Dolní brána 667/40

באוגוסט 2005, בטיול שרשים בצ'כיה עם אמי ושני בני, ביקרנו ב Nový Jičín, העיירה בה היא נולדה, והצצנו מבחוץ על הבית שבו נולדו סבי ואחיו, אמי ואחותה. הייתי סקרן לראות במו עיני איך חיו הדורות הקודמים במשפחתי.

הבית שפעם היה חלק משורת בתים רציפה, עומד כיום בבדידות מה בין שני כבישים ראשיים, לא בשכונת מגורים ולא רחוק מתחנת הרכבת של העיירה, משופץ ונראה לא רע, לפחות מבחוץ. פנימה, לא יכולנו להיכנס. ממילא, מבנה הבית השתנה לא מעט מ 1949, אז עזבה אותו משפחתי בדרכה הנה. בקומה הראשונה שלו, שבה גרה משפחת אמי, יש היום מחסן חלקי חילוף למכשירי חשמל ביתיים. צילום של הבית אין לי מאותו טיול, אבל google street view מספק את הסחורה, מכל כיוון אפשרי.Fullscreen capture 19042014 133611

השבוע, במהלך סידור דברים בבית, נתקלתי במעטפה ובה תכתובת בין עורך דין באותה עיירה, אמי ואחותה, לגבי פיצוי מסוים שהן קיבלו, בשנת 2002, על הבית שהוריהן נאלצו לנטוש שם כשעזבו את צ'כוסלובקיה הקומוניסטית ב 1949. פיצוי קצת מגוחך, במיוחד אחרי שעורך הדין הוריד את שכר טרחתו, אבל ממילא, באזור הזה שבמזרח צ'כיה של היום, לא נראה לי שהנדל"ן הוא להיט גדול. בכל אופן, במעטפה מצאתי את שרטוט מבנה הבית שהוגש לעירייה לפני 101 שנים, ב 20.3.1913 על יד אבי סבי כדי לקבל אישור להתקין בבית בתי שימוש, שאני מניח שעד אז, היו מחוץ לבית.Scan-004

. כתובת הבית היום היא: Dolní brána 40, Novy Jicin, Czech Republic. בתקופת השלטון הקומוניסטי, שמו היה Rudé armády, כלומר "הצבא האדום", וזו גם הכתובת המופיעה על תעודת ההסמכה למקצוע הכובענות שקיבלה אמא שלי, שלמדה שם כובענות. תעשיית הכובעים הייתה הענף הכלכלי העיקרי בעיירה הזו שבמזרח צ'כיה. אמא שלי רצתה בעצם ללמוד תפירה, אלא שבאותם הימים, מכונות התפירה הופעלו בכוח הרגליים, ואמא שלי, אחרי המלחמה, לא יכלה להפעיל את רגליה. לקח לה כמה שנים לשקם את יכולת התנועה ברגליה, אחרי שחלתה (בסינדרום  Guillain-Barré) בשהותה בגטו טרזין.

לפני מלחמת העולם השניה, וגם במהלך שלטון הפרוטקטוראט הגרמני, העיר Novy Jicin נקראה בכלל Neutitschein. שפרושו Titschein החדשה. :

שם הרחוב באותה התקופה היה Niedertorstrasse שמשמעותו בגרמנית זהה לזו של Dolní brána בצ'כית – הגשר התחתון. כנראה על שם הגשר שעליו עובר הרחוב מעל פלג בשם Grasmanka. אני מניח שהיה שם עוד גשר, ולו קראו "העליון".Scan

את כל הפרטים על מבנה הבית והדירה, קיבלתי השבוע מפי דודתי, אחות אמי. אמא שלי כבר לא איתנו, אבל אחותה, בגיל 87 היא עדיין בור סוד שאינו מאבד אף טיפה.

הנה מה שרשמתי מפיה: לבית, בצד השמאלי של הבית בתמונה מעלה, היו שתי קומות. Scan-001

בקומת הקרקע, שבשרטוט מעלה, הייתה חנות מכולת בחזית משמאל, ומחסנים (magazin) בחצר שבעורף הבית (בתמונה מטה, כבר בלי תוספת השרותים במרפסת מ 1913…), שם היו עסקי האלכוהול של סבי, שהיה "יצרן" משקאות חריפים:

Fullscreen capture 20042014 232212

היה לו רישיון לקנות אלכוהול מזוקק בעיר הבירה, ולזה הוסיף מיני תרכיזים וסירופים בכדי להפוך את זה ל"ליקרים" שאותם מכר מעגלה אתה נסע בכפרי הסביבה, משוק איכרים אחד לשני.
מסתבר, קראתי, שהשלטונות העדיפו לתת רישיונות אלכוהול ליהודים, כי על אלה יכלו לסמוך שלא ישתו את כל הסחורה בעצמם. אמא שלי כילדה, על פי אחותה, הייתה דווקא חובבת הטיפה המרה, והייתה מעבירה אצבע על תחתית הברזים של החביות, ומלקקת את הטיפות שהיו תלויות שם. אני לא זוכר את אמא שלי שותה אלכוהול, כך שיתכן שהסיפור משקף יותר את העוינות ששררה מילדות בין שתי האחיות האלה.

הבית היה מה שהיום יקרא "שימוש מעורב" ושילב מסחר, תעשייה (אם ערבוב האלכוהול של סבא שלי יכול להיחשב תעשייה) ומגורים. בדירה בצד ימין של קומת הקרקע גרה משפחה אחרת, ובקומה הראשונה, גרה משפחת אמי.Scan-003

בחדר האחורי, המסומן ב X גרו אמי ואחותה, שלושת החדרים בחזית היו, מימין לשמאל, חדר השינה של סבי וסבתי, "חדר הגברים" (Herrenzimmer) שבאמצע, אליו פרשו הגברים לאחר הארוחה לעשן, לשתות, ולדבר בנושאים שלנשים לא אמור להיות בהם דעה, וחדר המגורים המשותף משמאל, צמוד למטבח. השירותים שהתווספו הם הריבוע הקטן שליד חותמת האישור, בעורף הבניין, חלק מהמרפסת.

בדף על יהדות העיירה, בארכיון בית התפוצות, מצאתי את הפסקה הבאה (נ' היא נובי-איצין):  "בתקופת השואה ואחריה: ‏בעת משבר הסודטים בסתיו 1938 ‏עזבו את העיר כל יהודי נ', פרט למשפחה אחת, שראשה היה נכה מלחמת העולם הראשונה. משפחה זאת גורשה ב- 1942 ‏לגיטו טרזין, שרדה וחזרה אחרי השחרור לנ'." זו משפחת אמי. הנכה היה סבי קטוע הרגל.

אמא שלי גרה שם רק עד גיל שמונה., אחרי שהחלק הזה מצ'כיה סופח לגרמניה ב 1938 יחד עם חבל הסודטים, נסגר בית הספר היהודי שם. במאי 1939 נשלחו היא ואחותה לגרמניה, לבית ספר חקלאי בעיר Ahlem שליד הנובר, שם, בלב גרמניה, יכלו עדיין ילדים יהודים ללכת לבית ספר. רוב הילדים משם נשלחו במשלוחי הילדים המפורסמים אל הקוויקרים באנגליה, אלא שהמשלוחים הופסקו בדיוק לפני המשלוח שאמי ואחותה היו אמורות לצאת בו, בית הספר נסגר והן נשלחו חזרה הביתה באוקטובר 1942.

הן לא חזרו הביתה להרבה זמן. חודש מאוחר יותר, בנובמבר 1942, נשלחה כל המשפחה יחד לגטו טרזין, שם שרדו עד לשחרור, ביוני 1945. אחרי השחרור הם חזרו לגור שם, עד שעלו ארצה ב 1949, אמי עזבה שם כבר בסוף 1945, ויצאה ל"הכשרה" (MIHA – Mittlernhachshara) לקראת העליה לארץ והעליה על הקרקע בעיר ז'ילינה, כיום בסלובקיה, שם פגשה את אבא שלי (למזלי). מההכשרה יצאה לסלול מסילות ברזל עם שאר חניכי תנועת גורדוניה, ליד העיר banska stiavnica, אלא שהמאמץ גרם לפריצה מחודשת של מחלתה, ואבי הגיע מזילינה על אופניו, שכר אמבולנס, והחזיר אותה לבית הוריה להתאושש. שם נשארה ולמדה כובענות עד שנסעה לווינה ב 1949, ומשם הגיעה בטיסה ארצה, ב 16 לאוגוסט 1949, יחד עם ארונו של בנימין זאב הרצל, ארונות הוריו וארון אחותו פאולינה. לפני שהועלו הארונות, ואמא שלי, אל המטוס בשדה התעופה של וינה, נשאו שם דברים גם יצחק גרינבוים ונשיא קהילת וינה.

מעטים הגיעו אז לארץ בטיסה, אבל חברה של אמי הצליחה לסדר לאמי,  בשל/בזכות מחלתה, מקום בטיסה המיוחדת הזו. חברה זו שעבדה בחברה קדישא של וינה טיפלה בהוצאת עצמות הרצל ומשפחתו מהקבר. נדמה לי שאני זוכר סיפור שלא נותרו מקומות ישיבה במטוס ואימי הגיעה ארצה ישובה על ארונו של הרצל. אבל אני לא מוכן להישבע שזה אכן מה שהיה. בוויקיפדיה כתוב שזה היה מטוס אל על (מדגם דגלס C-54 סקיימסטר). ב-10 באוגוסט 1949 הובאה לפני הכנסת הצעת חוק העלאת עצמותיו של הרצל והחוק נתקבל על ידה בו ביום. החוק קבע כי צוואת הרצל תקוים בירושלים ב-17 באוגוסט 1949. 

אחותי ביקרה בבית עם אמי ביולי 1989, חצי שנה לפני נפילת החומה, בתקופה הקומוניסטית. הבית היה אז במצב די ירודScan-001

ועדיין חלק מטור של בתים, עם מספר בתים הצמודים לו משמאלו, במקום שבו עובר כעת כביש ראשי.Scan-004

השירותים על המרפסת היו שם עדייןScan-002

אז, אפשר היה להיכנס לבניין שהיה בעצם נטוש, וזו אמא שלי בתמונה מטה מצביעה על המקום בו היה חדר השינה שלה ושל אחותה בקומה הראשונה.Scan-003

העיר  Nový Jičín מפורסמת בספרי ההיסטוריה בעיר בשל קרב גדול שהתחולל בה ביולי 1621, במסגרת מלחמת שלושים השנים. לא היו בה אף פעם הרבה יהודים, בין 200-300 לפי הרישומים בספר הקהילה, שזה בערך 1-2% מתושבי העיירה. שפת התושבים הייתה מאז ומתמיד גרמנית, וסבא שלי למשל, כלל לא דיבר צ'כית (האמת, שפה קשה…). אמי ואחותה, כן. אבל בעיקר גרמנית. וכך יצא שגם אני, כילד, דיברתי בבית גרמנית ולא צ'כית עם הסבים והסבתות. מילא, שפה הרבה יותר שימושית. אולי פעם עוד אצליח לקרוא את היידגר במקור.

עוד על יהודי  Nový Jičín מתוך דף הקהילה בבית התפוצות:

האוכלוסייה
‏ יהודים מסי התושבים השנה
14 1847
155 1868
275 1880
253 1900
249 1921
206 13,997 1930

העיר
היא עיר עתיקה השוכנת בצפון-מזרח מורביה. כ-35‏ ק"מ דרומית-מערבית מאוסטרווה ( Ostrava ‏) והיא ידועה היום בתעשיית הטבק, הטקסטיל והכובעים שלה. חלקה העתיק, ובה בניינים בסגנון הרנסנס, הוכרז אתר אורבני שמור. בעיר גם נמצא מוזיאון המןקדש לתעשיית הכובעים המקומית.

‏‏הקהילה היהודית |
‏על פי מקורות שונים ישבו יהודים בנ' כבר במאה ה-  14 ‏ואולי עוד קודם לכן. בין המתיישבים היו כפי הנראה יהודים שהגיעו לנ' מערים בגרמניה מהן ברחו בעקבות מגפת ‏המוות השחור של שנת 1348 ‏. תחילה היו נתונים לשלטונם של שליטים מקומיים ועם הפיכתה של נ' לעיר מלכותית, היו לעבדי המלך. ב  1581- ‏היו ב"רחוב היהודים", ששכן בקרבת הארמון,  46 ‏בתים, ויהודים ישבו גם מחוץ לגטו. ברשות הקהילה היה בית- כנסת, בית-עלמין ומקווה טהרה שאליו הובילו מים מהארמון הסמוך באמצעות צינורות- עץ. מים אלה, בתוספת מי הנחל שזרמו לאורך חומת העיר בקרבת הגטו, סיפקו ככל הנראה את צורכיהם של תושבי העיר היהודיים. ב- 1562 ‏ גורשו יהודי נ', יחד עם יהודי ‏שטרנברק  ,והתיישבו כנראה בכפרים הקרובים. לפני שעזבו את העיר ‏מכרו יהודי נ' את בניין בית-הכנסת לראש העיר והעמידו את בית-העלמין לרשות פרנסי העיר בתנאי שהמקום לא ייחרש ולא ייבנה לעולם. אולם ידוע שהפרנסים לא היססו להשתמש במצבותיו לתיקון חומות העיר. ב- 1908 ‏, בעת עבודות חפירה להקמת בית-מלון בנ' נתגלו שתי מצבות עתיקות ונמסרו למוזיאון. במקומות אחרים בעיר נתגלו אבני בניין שהיו בעבר הרחוק שייכות לבית-הכנסת של קהילת נ' העתיקה.

‏בעקבות צוו הסובלנות" ( Toleranzedikt ‏") של הקיסר יוזף השני ( 1792 ‏) הורשו משפחות יהודיות אחדות להתיישב בעיר ,אבל רק אחרי מהפכת 1848 ‏נוצרה שם קהילה שפתחה בית-כנסת זמני ותלמוד תורה, וב-  1875 ‏גם בית-עלמין חדש. ואולם כבר ב- 1850 ‏ נאלצו שלטונות העיר לדכא בכוח ניסיון לחולל מהומות אנטישמיות. ב-  1868 ‏אושר תקנון הקהילה החדשה וב-  1892 ‏היא הוכרה על-ידי השלטונות כקהילה עצמאית, וצורפו אליה ‏יהודי פרזייבור,  פרנשטאט ופולנק. ב- 1908 ‏נחנך בית-הכנסת החדש של הקהילה.

‏‏פרנסתם של רוב יהודי נ' הייתה על המסחר, אחדים מהם הקימו מפעלים לייצור ספירט וחומץ ובית-חרושת לבדים ולאריגים, אשר את רוב תוצרתן ייצאו לארצות הבלקן. בבעלות יהודית היו גם מנסרה ובית-מסחר גדול לעצים. יהודים גם פיתחו תעשייה ביתית לייצור כובעים. בקרב יהודי העיר היו גם בעלי מקצועות חופשיים – רופאים, עורכי דין, יועצים משפטיים ומורים. יהודים שהתיישבו בסביבות נ' סחרו בחלקם בצמר ובשעווה ועסקו בהובלת בהמות. בתרומתם של יהודי העיר הוקם בה בית-חולים סעודי.

‏בתקופת הרפובליקה התפתחה בקרב יהודי נ' פעילות פוליטית וציונית ערה. בעיר נפתחו סניפים של אגודת הספורט "‏מכבי"‏ ושל תנועות הנוער הציוניות "תכלת לבן" ו"מכבי הצעיר"‏. כבר ב  1921 ‏נוסדה בעיר חוות ההכשרה החקלאית הראשונה במורביה ואחדים מחניכיה עלו לארץ-ישראל לפני מלחמת העולם השנייה וגם אחריה. ב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני הט"ו, נרכשו בנ'  90 ‏שקלים וב- 1937 ‏, בבחירות לקונגרס הכ', השתתפו 91 ‏מיהודי העיר .

בתקופת השואה ואחריה

‏בעת משבר הסודטים בסתיו 1938 ‏עזבו את העיר כל יהודי נ', פרט למשפחה אחת (המשפחה שלי…) , שראשה היה נכה מלחמת העולם הראשונה. משפחה זאת גורשה ב- 1942 ‏לגיטו טרזין, שרדה וחזרה אחרי השחרור לנ'.

‏אחרי המלחמה חזרו לנ' רוב הניצולים וביניהם גם אלה ששרתו כחיילים בצבא ‏הצ'כוסלובקי החופשי. רובם עלו לישראל או היגרו לארצות אחרות וב- 1949 ‏לא נותרו עוד יהודים במקום.

‏בית-העלמין נחרב בידי הנאצים וב-  1948 ‏הוקמה בו אנדרטה לזכר בני הקהילה שנספו בשואה. בית-הטהרה נמסר אחרי המלחמה לשימושה של כת נוצרית ובניין בית-הכנסת משמש ארכיון עירוני ואזורי.‏ וזה צילום האנדרטה ששלחה לי מוינה ידידה של אמי ז"ל.מצבה

מודעות פרסומת

אמא שלי – פרק הסיום

בתחילת שנות השישים לחייה הגיעה רות, אימא שלי, אל הזמן הפריך.

השבר הראשון הגיע תוך כדי החלקה על הקרח של אגם קפוא בשווייץ. מפרק כף היד שבלמה את הנפילה התרסק לגמרי ואף פעם לא התאחה כיאות. אמא שלי הבינה לראשונה שהיא הפכה פריכה.

היא נאלצה להפסיק פעילויות כמו סקי והחלקה על הקרח, פעילויות בהן אתה מועד ליפול. התחלקות קלה על סיפון יכטה באילת, כמה שנים מאוחר יותר שהסתיימה בירך מרוסקת, הבהירה לה שגם זה לא יספיק. השברים תכפו ובאו.

אני לא יכול לחשוב על מישהו שהיה לוקח את הבשורה בצורה יותר פוזיטיבית, יותר נחרצת. היא התחילה בשגרה מפרכת וקפדנית של התעמלות, שחיה ופיזיותרפיה. וכמובן –  טיול בוקר יומי לאורך חוף הים בחורף ובקיץ. כל מה שנדרש בכדי להתאושש בכל פעם מעוד שבר. היא החלה לחיות עם השברים – עד כדי כך, שכאשר התנפל עליה מישהו בצאתה מהבית, אז ברחוב הס, חטף לה את התיק ושבר לה את הכתף, את השבר היא כבר לקחה בקלות יחסית – כאב לה בעיקר שבכתבה בעיתון על החטיפה היא תוארה כ"קשישה".

היא עוד ניסתה לחזור ולנהוג, אחרי עוד שבר ולפני שהשתקמה לגמרי. הנסיון הסתיים כעבור שני מטרים במכונית מעוכה אל תוך קיר החנייה ושברים בעמוד השדרה. לאחר מכן, היא נאלצה להפסיק לנהוג, מה שלא האט אותה כהוא זה. אל החזרות בפילהרמונית היא המשיכה ללכת, ברגל מביתה, כעת ברחוב טרומפלדור פינת פינסקר.  אמנם יותר לאט מדי שנה, אבל בלי לוותר לעצמה כמלא הנימה.

P1010022 (760 x 1014)

בפתיחת תערוכת ציוריה במרכז הבאוהאוס, תל אביב.

היא נאלצה להקטין קצת את הרדיוס. הירידה בניידות צמצמה קצת את חוג מכריה, אבל היא השכילה תמיד למצוא חדשים, קרוב יותר לבית. היא גילתה את ארגון עולי מרכז אירופה, לא רחוק ממנה, וזה היה לה יותר נוח, וסיפק לה חברה, בעיקר אחרי שהתאלמנה מבעלה השלישי (אבי היה הראשון). היא המשיכה לצייר, ותרגלה גם את מוחה על בסיס קבוע במשחק ה scrabble שבו הייתה מעולה.

עד היום שבו נשענה יום אחד על מעקה המרפסת כדי לתלות כביסה, וחשה כאב דוקר בחזה. היא הייתה בטוחה ששוב שברה צלע, כפי שכבר קרה קודם באותן הנסיבות ממש. אלא שצילומי הרנטגן הראו משהו אחר: גידול סרטני בבית החזה. סרטן ריאות בשלב 4. שלב שאומר שנותרו לך חדשים לחיות, לא שנים.

תמיד דמיינתי את אימי כקשישה ערנית ונמרצת, גם בגיל 90. הולכת ברגל, עושה התעמלות, יוצאת לבלות. למרות פריכותה הגוברת, הייתה לה הגישה הנדרשת להתמודד עם עובדות החיים בגיל "השלישי". אבל גישה, חיובית ככל שתהיה, לא יכולה להתמודד עם סרטן בשלב מתקדם כמו שהיה לה.

היא גייסה את אותה גישה ממש שעזרה לה לחיות חיים בעלי משמעות עד אז, בכדי למות בדיוק כמו שהיא רצתה. זו הייתה ממש אותה תכונה של "נחרצות" עליה כתבתי כאן – זו הנדרשת כאשר אתה צריך להתמודד עם האפשרויות העומדות בפניך, ובמיוחד מותך שלך. הנחרצות הנדרשת בכדי לחיות חיים אותנטיים, ולמות מוות שגם הוא אותנטי, שאתה שולט בו כמה שאתה יכול.

אמא שלי שאפה, והצליחה, לשלוט במותה, וניסתה לשלוט גם במה שיקרה עמה לאחריו. הרבה קודם היא תרמה את גופתה "למדע". בעצם, לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ת"א. היא לא רצתה לוויה ולא רצתה קבר – מה שלא הסתייע. שנתיים לאחר מותה נאלצנו לערוך לה לוויה בניגוד לבקשתה, אבל ללא טקס דתי – כמו שרצתה. היא קבורה בקבר רב-קומתי בבית העלמין ירקון.

במותה, היא שלטה יותר. היו לה כל מיני הצעות מאונקולוגים, להשתתף ב"ניסויים" בתרופות חדשות, העשויות לקנות לה מספר חדשי חיים. "ניסויים" שבהם שפן הניסוי מממן את התרופות (הניסיוניות) בעשרות אלפי שקלים בחודש. אמא שלי סירבה, ולא בגלל הרמאות והניצול הבוטה. תגובתה הייתה "עשו עלי מספיק ניסיונות במחנה הריכוז". מה שנכון.

היא סירבה לקבל טיפול שיאריך את חייה בכמה חדשים והעדיפה לחיות את החדשים שנותרו לה באיכות חיים טובה יותר. פרט לניתוח קטן להסרת הלחץ מעל קנה הנשימה שלה היא לא קיבלה טיפול, לא הייתה מאושפזת, ונשארה כמעט עד הסוף בביתה – בדיוק כפי שרצתה.

בימיה האחרונים עברה אל ההוספיס לגוססים בתל השומר, מקום מופלא ממש שבו אתה מוותר מראש על ניסיונות החייאה וזוכה למות בשלווה במקום יפה ונוח בו בני המשפחה יכולים להיות אתך, ואף לישון אתך שם.

שם, כשכבר היה לה ממש קשה לנשום, הרדימו אותה  והיא ישנה, וסבלה פחות. היא ביקשה שלא יעירו אותה מפעם לפעם כפי שהם נוהגים. אחרי שפעם אחת בכל זאת העירו אותה, והיא שאלה בפליאה: "למה אני עוד כאן?", צוות ההוספיס הסכים להפסיק ולהעיר אותה, ואחרי שלושה ימים של שינה, היא הפסיקה לנשום. על פי בקשתה, שנמסרה מראש, לא ניסו להחיות אותה.

אבל לפני שהלכה לישון, דאגה לכנס אותנו ליד מיטתה, ולהיפרד מכולנו בצורה מסודרת. היו לה מילות פרידה אישיות לכל אחד מאיתנו שהכינה מראש, ואז אמרה שלום וביקשה שנלך. היא הורדמה, ובדיוק היום לפני חמש שנים, ה 30 ליולי 2008, נפטרה והיא בת 77.

זהו לא סיכום של חייה. זה סיכום קצר של מותה, אותו עשתה בנחרצות ובסגנון כפי שנהגה גם בחייה. על חייה יש הרבה מה לספר, ואני גם אספר. פה.

סבתי הנריאטה

בקיבוץ כפר המכבי כולם קראו לה אוֹמַמַה, כינוי חיבה בגרמנית לסבתא. אני  ואחותי קראתי לה אוֹמַה, או אומה יטקה, שזה היה שמה בצ'כית. אתה דיברתי דווקא גרמנית. פורמלית, שמה היה הנריאטה ברמן.

היא נולדה בקיסרות האוסטרו-הונגרית, ב 21.2.1899, בעיר שאז נקראה Biala  והיום נקראת Bielsko-Biała, בפולין של היום. לא ברור למה שם, כי הוריה, שלמה ורוזה זנדברג, התגוררו בחבל מורביה, בעיר בשם Fryštát הנמצאת כיום בצ'כיה ושנקראה Freistadt בגרמנית, בתקופות שהייתה חלק מגרמניה. כנראה שאמה הייתה בנסיעה, וילדה אותה לפני הזמן. לאמה, לידה לא הייתה כנראה עניין גדול – כי סבתי הייתה הבת השביעית של אמה, והיו שם עוד שני אחים.P1020147

חלקם בתמונה מטה.P1020141

סבתי קיבלה מה שנקרא "חינוך טוב" – שלחו אותה ללמוד מקצוע שנחשב אז ראוי לנשים, אפילו מכובד, "מזכירה אישית". היא ידעה מה שבעיני נראה תמיד פלא – קצרנות. אני לא יודע אם יש עדיין מי שיודע קצרנות היום, או מי שמלמד את זה, אבל אני חייב להגיד, שבפעמים שראיתי שמכתיבים לה בקצב דיבור רגיל, והיא כותבת את זה, בכתב יד, בקצרנות, זה נראה לי פלא. כמעט כמו תרגום סימולטני…

בשיטת החינוך של אז, שינון היה מילת המפתח. ומה שנקלט בגיל הזה, כבר לא נשכח, לפחות לא אצל סבתי. וכך נהניתי בילדותי ממספר גדול של פואמות ושירים, בגרמנית, של טובי הסופרים, שסבתי אהבה לדקלם לי מהזיכרון, מאות שורות, גם כשהתקרבה לגיל תשעים, וזיכרונה היומיומי כבר החל לבגוד בה. סיפרתי על זה ברשומה בשם Schiller אבל גם מקומו של Goethe לא נפקד אצלה.

סבתי נפטרה היום לפני 24 שנים בקיבוץ כפר המכבי, ב  25.5.1989, אחרי שחגגה את יום הולדתה התשעים עם כל משפחתה המורחבת (מורחבת הרבה יותר מצד דודתי מאשר מצד אימי). היא חייתה 12 שנים אחרי מות בעלה, סבי אוטו ברמן. ובשנים האלה, כפי שנהגה לומר, היא "עשתה מה שהיא רצתה", אחרי שנים רבות שהייתה תחת מרותו של סבי, שהיה אדם דורסני מאד.

כלפי, סבתי ניסתה תמיד לנקוט מידה של העדפה מתקנת, כדי לקזז, אמנם בסתר, את האפליה הבוטה לרעה שסבי נהג בה כלפי. אחרי שהורי התגרשו, הוא החליט שכל הגנים שלי הם מהצד של אבי, בעוד אחותי, היותר בהירה, קיבלת את כל הגנים שלה ממנו, דרך אמא שלנו. וכך, הפסקתי בפועל להיות נכדו. סבתא שלי, לא התלהבה מהיחס שלו, אך הייתה כל כך תחת סוליית נעלו, שרק ממתק קטן, פה ושם, בסתר, היה סימן המרד היחידי שהיא הרשתה לעצמה כל עוד חי.

התמונה מטה מדגימה לא רע את טיב היחסים בין סבי, סבתי והילד שהייתי אז:נוסטלגיה 006

פלא שלמרות המרחק הלא גדול מחיפה לא הייתי שם הרבה? נו, לפחות יש גם לי הזכות, גם כ"אשכנזי בעל פריבילגיות" לטעון לאפליה על רקע צבע עורי. היה לי אפילו קרוב משפחה רחוק, "הגביר משוויץ"' אדה מנהיימר, ( שני משמאל בתמונה מטה, בכובע, בין סבתי לסבי. אמי שם מימין) שקרא לי "נאצר". גמאל עבד-אל-נאצר, לא היה חביב הקהל בישראל דאז, אבל סבא שלי חשב שזה משעשע..

Ruth the Bermans and Edda Manheimer 1953היה בה בסבתי, הן בהופעתה, והן בצורת הדיבור, משהו תיאטרלי מאד, שאני לא חושב שנבע מפער הדורות בנינו אלא באמת מאישיותה. זה גם בלט במיוחד בחברה הקיבוצית המאוד מחוספסת שבה חייתה מאז עברו היא וסבי מתל-אביב.

בתל אביב, היה להם קיוסק קטן ומסעדת פועלים צנועה, סמוך לרחוב פנקס וקולנוע צפון. הם עברו לקיבוץ כפר המכבי שליד חיפה אחרי שקיבלו פיצויים מגרמניה. הם בנו את ביתם בקיבוץ, שם כבר גרה ביתם, אחות אמי, בעלה וילדיה, ושם חיו עד מותם בסטטוס של הורי חברים. היה להם שם בית יפה, עם מרפסת גדולה הצופה על חיפה. בסטנדרטים של הקיבוץ של אז, הם חיו ברמת חיים גבוהה.

Yetka Mimi Gadi on the Berman balcony Kefar Maccabi 3 1965

Yetka Mimi Gadi on the Berman balcony Kefar Maccabi 3 1965

לפי מושגי הימים ההם, סבתי נחשבה אשה "יפה". היא עבדה במתפרת הקיבוץ כל השנים, גם אחרי גיל הפרישה הרשמי, תופרת כפתורים שנשרו ועושה תיקונים קטנים – הקיבוץ הוא מקום טוב להיות בו זקן. במשק הבית שלהם, הייתה חלוקת עבודה ברורה בינה לבין סבי. היא הייתה אחראית על הפודינג – ווניל ושוקולד, שהיו משובחים במיוחד הודות לחלב שמן מאד ישירות מהרפת.  סבי היה יצרן הגלידות, גם הן משובחות מאד, מפרי טרי וחלב ישירות מהרפת.

אבל מי "באמת" הייתה סבתי הנריאטה? היום קשה לי לומר, כי התנהלותה הייתה תמיד כה מעושה, כה תיאטרלית  שקשה היה לנחש מי היא "באמת". בשנים בהם היא עוד "הייתה", סבי חי עדיין והוא סיפק לי סיבות טובות לא להגיע לשם יותר מדי. בשנים שלאחר מותו, בהם הגעתי יותר, סבתי כבר פחות "הייתה". זיכרונה הלך ונמוג, (למעט הפואמות מבית הספר) ואתם הלכה ונמוגה גם הפרסונה שהיא הייתה. יתכן וזו הסיבה לכך שאני לא באמת זוכר מאפייני אישיות בולטים שלה, אף שהייתי כבר אדם מבוגר כשנפטרה.

היא נפטרה היום לפני 24 שנים. יהיה זכרה, המעט שנשאר ממנו, ברוך.

צ'כיה

רצה המקרה, ובחשכה של שש בבוקר שלאחר ליל הסדר, כאשר אני נזכר לארוז תיק לנסיעה שלי ושל גיא לעקבה, לקחתי באקראי שני ספרים מערמת "הספרים שהתחלתי לקרוא בעבר" על השידה שליד מיטתי, ושני הספרים האלה, אותם אני קורא פה בירדן בין צלילה וצלילה, לא מפסיקים לרגע להזכיר לי את אמא שלי.

שני הספרים, רצה המקרה, עוסקים שניהם בצ'כיה, באדריכלות ובשואה. בשניהם גיבורי העלילה עוזבים את צ'כוסלובקיה עקב יהדותם בשנות השלושים ושארית העלילה נמשכת אל ההווה ומתפרסת על שוויץ, קובה וארה"ב באחד, אנגליה, בלגיה  וצרפת בשני.

הראשון, חדר הזכוכית, של סיימון מאואר, מספר את קורות בית מודרניסטי אחד שתכנן עבור משפחת לנדאואר אחת (טוגנדהט במציאות) הארכיטקט הגרמני וורנר פון אבט (לודוויג מיס וון דה רו ) בעיר מנייסטו (ברנו) אשר בצ'כוסלובקיה. זהו אותו בית טוגנדהט שבו ביקרנו אני, אימי ובניי במהלך "טיול השורשים" שערכנו בצ'כיה ב 2005.

זה היה כבר די בסוף אותם עשרת ימי הטיול, וכבר ראיתי די והותר "כיכרות ערים רומנטיות" וכך, כשהגענו לברנו,  ביקשתי לראות את הבתים שהאדריכל יליד העיר אדולף לוס ("קישוט זה פשע"), ולודוויג מיס ון דה-רו ("פחות הוא יותר") בנו שם. את אלו של לוס לא מצאנו – לא הכנתי שעורי בית ולא בררתי את מיקומם למפרע, לשכת התיירות לא יכלה לעזור, והאינטרנט כנראה לא היה כה זמין אז. אבל בית טוגנדהט, היה מפורסם דיו כדי שידעו לכוון אותנו אליו, והיה גם פתוח למבקרים. כתובתו אגב:

Černopolní 45, 613 00 Brno, Czech Republic

מקריאה בספרים וצפייה בצילומי ותכניות הבית, הכרתי אותו מצוין, עוד לפני שראיתי אותו בפועל. הפתיעו אותי שני דברים: הבית תמיד צולם מהחזית הפונה לגן, ושרטוטי החזיתות תמיד הראו חזית זו ואת החזיתות הצדיות, אך ממפלס הכניסה, מצד הרחוב, כמעט ולא רואים את הבית. רואים את החניה ואת מרפסת הגג. וזה היה מעט מפתיע.

IMG_1267

הבית היה אחרי שיפוץ, אבל שיפוץ שנעשה בתקופה הקומוניסטית שהייתה תקופה של מחסור, ולכן חלונות הזכוכית הענקיים כבר לא עלו וירדו אל המרתף בעזרת מנוע חשמלי. בתקופה הקומוניסטית אף לא הייתה אפשרות לייצר חלונות כה גדולים, ורק במזרח גרמניה,  הצליחו לייצר במיוחד כמה יחידות, באיכות גרועה. הטיח היה סדוק בהמון מקומות וקירות רבים היו זקוקים לסיוד דחוף. הזדהיתי עם הבית, כמוני, הוא כבר לא היה יפה כבנעוריו. אבל בניגוד אלי, לא הייתה צריכה להיות בעיה לגרום לו להראות צעיר לנצח. ואכן שמעתי שמאז עבר הבית שיפוץ נוסף והיום הוא יפה יותר.IMG_1271

הבית (1930) ואימי (1931) הם בערך בני אותו הגיל, אבל בניגוד לאמא שלי, הבית עדיין עומד על כנו, אם כי יותר כגוויה מפוחלצת של בית – הוא כבר לא משמש לתכלית למענה תוכנן ונבנה.  אמא שלי, שגרה עד עלייתה ארצה, 18 שנים מאוחר יותר, לא מאד רחוק משם, ב novi Icin,אשר במורביה, לא שמעה אז על הבית. היום הבית הוא אחד מאותם בתים קנוניים של אדריכלות המאה העשרים, והספר של מאואר, שהיה "מועמד סופי לפרס בוקר 2009" מנסה לספר את סיפורו. הספר אגב, ממש לא משובח. הוא  מנסה להעניק נפח לדמויות שאכלסו את הבית בעיקר בעזרת סיפורי משגלים מסוגים שונים, סיפורי אהבה הטרוסקסואליים ולסביים, מפגשים חוזרים ונשנים בין גיבורי הסרט על פני ציר הזמן בצרופי מקרים שממש אינם מתקבלים על הדעת ומעט, פה ושם, תיאורי אופי. די "רומן  רומנטי" לדעתי, אבל מצד שני, איך אפשר למלא בסיפור בנייתו של בית 440 עמודים? אני, לא הייתי ממקם אותו ברשימת המועמדים לפרס בוקר, אלא בשנה מאד חלשה בספרות הבריטית. גם מבקר הספרות של הארץ לא התלהב.

IMG_1276

והבית עצמו? הוא פחות מופשט/מושלם גאומטרית מבנינים אחרים של מיס, כמו למשל ביתן ברצלונה ובית Farnsworth (שעל ביקור בו כתבתי כאן). על פי הספר, האדריכל אומר שזהו בית המגורים הפרטי המושלם ביותר שהוא בנה. אין ספק שמעטפת הבית, שאינה צורה גאומטרית מושלמת, לוקחת בחשבון את צרכיה של משפחה אמתית, אם כי עשירה עד מאד. כולל חניה לשתי מכוניות (נדיר מאד אז) ומגורי אומנת, מנהל ומנהלת משק בית. גם עלויות הבית עצמו לא מאפשרות להגדיר אותו כאב טיפוס אידאלי לאדריכלות מודרניסטית. קיר אבן האוניקס, המפריד בין חלקי חדר המגורים (בתמונה מטה), עלה כמו בניין מגורים שלם של אותה התקופה. וכנ"ל חלונות הזכוכית הגדולים, שהוו את חזית קומת המגורים, על מנועי החשמל שהעלו והורידו אותם  אל חללים מיוחדים במרתף. בעלות שלהם לבדם יכולת אז לבנות וילה מפוארת, קונבנציונלית. קצת חוטא לרעיונות המודרנה, בעצם כמו רוב הבתים הפרטיים האיקוניים של האדריכלות המודרניסטית (שברבים מהם ביקרתי, ואפשר לקרוא על זה כאן)IMG_1268

בית טוגנדהט עזר לי להבין ולקבל את הבית שסיימנו לבנות אנו, שנה וקצת לפני שביקרנו בו. גם שלנו הוא לא קובייה שקופה מופשטת, אבל הוא כן פשרה ב"רוח המודרנה" (אולי) בין הפשטה לצרכי החיים של משפחה, ובניגוד לבית טוגנדהט, גם עם אילוצי תקציב של אנשים רגילים ובמגרש שאינו משתרע עד האופק…טוב, אצלנו לא רואים ממול את מצודת שפילאס אלא רק את הבית ממול, על הקוקיות המכוערות שלו, אבל בשביל זה יש עצים..HPIM7745

הספר השני שלקחתי ליד, אוסטרליץ, של וו. ג. זבאלד, עלילתו גם היא קשורה בצ'כוסלובקיה, וכמו הספר הראשון, עלילתו מתחילה בערך ב 1938 ונמשכת עד ההווה. גיבור הספר, נשלח בגיל ארבע באחד ממשלוחי הילדים מפראג, לאנגליה, שם הוא גדל אצל כומר אנגליקני ואשתו המגדלים אותו כבנם, ורק בגיל מבוגר מגלים לו ששמו ז'אק אוסטרליץ, שהוא יהודי, ושהוריו שלחו אותו לאנגליה כדי להציל אותו. בהמשך הספר הוא נוסע לטרזין, שם הייתה אמו זמן מה לפני שנשלחה "הלאה למזרח" ומחפש את עקבותיה. גיבור הספר, הוא היסטוריון חובב של אדריכלות, וחלקים נרחבים של הספר עוסקים בכך, אבל לא אדריכלות מודרניסטית.

איך זה קשור לאמא שלי? אמא שלי ואחותה היו אמורות להיות גם הן באחד מאותם משלוחי ילדים לאנגליה. הן נשלחו לבדן לבית ספר יהודי, אחד הבודדים שעוד נשאר פתוח אחרי גזרות נירנברג, דווקא בלב גרמניה, בעיר בשם Ahlem שליד הנובר, ומשם היו אמורות להמשיך לאנגליה. אלא שהשערים נסגרו בדיוק לפני המשלוח שלהן, והן חזרו הביתה ומשם, אחרי זמן לא רב, לגטו טרזין, אותו גטו אליו נוסע אוסטרליץ להתחקות על מה שקרה לאמו אגתה שנשלחה לשם. בטרזין, הודות לאוסף המדליות של סבי, אבי אימי, ממלחמת העולם הראשונה, הן נשארו ולא נשלחו הלאה למזרח כמו אמו של אוסטרליץ, וכמו כמעט כל מי שעבר במקום. זאת על אף  שאימא שלי הייתה חולה רוב התקופה ולא תרמה למאמץ המלחמתי הגרמני. סבא שלי, כן עבד, למרות שהיה קטוע רגל. זה אף פעם לא הפריע לו לשום דבר. וכל אותה תקופה, אחת לשנה, הגיע מברלין מומחה שמדד את הגדם של רגלו, וכמה שבועות אחרי כן שלח לו פרוטזה חדשה מותאמת אישית. סדר חייב להיות.

איך הספר? סגנון מוזר משהו, כאשר המספר מספר בגוף ראשון מה שאוסטרליץ סיפר לו, ובקטעים רבים של הספר זה הולך כך: "אוסטרליץ אמר ש X אמר:..". קצת מוזר. אבל יש בסגנון, היבשושי במתכוון משהו העוזר לקורא להבין איך עובד הזיכרון האנושי, דרך זיכרונותיו המודחקים של אוסטרליץ הילד העולים וצפים בו כמבוגר, תחילה, לפני שמגלים לו מי הוא באמת, כחלומות לא מוסברים. ואחרי כן, כנחשול המאיים להטביע את שפיותו. (עוד על הספר, בביקורת בעיתון הארץ)

יש בספר גם לא מעט צילומים בשחור לבן המאיירים את הספר, ואני תוהה אם הסופר לא תפר את עלילת הספר סביב תצלומים שהיו ברשותו. יש לא מעט קטעים בספר שנדמה היה לי שהם שם כי היה לסופר תצלום בו הוא רצה להשתמש. קצת כמו הצילומים שאני משלב פה ושם פה ברשומות שבבלוג הזה. אם יש תמונה, זה נראה יותר אמיתי, לא?

IMG_1273

במלחמה הגדולה

שני סביי נפצעו במלחמה הגדולה. זו שלפני המלחמה היותר גדולה שבעקבותיה הפכה "הגדולה" להיות "הראשונה". לפני שאשכח איך היו הדברים, וכל עוד אבא שלי ואחות של אימא שלי בסביבה להשלים את הפרטים, חשבתי שכדאי שאתעד את זה כאן.

שני סביי חיו תחת האימפריה האוסטרו-הונגרית, זו שהפסידה במלחמה הגדולה. סבי מצד אבי, לודויג, נולד ב Pezinok אשר בסלובקיה ולכן גויס לצבא ההונגרי. סבי מצד אמי, אוטו, נולד בצד הצ'כי וחי בעירה Novi Icin ולכן גויס לצבא האוסטרי.

סבי לודויג שירת בחזית האיטלקית ליד העיר Udine. לפי הסיפור הוא גוייס להיות "חייל סער", מאלה המסתערים על שוחות האויב ונקצרים בהמוניהם על ידי מקלעים מחופרים היטב. סבא שלי, לא ראה את עתידו בתחום הזה, וכבר באימון הבסיסי, כשהיה צריך לזרוק רימון, טרח וזרק אותו למרחק של כ 3 מטרים בלבד (כך מספר אבא שלי מפיו). הוא ננזף, הוכנס למעצר, ונשלח לעבוד כזגג במחנה הצבא ההונגרי ליד Udine. שם נשאר עד שההפסד היה ברור והוא חש שסביבו מתפוררים הדברים. אז לקח את עצמו, והסתלק. רצה להספיק לעבור במעברי האלפים לפני שהצבא ההונגרי כולו ייסוג דרכם ויותקף מן המארב.

הוא הספיק להגיע הביתה ממש לפני שהחל מסע הביזה הגדול שליווה את קריסת האימפריה האוסטרו-הונגרית. באין שילטון מרכזי, פשטו הסלובקים על חנויות ורכוש היהודים במסע של ביזה ורצח, בדיוק כמו ברוסיה אחרי מהפכת אוקטובר. ואז, כשעמד לפני חנות הוריו וניסה למנוע את ביזתה, נורה סבי בסנטרו. הכדור רק סרט את פניו, אך הוא נלקח לבית החולים וכשחזרו, כבר לא נשאר עוד על מה להגן בחנות.

הסיפור הזה לא היה ידוע לי עד אתמול. זכרתי את הצלקת בסנטר סבי, אבל היום אני כבר יודע מה מקורה. וטכנית, סבי לודוויג נפצע כן במלחמת העולם הראשונה, כחייל (הוא אף פעם בעצם לא שוחרר מהצבא). אמנם הוא לא הוכר כפצוע מלחמה ולא קיבל מדליות כמו סבי אוטו, אבל סבי אוטו איבד רגל במלחמה ההיא, ולא רק נשרט בסנטרו.

סבי אוטו שנולד שנתיים לפני סבי לודוויג, גם גויס קודם, לצבא האוסטרי. מוזר, אך לאותה אימפריה היו שתי ממשלות ושתי צבאות: הונגרי ואוסטרי. סבי אוטו נלחם נגד הרוסים בחזית הרומנית, היה אלחוטן ובגיל 20 נפצע מרימון יד בכפר יעקובני אשר בבוקובינה. רגלו הימנית נכרתה מעל הברך. ושבעים שנה אחרי זה הוא הסתובב עם פרוטזה, שלא מנעה ממנו לעשות כלום. אותה הפציעה יתכן והצילה את חייו וחיי אימי במלחמת העולם השנייה. לאחר האיחוד בין אוסטריה וגרמניה בתחילת מלחמת העולם השנייה, ה"אנשלוס", הפך סבי מוותיק מלחמה מעוטר אוסטרי לוותיק מלחמה מעוטר גרמני. והודות לכך, לא שולחו הוא ובני משפחתו מגטו טרזין הלאה "אל המזרח" ממנו לא שבים. אפילו קצבת הנכות שלו שולמה לו כחוק בגטו, ואפשרה להם לקנות אוכל ולשרוד.  ולא זו בלבד, אלא שאחת לשנה הגיע עבורו רגל פרוטטית חדשה מברלין, יחד עם מומחה שבא להתאים אותה לגדם שלו. בגטו. הזוי, אבל חוקים זה חוקים וסדר חייב להיות.