהאיים טיראן וסנפיר שייכים בעצם לסעודיה. מסתבר ששני האיים האלו הנמצאים באמצע מיצרי טיראן הם, החל מ 1950, בעצם בהשאלה ארוכת שנים למצרים. סעודיה החליטה כעת שהיא רוצה אותם בחזרה. ממשלת מצרים כבר אישרה את ההחזרה, ישראל הסכימה לשנות את הסכם השלום עם מצרים שכלל סעיפים על האיים האלה, רק הפרלמנט המצרי מעכב את העניין.

בסופו של דבר, האיים כנראה יחזרו לסעודיה, וגשר יבנה מסעודיה דרך האיים אל חצי האי סיני, אבל לפני  שזה יקרה, רציתי לבקר שם באיים האלה, ההזדמנות האחרונה שלי כנראה "לבקר בסעודיה".

הייתי אמנם באיים האלה במהלך התקופה בה הם היו בשליטת ישראל ושירתתי בשארם אל שיך. לחיל הים היה שם בסיס קטן, ויצא לי להיות שם אז, בשנות השבעים. אבל אני לא יכול להחשיב את זה כביקור בסעודיה, בדיוק כמו שאני לא מונה את השירות הצבאי שלי בסיני במנין הימים בהם שהיתי במצרים (בגליון האלקטרוני שאני מתחזק לגבי כל שהות שלי בחו"ל). אני גם לא מחשיב כל יום בו אני ברמת הגולן במנין הימים בהם שהיתי בסוריה (0 עד כה..) גם שירות המילואים שלי בלבנון לא נחשב בעיני כ"ביקור בלבנון", לפחות לא בגליון האלקרוני דנן.

אבל עכשיו, בחלון הזמן בו ממשלות מצרים וישראל כבר מכירות בריבונות הסעודית על האיים, ורק הפרלמנט המצרי מעכב את זה, ביקור באיים נראה לי בסיס רחב דיו לביסוס טענה כאילו הייתי בסעודיה. אז למרות מזג האוויר הקר יחסית יצאתי בפורים לספארי צלילות במיצרי טיראן, שהיה גם אמור לאפשר למשלחת הצוללים לנחות לשהות קצרה לפחות באחד האיים, לפני שיחזרו לסעודיה.

לא התאפשר. עגנו אמנם בלגונות שבאיים האלה, וצללנו שלושה ימים, שלוש צלילות ביום בממוצע בארבעת הריפים שבין סיני לאי טיראן אבל משמר החופים המצרי לא איפשר לנחות לביקור על האי/ים. אני לא בטוח האם Thomas reef, Woodhouse reef, Gordon reef, Jackson reef, ארבעתם אתרי צלילה מצויינים, נחשבים חלק מהאי טיראן והאם גם הם הולכים לחזור לבעלות סעודית, אז לא יתאפשר יותר לצלול בהם.

השתדלתי לא לנגוע בריף ככל האפשר כדי שלא לגרום לנזק. בזכות הזרם החזק הריף שם כל כך עשיר בצמחיה ומניפות ענק (גורגוניות) שממש אין נקודה חשופה לאחוז בה. הזרם כל כך חזק שכמעט בלתי אפשרי לעצור ולהתעכב – בפעם היחידה שבה נאחזתי בסלע בכדי לאפשר לחברי קבוצת הצלילה שלי להדביק אותי, הם עברו על פני כל כך מהר ונעלמו שאת הצלילה ההיא סיימתי לבדי, מחכה לסירת הזודיאק שתמצא אותי – בלי בלון כתום לסמן את מקומי. למזלי הצוות המצרי היה מאד מיומן ומאד מסור ומצאו אותי כמעט מיד.

אז אני תוהה האם האחיזה ההיא, שתי דקות ו 22 מטרים מתחת לפני הים, בסלע הצמוד לאי השייך חוקית לממלכה הסעודית יכול להחשב כביקור בסעודיה? בפעם הקודמת בה הייתי על ריף השייך לסעודיה זה היה לפני ארבעים שנה, בחילוץ ספינה של חיל הים שעלתה על הריף ליד החוף הסעודי אלא שאז לא ירדתי לחוף, וידי אפילו לא אחזו בריף עצמו.

אם כבר בסעודיה מדובר, אזי רצועת החוף הדרומית של עקבה, לאורך המפרץ, היא כולה שטח סעודי לשעבר שנמסר לירדן כדי לאפשר לעיר עקבה קצת יותר חוף ים. כששהיתי שם עם בני לחופשת צלילות קודמת, חשבתי שהשטח הזה מוחכר לירדן ולכן אפשר למנות את החופשה ההיא כ"ביקור בסעודיה". אבל מתברר שהרצועה הזו עברה במסגרת חילופי שטחים והיא לכן "לא סעודיה".
חבל שבהסכמי השלום עם מצרים לא השכלנו לבצע חילופי שטחים דומים ולתת לאילת קצת יותר חוף.

מודעות פרסומת

פעמיים טונה

במהלך עשרים וארבע שעות רצופות ראיתי פעמיים טונה, וזה לא היה בתוך קופסת פח קטנה.

הפעם הראשונה הייתה בצהרי יום שני, כאשר צפתי מעל אזור שלם זרוע באסלות, אמבטיות וכיורים, כולם מכוסים בצמחיית מים עשירה, במקום בו עלתה הספינה יולנדה על שרטון בראס מוחמד, בקצה הדרומי ביותר של חצי האי סיני. הספינה עצמה התדרדה אל התהום באחת הסערות של השנה שעברה, ומה שנשאר הוא רק מטענה המפוזר על צד הריף הנקרא יולנדה, על שם הספינה.

הסתכלתי למעלה, ומעלי עברו שלושה דגי טונה ענקיים. אני באמת לא מבין איך הם מצליחים שם בבית החרושת לדחוס דגים כה גדולים לקופסאות כה קטנות. בכל אופן, בטבע, לפני הדחיסה, הדגים האלה מאד יפים.

היו פעם הרבה יותר מהם בראס מוחמד. בשנות השבעים, כששרתתי באיזור והלכתי לצלול שם, זכורים לה הרבה יותר דגים גדולים. אבל הצמחיה בראס מוחמד עדיין מאד מאד עשירה, והאלמוגים, לפחות בשלב זה של ההתחממות הגלובלית, לא מתים בהמוניהם כמו אלו בריף האלמוגים הגדול של אוסטרליה. ויש גם טריגון מנומר מפעם לפעם.

ואז הפלגנו עוד שעתיים חזרה ל"מפרץ הכרישים", אתר נופש חדש מצפון למפרץ נעמה. אחד מעשרות רבות של מלונות שנבנו על החוף בשארם, שאני מתרשם שרובם, לפחות בעונה זו, ריקים. ואחרי שהחזרנו את ציוד הצלילה, ועזבנו את הספינה ממנה צללנו ארבעה ימים, התחלנו את המסע הארוך חזרה הביתה.

הגעתי הביתה בנהיגה בשתיים אחרי חצות (אסור לטוס 24 שעות אחרי שצוללים), וכבר בשמונה בבוקר הייתי בכיתה באוניברסיטת תל אביב. בצהריים הייתה הפסקת לימודים לרגל פתיחת הסמסטר, אז יצאתי לדשא מחוץ לבנין, שם הופיע הראפר "טוּנה", בגשם. פעמיים בעשרים וארבע שעות: שוב טונה, שוב במים?

מטונה הדג אני מאד מחזיק, כשהוא שוחה לו בטבע. שם הוא מחזה מרהיב. לאכול אותו? מימי לא אכלתי דגים. מטונה הראפר אני גם כן מחזיק. מאד אפילו. פעם אפילו הקדשתי רשומה לשיר שלו, שאני עדיין חושב שהוא הדגמה מצויינת למהי עבודת אמנות כפי שהיידגר מגדיר אותה. ראפ באופן כללי הוא צורת התבטאות שמרגישה לי מאד נכונה לזמן הזה. אצל הראפר טונה, שה"מוחצנות" של הופעה מול קהל לא באה לו טבעי, אהבתי דווקא את הדרך בה הוא מגייס את עצמו להופיע מול קהל בהתאם לכללי הז'אנר.

הוגו

תנועת היד, האגודל מונח על הראש וארבעה אצבעות מונפות מעלה, הזכירה לי את הוגו.

את התנועה הזו, המדמה סנפיר עליון של כריש, עשה לעברי ניר, חמישה מטרים מתחת לפני הים, בתוך זרם המים העכורים במוצא נחל חדרה, לסמן לי שהכרישים, לפחות אחד מהם, הגיעו. והם אכן הגיעו, ובתוך ערפל המים הם אכן הבליחו מפעם לפעם, סביב עשרת הצוללים ששכבו על הקרקעית שם, אוחזים בגושי בטון ופיסות ברזל בניין חלודות בכדי שלא להסחף בזרם המים החמים היוצאים מצינור מוצא מי הקירור של תחנת הכוח בקיסריה.whatsapp-image-2017-01-22-at-22-47-53

תחנת הכוח בקיסריה, לא בחדרה. כי תחנת הכח נמצאת מצפון לנחל חדרה, בפועל הרבה יותר קרוב לקיסריה מאשר לחדרה. גם הזיהום מארובותיה הולך בעיקר צפונה, לעבר שדות ים, קיסריה ומגיע עד לחיפה, כאילו שחיפה אין לה מקורות זיהום משלה. יתכן שהארנונה שחברת החשמל משלמת עבור תחנת הכוח, אם היא משלמת, מגיעה לחדרה, אבל לתושבי קיסריה זה כנראה שווה, העיקר שהמותג "קיסריה" לא יפגע מצרוף המילים "תחנת הכוח בקיסריה". אבל מה לעשות, פיזית, היא שם.

לאחר סטיה קלה זו, נחזור להוגו, שעל ראשו ראיתי לראשונה את תנועת היד הזו, המסמנת כריש, יחד עם עוד סדרה שלמה של תנועות המשמשות לצוללים לציין הופעת בעלי חיים ימיים כאלה ואחרים. המשעשעת ביותר מביניהן היא זו בה כף יד ימין מופנית מטה, מכסה את כף יד שמאל, המופנית גם היא מטה, ושני האגודלים מתנפנפים משני הצדדים מעלה מטה. משמשת לסימון צב.

שמו של הוגו הוא בעצם אחמד-זאהר, את שם משפחתו איני יודע. "בדרך כלל, קוראים לי הוגו", הוא מסביר. כנראה כך יותר נוח לו. הוגו הוא מוסלמי כמו רוב תושבי המלדיבים, כבן ארבעים, מדריך צלילה מזה שמונה עשר שנים. יש לו ארבעה ילדים, והוא מתגורר בבירה מאלה. מקום הולדתו, שם הוריו עדיין חיים, הוא באי קטן שאותו ראינו מרחוק באחד מקטעי ההפלגה שם, על הספינה Ari Qween. אחד מ 1092 האיים המאד נמוכים המרכיבים את המדינה הזו. איים שרובם הולכים להעלם אל מתחת לפני המים, באדיבות מחצית האמריקאים שבחרו לנשיאם דביל אחד שבין היתר, גם מכחיש כל קשר בין הגזים שהם פולטים (פר אדם יותר מכל מדינה אחרת) להתחממות כדור הארץ.

התנועות בהן הוגו מדגים את שפת הסימנים התת מימית הזו הן אכן מאד משעשעות, אבל עד סוף ששת הימים שביליתי במחיצתו על הספינה לא הצלחתי לפענח אם יש לו להוגו חוש הומור או לא. אני חושד שיש לו, דק מן הדק, אבל שהוא בעיקר מפעיל אותו בינו לבין עצמו, על קהל הצוללים שבאים לשם. הקהל לו הוא צריך לספק את הסחורה: לוודא שבמהלך מספר ימי צלילה הצוללים יראו את כל היצורים הגדולים יחסית השוחים שם באַטולים המרובים, בלגונות מי הטורקיז שבתוך האטולים האלה, ובתעלות שבין האטולים האלה. כרישים, צבים, חתולי ים, ועדיף גם כריש לוויתן.

בדרך כלל הוא מצליח. אני מניח שבזה הוא נמדד, על ידי בעלי הספינה. אם הצוללים חוזרים מרוצים, והעבירו V על כל אחד מהדברים שאמורים לראות שם, אזי הבעלים מרוצה ולמדריכי הצלילה יש מקום עבודה, כנראה טוב יחסית לאפשרויות התעסוקה שם, באיים הדי עניים האלה.dscn0588

את כריש הליוויתן הוגו דווקא לא הצליח לנפק, אף שהפלגנו בשיירה במשך כמה שעות, עם שאר הספינות, במקום בו הוא אמור להיות בדרך כלל. הוגו, כמו כל שאר הצוותים, פקח עיני נץ מגג סירת ה Dhori, סירת העץ המסורתית עליה הציוד וממנה יורדים למים.  ללא הועיל. כנראה שמישהו שכח להודיע לו, לכריש-ליוויתן, או שהוא נדד למקום יותר שקט בו לא יטרידו אותו המוני הצוללים.

כדי להבטיח שהצוללים יוכלו במידה גדולה של וודאות לראות את מה שהם באו לראות, יוצאות כל הספינות שמהן צוללים באותו מסלול בדיוק, מסלול בו ידוע בכל מקום מה אפשר לראות, על סמך נסיון העבר. אלא שכל הספינות יוצאות להפלגות של שבוע משבת עד שבת, ולכן כל הספינות גם מגיעות לכל אחד מאתרי הצלילה הידועים כ"טובים", באותו זמן בדיוק. התוצאה: רוב בעלי החיים הגדולים בהם אתה נתקל באתרי הצלילה השונים, לובשים ציוד צלילה. כן, יש ביניהם גם פה ושם כרישים, חתולי ים, צבים וכו, המנסים לצלוח את נחילי הצוללים בלי שהצוללים יגעו בהם. האתגר של הוגו, ומדריכי הצלילה האחרים: להצליח לשמור על קשר עין עם הצוללים שאותם הם מדריכים בתוך כל נחיל הצוללים המקיף את אתרי הצלילה.dscn0542

יתכן שאם היציאות של הספינות היו מדורגות בימים הצפיפות הייתה יותר קטנה, אבל מה שכל סיפור ההפלגה הזו עם הוגו מלמד אותי, הוא שהמין האנושי דילל את אוכלוסית בעלי החיים בים כל כך עד שמקומות כמו איי המלדיבים הם כבר מעין פארק ספארי, בו (כך שמעתי, לא מנסיון אישי) סביב כל צ'יטה כחושה מצטופפים עשרות ג'יפים ומאות תיירים. כך גם מתחת למים, למשל במקום אליו צוללים  בלילה כדי לראות nurse sharks. יש כמה כרישים בתמונה מעלה, בינות להמון הצוללים.

האזהרה הזו, "לא לגעת", חוזרת על עצמה בכל התדרוכים שהוגו מעביר לפני כל צלילה. הסכנה העיקרית, הוגו מזהיר שוב ושוב ללא לאות, היא מבעלי החיים האנושיים. מזעמם של הצוללים האחרים. אם בעלי החיים הימיים בהם תגעו יברחו, הם לא יקבלו את הסחורה המובטחת. הדברים הגיעו כבר בעבר לידי החלפת מהלומות, מעיד הוגו, עד כמה שזה קשה לעשות מתחת למים. אבל לא רק על האזהרה הספציפית הזו הוגו חוזר. צורת הדיבור שלו, באנגלית לא רעה כלל, מעבירה את המסרים שלו עם יתִירות ניכרת. פעמיים-שלוש במקרה הטוב. זה קצת מיגע, אבל אני מניח שהוגו הוא כבר למוד נסיון.20161225_113414

מצאתי את התדרוכים שלו אינפורמטיביים, במיוחד הציורים המלווים אותם, ציורים שהוגו משרטט לפני כל תדרוך על לוח מחיק לבן. בשרטוטים, הוא מצייר מהזכרון ציור סכימטי של אתר הצלילה, ברוב המקרים מה שנקרא Thila, גבעה תת מימית שפסגתה כ 15-20 מטרים מתחת לפני המים. בציור, גם המיקום המשוער של כל אחד מהדגים הגדולים שאפשר לראות בדרך כלל באתר הצלילה הזה. אני תוהה אם הוא מראה את הלוח גם לדגים, כדי שידעו איפה בדיוק להתמקם.20161229_141330_hdrכיוון שלוח הזמנים של הספינה מוכתב במידה רבה על ידי 3-4 צלילות ביום, הוגו מנהיג את העניינים גם מעל לפני המים, לא רק בזמן התדרוכים. חלק מזה, מתוך איזו מנהיגות שבאה לו באופן טבעי. המנהיגות הזו באה לידי ביטוי באחד הימים, אחרי שצולל בריטי, טיפוס נאלח למדי, שעליו כתבתי שלח מייל לבעלי הספינה, ובו אוסף תלונות די לא מוצדקות. בלי להתעצבן, בלי לשנות ממנהגו, הוגו פשוט המשיך להנהיג את ענייני הספינה בצורה מסודרת עד פדנטית, מאד לא הודית, מקפיד לרשום על הלוח בכניסה לספינה את רשימת כל הצלילות ומיקומן.20161229_173317למי שהיה בהודו, או סרי-לנקה או שניהם, הוגו בפרט ותושבי המלדיבים בכלל, הם מקרה די מבלבל. הם נראים הודים, כהים כמו הטמילים או הסינהלזים, אבל שפת הגוף שלהם היא כלל לא הודית. אין להם את תנועת הראש הכה הודית הזו, שלא ברור לך אם היא מסמנת כן או לא (היא מסמנת למעשה:"אני שומע אותך"). גם תנועות הידיים ממש לא הודיות. שפתם, Diwahi, דומה לאורדו, הם אומרים, אבל נשמעת לאזני יותר כמו malayalam, שפתם של תושבי Kerala, בדרום הודו. אותיות האלף-בית שלהם לא דומות לשום דבר. מרשים אותי ש 300 אלף תושבים מצליחים לקיים שפה מדוברת וכתובה, ותרבות, כאשר הם מפוזרים על פני אלף איים קטנטנים. יש דיאלקטים מקומיים, מספר הוגו, שבהם דוברים מאות ספורות של אנשים. כמו במקומותינו, שבהם אפשר למקם דובר ערבית-פלסטינית מדוברת עד לרמת הכפר הספציפי, כך גם שם.

וגם שם מברכים "סלאם עליכום".

שמונת היתרונות של צלילה

חזרתי מ"ספארי" הצלילות הראשון שלי, באיים המלדיבים, באוקינוס ההודי. חמישה ימי צלילה, 3-4 צלילות ביום, ושום דבר בין לבין. היה לי זמן לקרוא, ולחשוב, לשוב ולהרהר על הסיבות שבגללן אני אוהב את הצלילה.

הסיבה הראשונה, והעיקרית מבחינתי: הצלילה מעניקה 50 אחוז יותר דרגות חופש. חוץ מימינה ושמאלה, אחורה וקדימה, יש בצלילה עוד 2 דרגות חופש: אפשר לנוע למעלה ולמטה. לא צריך לא מדרגות ולא מעלית בשביל זה. בנקודה הזו בוותק הצלילה שלי, אני פחות או יותר רק צריך לרצות לעלות או לרדת, וזה קורה. אני לא צריך להפעיל את הריאות בצורה מודעת, גם לא את המאזן (BCD בלעז).

הסיבה השנייה: לצולל זמין לחקירה נפח גדול פי 30 מזה הזמין להולך הרגל. 70.8% מפני כדור הארץ מכוסים במים, ובמים אלה, צולל בעל שני כוכבים יכול להגיע לעומק של 30 מטרים, לעומת הולך רגל, שגם אם יניף את ידיו מעלה, יגיע אולי לגובה של 2.4 מטרים. כוכב הצלילה השלישי יוסיף לכם עוד 30% לנפח, אבל בעומק הזה יש כבר פחות מה לראות, ופחות אור מגיע לשם.

השלישית: צלילה כמעט כמוה כלויטציה (levitation), ריחוף ללא עזרים. לא שבצלילה אין עזרים, יש אפילו הרבה, אבל עם כמות המשקלות הנכונה בחגורת המשקלות, וכמות האויר הנכונה במאזן, אתה צף לך חסר משקל בתווך המימי, כעובר בתוך הרחם. ואתה נע בתווך הזה מעלה מטה ללא מאמץ.
עובד הרבה יותר טוב מההבטחות לריחוף של משווקי המדיטציה הטרנסצנדנטלית בזמנו.

הרביעית: כשיש זרם במים, ואתה נישא בו, ולא נלחם כנגדו, זה הדבר הכי קרוב לחלומות הדאייה שהיו לי רוב חיי. חלומות בהם אני עומד על שפת המצוק, רוכן קדימה ודואה נמוך מעל הקרקע, עוקב אחרי תוואי השטח. בתוך המים, קוראים לזה drift dive וזה תענוג. הריף עובר לפניך בקצב אחיד פחות או יותר, לא מהר מדי. דגים, אלמוגים, שושנות ים זורמים לאט כמו סרט המוקרן על מסך. אתה יכול להיות אופקי או אנכי, או עם הראש למטה אם בא לך. זו הרגשה פשוט נפלאה איך שלא תמקם את עצמך בחלל המים.

החמישית, ואל יקל הדבר בעיניכם, היא שאפשר להשתין מתי שרוצים. אתה לא צריך ללכת ולחפש שירותים או פינה מוצנעת. מתחת למים, כל מקום טוב באותה מידה. ממליצים הרי לשתות הרבה מים לפני הצלילה, אבל המים האלה מחפשים את דרכם החוצה. אז אין טעם להתאפק, כי אם תחזור לסירה ותעשה את זה שם, זה יחזור לים עם רבית דריבית. אז תרגיש חופשי, לך על זה מתי שבא לך, כמה פעמים שבא לך, ביחוד כשקר. כנ"ל עם גזים. עם כמות הבועות שחבורת צוללים מייצרת, אין שום סיכוי שמישהו יבחין בבועות שיוצאות מחלקים אחרים של האנטומיה שלך, ואיש למעט הדגים גם לא יריח. אני לא בטוח שהדגים בכלל מריחים.

השישית: זה עיסוק שבו כולם שותקים. האנשים שותקים כמו דגים, והדגים גם. אין דיבורי סרק, אין בלבולי מוח, שוחים ונהנים, בשקט.

השביעית: ביוגה מלמדים שוב ושוב על היתרונות של תנוחות הפוכות: עמידת ראש, עמידת כתפיים, עמידת ידיים…. בצלילה, זה פשוט חסר מאמץ להיות עם הראש למטה. אין לחץ על הידיים, ולא על שרירי הכתפיים. והקטע ההתחלתי, בו אתה מתחיל את הצלילה כשראשך כלפי מטה ויורד למעמקים הוא החביב עלי מכל. בצלילה אפשר להיות שעה עם הראש למטה. אם זה טוב מעל פני המים, מן הסתם זה טוב גם מתחת.

והסיבה השמינית שבגללה שווה לצלול, ויש רבים הגורסים שהיא העיקרית: הדגים, האלמוגים, הכרישים, המנטות, הצבים, התמנונים, אינספור בעלי החיים והצמחים שבלי צלילה, תראו רק דרך קיר זכוכית באקווריום. אין בכלל מה להשוות. למשל מפגש מרגש שכזה:

בים האדום

שמתי לב שיש לסקי וצלילה הרבה דברים משותפים, אולי כי השנה יצא לי לראשונה לעשות את שני הדברים באותו החודש. כי אך זה חזרתי משבוע של סקי עם גיא וכבר, שבועיים אחרי כן, ירדתי לאילת (למה אומרים "ירדתי" בהקשר לאילת? כי היא למטה במפה?), לשילוב ה"מסורתי" של ג'ז חורף בים האדום וצלילה, עם אותם שלושה חברים שאתם עשיתי את קורס הצלילה. אז הנה ההשוואה המתבקשת:

  • סקי וצלילה מוגדרים שניהם כ"ספורט" אבל הם לא באמת ספורט, לפחות לא כמו שאני עושה אותם.
  • שניהם מבוססים לחלוטין על מים – סקי בגרסתם הקפואה, צלילה בגרסתם הפושרת.
  • שניהם מבוססים על הפרשי גבהים. בסקי אתה קודם עולה ואח"כ יורד, וכך חוזר חלילה כל היום. בצלילה לעומת זאת אתה קודם יורד ורק אח"כ עולה, וחוזר חלילה. פחות פעמים כי החנקן שנספג בדמך צריך שייספג, אבל הפרינציפ אותו הפרינציפ.
  • כדי לעשות את שניהם, יש צורך בכמות מגוחכת ממש של ציוד. על זה של הסקי, התבכיינתי כבר פה. בצלילה, משקל הציוד, חוץ מסרבולו, גם הוא טרדה לא קטנה. אני סוחב כמעט 14 קילוגרמים של משקולות כדי לאזן את יכולת הציפה של גופי. בסקי אתה צריך תשתית ענקית של רכבלים אחרי 30-60 דקות של גלישה, גם בצלילה זה 30-60 דקות, והופ – חזרה להחלפת מיכל אויר…
  • בשניהם, תוך כדי הפעילות ה"ספורטיבית" אתה רואה וחווה דברים: הרים מושלגים וכפרים ציוריים בסקי, אלמוגים, ספינות טבועות ודגים בצלילה. שניהם סבבה, אבל מבחינתי לפחות, עצם הפעילות, השהיה בחוסר משקל עם שש דרגות של חופש במקרה של צלילה, היא מה שעושה לי את זה.
  • שתיהן פעילויות לא זולות…

אז יחד אנו יורדים כל שנה לסוף שבוע של ג'ז וצלילות. שילוב לא רע. מטיילים גם בדרך לאילת ביום חמישי וגם בדרך חזרה ביום ראשון. צוללים ביום שישי ושבת, ההופעות בליל חמישי, שישי ושבת. ונשארות ביממה מספיק שעות (בקושי) לשינה ואוכל. אפילו מצב האוכל השתפר באילת. חוץ ממסעדת ג'ינגר המצויינת, יש כעת תפריט טבעוני בכל רשתות בתי הקפה הגדולות. ניסינו גם את זה של ארומה, גם של קפה-קפה וגם של לנדוור. כולם לא רעים כלל, אבל זה של לנדוור מנצח, וגם המיקום מעל זירת החלקה על הקרח גדולה, נחמד.

כמו במקרה של הסקי, אני לא בטוח כמה המסורת הזו תחזיק מעמד. את אתרי הצלילה באילת אני מרגיש שדי מיציתי – בפעם הזו היה אולי רק דג אחד שלא הכרתי כבר בשמו הפרטי – הרביעי משמאל בתמונה מטה. (האגודל מצד שמאל למעלה הוא של מיקי…)DSCN0274

והג'ז? גם הוא לא היה משהו לכתוב הביתה – לכל היותר בבלוג..

בשנתיים הראשונות לקיומו גרסת החורף של הפסטיבל הייתה בהאנגר בנמל. עצמותינו רחפו אז מקור, אבל לפחות הופיעו ה Bad Plus. כשהפסטיבל עבר למלונות זה כבר לא אותו הדבר, ודובי לנץ גם לא מצליח להביא תותחים רציניים. נכון, לארי קוריאל היה השנה, אבל מלווה בהרכב צרפתי ממנו לא התלהבתי. גם בחזית המופעים הישראלים היה לא מפעים. הקיצר, השנה לא הכל זורם.

נכון שמסורות יש לקיים, ונסיעה כזו היא הזדמנות נדירה לקצת "אחוות גברים", עד כמה שזה נשמע נדוש (טוב, אנחנו כבר לא עושים מילואים…) אבל כל עניין הצלילה בארץ כבר הפך מייגע מבחינתי – אין כבר אתר בו לא צללתי, לא בים התיכון ולא באילת. סיני? לא עכשיו. מצד שני צריך לצלול אחת לחצי שנה כדי שלא להזדקק לצלילת רענון עם מדריך.  אז מה עושים? לא יודע.

הצלילה כמשל

כשאני הולך לצלול עם בניי, קורה לא אחת שאני מסיים את הצלילה עם רגשי אשמה מסוימים. לא בגללם – הם תמיד מאד מאד נחמדים אלי, וכיף לי לצלול אתם. אבל בשורה התחתונה, אני הוא תמיד זה שמקצר את זמן הצלילה. אצלי. האוויר תמיד נגמר קודם. וכשנגמר האוויר לאחד הצוללים, נגמרת הצלילה לכולם.

אני לא יודע אם זה נובע מזה שאני פחות רגוע מהם ולכן נושם יותר מהר (אני לא חושב – מתחת למים תמיד מרגיש לי כמו המדיום הטבעי שלי) או שמסת הגוף שלי גדולה בהרבה משלהם (אבל אני עובד על לצמצם את הפער. לסגור את הפער לגמרי – את זה כנראה יעשו השנים) ולכן אני צורך יותר אוויר לדקה. נראה לי שילוב של שניהם, אבל יותר של הגורם השני.

בדרך כלל, אני מגשר חלקית על פערי הזמן בעזרת מיכל אויר מעט יותר גדול, של 15 או 18 ליטרים במקום 12 הליטרים שהם לוקחים. בנוסף, היות המכלים הגדולים יותר עשויים ברזל וכבדים יותר, הם חוסכים ממני משקולות. משקולות אני תמיד סוחב עלי הרבה יותר מהם כדי להגיע לציפה מאוזנת – לשומן יש משקל סגולי נמוך משל שריר. אבל זה לפחות לא משפיע על זמן הצלילה, רק על הברכיים שלי כשאני יוצא מהמים…

בירדן, לא היו להם מכלים גדולים יותר. גיא אמנם תמיד וויתר לי על המכל עם לחץ האוויר היותר גבוה, אבל זה די שולי. פה ושם, כדי להאריך את זמן הצלילה המשותף, גם נשמתי חלק מהזמן מהפיה הרזרבית שלו (מה שנקרא אוקטופוס…) אבל זה פשוט מסורבל, ושימושי רק בחירום. וכך, כשנגמר האוויר במיכל שלי, נגמרה הצלילה. גם בני, וגם המדריך, בדרך כלל סיימו בנקודה זו רק כמחצית האוויר שהייתה להם במיכל. מבאס, לא?

אבל יש פה לקח. במקרה של צלילה, האוויר הוא המשאב שבמחסור, וכאשר אחד מהצוללים מכלה את שלו מהר יותר, הסיפור נגמר לכולם. במקרה של משאבי כדור הארץ, יש חלק קטן מה"צוללים" שצורכים מהמשאב המשותף הזה הרבה יותר מהר מהאחרים. תהא זו אנרגיה בלתי מתחדשת כמו גז ונפט, או מים נקיים, או קרקע חקלאית ראויה לעיבוד – בסופו של דבר, אלו שצורכים את זה מהר מהאחרים, גורמים לזה שה"צלילה", ארוחת החינם של המין האנושי על חשבון המשאבים האגורים של כדור הארץ, תגמר לכולם מהר יותר.

ה"אוקטופוס", הפיה הרזרבית, היא הנורמה בספור הזה. מדינות מייבאות משאבים במחסור כמו נפט ממדינות אחרות, או את תוצרי המשאבים שבמחסור, כגון תירס, אורז וסויה, ממדינות אחרות, והמדינות העשירות, השמנות נושמות בעצם ממיכל האוויר של המדינות העניות, הרזות.

מה שקצת מערפל את התמונה, זה שמדינות יותר רזות, רוצות גם הן להשמין, והמאבק על משאבים הולך לכן ומחריף. לא ירחק היום, והרזים כבר לא יהיו מוכנים לנדב מהמכל שלהם לשמנים. לא ירחק היום, וכולם יפנימו שאפשר לנשום פעם מפה ופעם משם, אבל כמות האוויר במכלים היא סופית, ולכן כדאי למצוא פתרונות אחרים אם אנחנו רוצים להמשיך את הצלילה לעוד כמה דורות.

אם למתוח עוד קצת את המשל והנמשל – כמו שבצלילה מי שיותר שמן סוחב עליו יותר משקולות כדי להגיע לאיזון בציפה, כך גם מוצדק להטיל עול אקולוגי יוצר כבד על השבעים והשמנים – הם אלו אשר
צורכים את משאבי הכדור הזה יותר מהר. הסכמי אמנת קיוטו הם צעד בכוון הנכון, אבל צעד קטן מדי.